[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רן חורי
/
אל קראו-סלה

בס"ד יום ראשון ט' בשבט ה'תשס"ד

רגלי מוליכות אותי, בכוחן הרב להוביל אל מחוז חפצן, אל השכונה
בקירבת בית-הכנסת, עוד לפני שראני סבי וראוני חבריו, העסוקים
בלימוד סוגיה בגמרא בטרם מנחה של שבת.
קולו הערב של סבי מתנגן באוזניי, ועל-אף שאיני רוצה להימצא שם
בפנים, בתוך הקלחת, משתעמם מהלימוד ומשיטות הלימוד, לבי שמח
ולהתענג ולו מעט על השניות הקצרות האלו, עד שאני מתרחק לעבר
השכונה בקירבת בית-הכנסת, שממנה יצאו, מן הסתם, אלו שהשחיתו
בסיסמאות את דלתותיה של עזרת הנשים.
יש שקט באוויר, שכאילו שוקד על משמרתו מעל ומעבר לכבוד שבת.
אין איש ברחוב, כמעט, וציוץ ציפורים, עולץ וספונטאני או
פונקציונאלי, מלווה את השקט ומנעים את זמנו בשעה שהוא מהלך
ברחובות ומעניק להם ממנעמיו.
אך ישנם גם כאלו המפרים אותו, אולי מעצבנים את השכנים שלהם
במרוצתם, בקול צעדיהם הנישא למרחוק. ילד שורק במגרש החניה
העצום של הבניין העצום המוביל אל הגן הפנימי של השכונה, ושבעה
ילדים אחרים רצים לעברו, בכל כוחותיהם, בקצהו השני. ואני קצת
אוהב אותם, את המבטים הנחושים שלהם במרוצתם, את החיפוש אחר
עיסוקים שינעימו את חייהם, ואת הבדידות, הבדידות הדקה והדוקרת
שלהם, שמונה ילדים, בנים ובנות, צאצאים ליוצאי אתיופיה ;
עדיין לא נכנסי ישראל.
האם הם רעים, שליליים וקטנים, מפני שבשעה שהם מוציאים את כל
אונם בריצה, כמה מטרים משם, בחדרון הנראה לעין, מייגעים אנשים
את מוחם בעוד סוגיה? 'לא' מעורפל מרפרף בראשי בתשובה ואני נכנס
בשביל אל מעבר לעצים, ומופתע עד מאוד לגלות את שכיית החמד של
הגנים והשבילים, גן-שעשועים שבקטנותנו, כשהיו הרבה קרובי-שמפחה
קטנים מגיעים לשבת אצל סבתא, מגודר בגדר ירוקה מכל צידיו ונראה
שרוף משהו. אני מתקרב אליו לאט, דורך על החול, מביט על מחיר
ההזנחה - שלוליות בוציות בתוך המתקנים, תוהה אם כשהכל תקני
מגיעים עובדים לנקות אותן, ומקיף את המתקן מכל צידיו, כדי
לגלות שאין אפשרות להיכנס. גם הנדנדות שקיויתי להתנדנד עליהן
ולא היו שם, כנראה סבלו מנחת זרועם.
וזרועם זו, ששרפה, שהציתה, שעקרה, שנמנעה ממנה ברגעים השחורים
האלו האפשרות לבחון את מעשיה במושגים של טוב ורע, האם היא אותה
הזרועה המחבקת את האם כשקשה לה, או לבעליה, או בלילה בטרם תלך
לישון?
אמא אחת בשכונה התלוננה על המתקן המסכן את חיי ילדיה, וגרמה
לבואם של עובדים מהעירייה שגידרו. ואם אחת דאגה להכין ארוחת
צהריים לבן שזה עתה שב מחגיגית ההרס, בתמימותה. זו האם שמכינה
את הארוחה, לא האב, כשם שאת ההרס ביצע הבן, לא הבת. כללים
ברורים, ידועים, ללא תקדימים, חריפים כמו מצב סוציו-אקונומי
נמוך שולטים כאן עכשיו.
קרוסלה בודדה וערירית עומדת בצד. היא מוצבת בצורה אלכסונית
משהו. תמיד ראיתי את ההסתובבות בקרוסלה כמעשה קצת מזוכיסטי,
שכוונתו היא יותר להוכיח גבורה מאשר לגרום להנאה. בכל זאת, אני
מטפס עליה, מקווה להתנתק מן המציאות ולהביט עליה במבט-על כולל,
אולי באמצעות סיבובים עדינים בקרוסלה.
אני מסובב לאט-לאט, עוצר, והיא חוזרת בתנופה אל הצד השני. אין
קדימה, אחורה, ימינה ושמאלה. רק אני נמצא שם, שר בשקט שירים של
מאיר אריאל, יודע שכשאפסיק אחוש אבדון, אך כל עוד אמשיך שיכרון
החושים ותחושות השליטה יפעפעו בי. אני מגביר את קצב הסיבוב,,
ותוהה לרגע - כמה מוזר לראות את ההגה כמסתובב כשבעצם הוא עומד
במקום. מאחד השבילים הנסתרים מופיעים בנים, שוב צאצאים ליוצאי
אתיופיה שכאילו קיבלו עליהם, כמין גזירה אכזרית משמיים, נורמות
התנהגות שליליות. מבט מעמיק יותר בהם מגלה לי הפתעה נוספת -
ביניהם נמצא גם הפורטוגזי - בן מאומץ שהוא ואחותו, ילידי
פורטוגל, גוירו ואומצו על-ידי משפחה. שנים לפני זה הייתי רואה
את אמם מלווה אותם לבית-הספר כשבקבוק מים על גבה ונשארת שם עד
תום הלימודים ; כך היתה נוהגת גם בשבתות.
וכמה לא הצליחה כל שמירתה ההדוקה למנוע ממנו לסטות מהדרך.. הוא
ללא כיפה על ראשו, ומשהו בו נוטף, כמו נוזל שמנוני ועוטף. אין
לי חשק ורצון לנהל אינטרקציה איתם. הם פוגעים בשקט במילותיהם
הגסות, בצעקותיהם, לא עוצרים לחשוב אם נכון לקרוא 'איזה כוסית'
לכמה בנות דתיות שעוברות. ואני עוצר את הקרוסלה, נעמד,
בהתעלמות עיקשת מחוסר שיווי המשקל שלי, אך פתאום קול המולת
ילדים מגיע אל גן השעשועים, וכולם מופתעים לראות אותו מוחרב
ומגודר. קולות ייאוש מלאי תמימות בוקעים מגרונותיהם. אם מופתעת
מגיעה, ומרחיקה את ילדיה בתסכול, במאבק. מה שעד לא מזמן היה
כיף טהור ופשוט לילדים הקטנים, הפך למקור סכנה שיש להתרחק
ממנו. 'ילדה, בואי רגע', קוראים הקולות הנהנתנים מן השיחים,
ואני שומע קול התנפצות באוויר. הוא לא נשמע במציאות, לא במרחב
הזמן ; אלא שאני מדמה לחוש איך הטוב נשבר ובוכה כאן, ממהר
להתרחק, סולד בייאוש. הקרוסלה נשארת מיותמת, בודדה ומוטה על
צידה במרכזו של הגן, שכל-כך לא מתאים למציאות המתרחשת בו.
וההגה, מתברר לי כשאני מביט בסיבוביה האחרונים, לא זז בכלל.





קולות לומדי התורה בבית-הכנסת, בראשם קולו של סבי, שבים
ומקדמים את אוזניי ואת נשמתי. מרגע שאני עובר את שערי
בית-הכנסת, כאילו מתנקה ממני כל אבקו של החוץ, כאילו נכנסתי אל
חממה מוגנת ומגוננת, ומעתה אין החוץ יכול להיכנס. עכשיו מספרים
במונוטוניות על דבריו של רבי חנניה בן עקשיא, על ריבוי התורה
והמצוות, וקולות קדיש ואמן נשמעים. תמיד הפריע לי שהתורה לפני
זה כביכול אינה נחשבת ומספיקה לאמירת קדיש, ויש צורך בתורה
אחרת, ממוסדת וקונבנציונאלית. אפשר שאינני מבין את משמעות
הדבר. בין כה וכה, הקדיש תם, והם פונים מן החדר הצדדי אל תוך
בית-הכנסת כשקווים של הומור פנימי מטיילים בינותם, מקדמים אותם
מעלה, מעודדים את החיוך לעלות ואת העיניים לברוק. גם אני נכנס
אל בית-הכנסת. בתוכו לא שומעים את ציוץ הציפורים. הקירות עבים
מדיי. לא שומעים גם את נשימותיהם הקצובות של הילדים הרצים, לא
את נהמותיהם של בעלי הזרוע, לא את בכיים של התינוקות הכמהים
לנדנדות. אנו למעלה מזה, כרגע. בעקבות לבנו, אנו משליכים את כל
יהבנו אל בוראנו  ומתפללים, נסחפים במערבולת המסחררת של מילים
ורגשות. ושא נס לקבץ גלויותינו וקבצנו מהרה יחד מארבע כנפות
הארץ בארצנו, אודה ה' בכל לבבי, לתקן עולם במלכות שדי. קראנו
בתורה על העם שלחימה עלולה להפחיד אותו, ולכן הולך בדרכים
עקלקלות וארוכות. התפילה מגיעה אל סופה, ובזרם מיוחד שתמיד
עניין אותי וגרם לי להרהורים, כולנו יוצאים מבית-הכנסת.

קצת מברכים זה את זה בשבת-שלום, קצת לוחצים ידיים, קצת מדברים.
מבחוץ אנחנו בוודאי נראים כחבורת גברים שברגעים אלו פורשת
לעיסוקיה בנחישות, בהתעלמות מן הילדה הקטנה והמדוכאת שאמה מנסה
לשווא לשעשע בקריאת סיפור באין גן שעשועים, משני הבחורים
הצעירים שעוברים בין שני מתפללים, ועסוקים בלצחוק על משהו.
אז נתחוור לי, באותן שניות עמומות של מפגש, שעל-אף סחרחרת
התפילה, הלב לא זז, לא עלה, לא נפתח.

ציוץ הציפורים נוטש את השקט ומלווה כעת את קול החוזרים
מהתפילה, שקול צעדיהם נישא למרחוק, וכשהאם סוגרת את הספרון
וקמה באכזבה מן הספסל, מרימה את ילדתה, ברור לי שעכשיו גם השקט
רועש.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מי שמתחכם סופו

שיתחמק







מוקי מאוס


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/3/05 19:35
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רן חורי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה