"כבר הרבה יותר מפעם, אני חשבתי לעזוב, ולנטוש את הרחוב,
שעשה לי כל-כך טוב."
מי כמוך יודע עד כמה שניסיתי לברוח מן המצב הזה. רציתי לברוח
ממך. לא רציתי להרגיש כאב. בגללך. אתה היית שם. אתה הפלת עלינו
את הפצצה המתקתקת הזאת. לא ריחמת על אף אחד, אפילו לא על עצמך.
אני יודעת שזה לא באשמתך, אבל זה היה בתוכך! גרמת לי לחשוב שאם
אתרחק לא אחוש, לא ארגיש. הייתי טיפשה. וכואבת. אז ברחתי מהבית
וחזרתי שבורה אף יותר. אתה חיכית, וידעת כי אחזור. ואתמודד.
ושוב ניסיתי לברוח. הפעם לא היית כאן כדי לגרום לי לשוב. רק
כדי לברוח. הבית היה כלא. כלא של כאב. לא יכולתי להישאר. תבין
אותי! אומנם לא הלכתי רחוק, אבל הלכתי. מי כמוך יודע כמה.
האווירה היתה מתסכלת. התמונות שלך שחיכו בכל פינה. החיוך
המזהיר שלך שפרץ בכל אחת ואחת מהן. השמחה, האהבה, הנתינה,
השפע. כל אלה נשארו, אבל אתה ברחת מבלי להעניק אותם. לא. . .
זה לא הספיק. ברחתי. ואתה רדפת אותי. אתה עדיין רודף אותי. האם
זה לא מספיק?!
"כי העיר הזאת קטנה לשנינו והיא מלאת כאב."
שניים. תמיד היינו שניים. אתה זוכר? היינו צמד חמד. עשינו הכל
ביחד. לא היה ניתן להפריד בינינו. עד שגדלנו. אני מודעת לכך
שהכל באשמתי. אבל איימת עליי. איימת על המקום שלי. אז נלחמתי.
בסופו של דבר הפסדתי. מי כמוך יודע שהפסדתי. אתה החלטת בשבילנו
שהעיר הזאת קטנה. לכן עכשיו אתה גר בקצה הרחוק, אבל עדיין
קרוב; רגוע וללא כל כאב. הכאב שלנו עכשיו. אתה מבין? אתה בכל
זאת לא צריך להתמודד. . .
"אז עדיף להישאר ולהחזיק ידיים."
נרתעת ממגע. ההיפך הגמור ממך. הפכים קרובים אנחנו. תמיד חיפשת
לגעת ולהרגיש. אני תמיד חיפשתי את המרחק. אתה הגבוה ואני
הנמוכה. מי כמוך יודע כמה פעמים צחקת עליי שאני גמדה. אתה הבת
ואני הבן; רגיש כזה ואטומה כזאת. אתה הפחדן ואני האמיצה. אמא
תמיד שלחה אותך אחריי. אתה השכנת שלום ואני חרחרתי מלחמה. אבל
בסוף. . . אני נשארתי ואתה הלכת. עכשיו הייתי נותנת לך להתקרב
אליי ולהרגיש אותי. הייתי נותנת הכל כדי שעכשיו אוכל להחזיק לך
את היד. . .
"אז אצלי הכל בסדר, עד שאני נשבר, וכלום ממני לא נשאר."
תסתכל עליי! תביט בי! מתי ראית אותי בוכה? מי כמוך יודע עד כמה
נדירות היו דמעותיי. לא השארת לי ברירה. איך יכולת? שוב לא
אהיה מאושרת כמו פעם. איך אוכל? החיוך אף פעם לא יהיה אמיתי,
לא יהיה כנה. מסיכה כדי להסתיר את מה שבאמת. מה שבפנים. תסביר
לי! תכוון אותי! אני לא יודעת איך להתגבר. "הכל טוב! הכל טוב!"
אבל הכל לא טוב! אני לא יכולה להיות אופטימית. לא לגבייך. לא
לגביי המשפחה שלי. פעם היא היתה שלנו. . . איך השארת אותנו?
שברת אותנו והלכת. אז לפעמים אני בסדר ומצב רוחי מרומם. אבל מה
קורה כשאני לא מסוגלת לחייך? אתה לא שם כדי לעודד אותי! כלום
ממני לא נשאר. כלום ממך לא נשאר. . .
"אני בטוח שעדיף." (שלא היית מת)
הציטוטים נלקחו מתוך השיר עדיף/ דניאל סלומון. |