הם אחריי. אני יודע את זה. הם רוצים להרוג אותי. אני יודע יותר
מדי.
 ד"ר צ'אנג אומר לי שאני פרנואיד. הוא צודק כנראה. אז מה? רק
בגלל שאתה חושב שכולם רודפים אחריך לא אומר שאתה טועה.
 פעם הייתי שוטר. היה לי כוח. מדים. אקדח. אנשים פחדו ממני,
כיבדו אותי. היום תיראו אותי, יושב מכווץ בפינה, מנסה להתמזג
עם הקירות. כאילו שככה הם לא ימצאו אותי. הה. הם תמיד מוצאים
אותי.
 ד"ר צ'אנג שאל אותי מה הם עושים כשהם מוצאים אותי. לא עניתי.
שימשיך לישון בשקט. לא שהוא היה מאמין לי. יכול להיות שאפילו
אם הייתי רוצה להסביר, לא הייתי יכול. אין מלים. פעם איימו עלי
בטיפול חשמלי אם אני לא אספר, אז ניסיתי. זה כמו להתעורר הפוך,
אמרתי להם. כמו להירדם ולחלום, אבל אתה מרגיש את המעבר, יודע
כשזה קורה. ומה אתה רואה בחלום? נדנד הדוק. איזה ניג'ס.
תמונות, עניתי, קולות, כאב. אף פעם לא נעים. אבל מה בדיוק אתה
רואה? האיץ בי. את אלוהים, אמרתי, העתיד, העבר, משמעות החיים
וכל זה. הדוקטור התעצבן והאשים אותי שאני משחק איתו. הוא שוב
צודק. ואז הוא הורה להכפיל את טיפולי הבידוד שלי בתור עונש.
אבל סיפרתי את האמת.
 הייתי בפטרול כשראיתי אותם בפעם הראשונה. השותף שלי זיהה אחד
מסוחרי הסמים שהוא עצר כל כמה זמן, והתחלנו לרדוף אחריו. בריון
קטן, סתם כלומניק בין כל הזבל שם בחוץ, אבל מטרה קלה.
 הטמבל התחיל לברוח. אידיוט קטן, הוא לא יודע מה היינו עושים
לו בתואנת התנגדות למעצר? התחלנו לרדוף אחריו, אבל הוא היה
זריז. השותף שלי אמר לי שהוא חוזר לניידת לדווח על נמלט, אבל
אני לא וויתרתי. רצתי ורצתי בין הסמטאות המטונפות. כמה פעמים
קלטתי הבזק של יד נעלמת מאחורי הקיר, או הז'קט שלו מתנפנף,
מספיק בשביל לדעת שאני קרוב. מתיש אותו. סמים הורסים לך את
הבריאות.
 ואז עברתי את הפינה ושם הוא היה, עומד כאילו הוא מחכה לי.
אבל זה לא היה הכול. משהו... אכל אותו.
זה התיאור היחיד שיש לי. משהו, איזה סוג של אדים או אנרגיה,
יותר תחושה של נוכחות מאשר משהו שראיתי בעיניים. מה שזה לא
יהיה, זה זרם מהרצפה, מהקירות, מהחלונות, מהמרזבים, ממאורות
המקקים, מהכביסה המלוכלכת, מהביוב.
 וזה נכנס בתוכו, והוא עשה כזה קול. מין "חחחחחחחח" חנוק כזה,
ואז הוא נעלם.
 כלומר, הוא עוד עמד שם, והוא עדיין היה אותו פרחח מושתן, אבל
בבת אחת הוא גם היה משהו... אחר.
והמשהו הזה פקח את העיניים שלו והסתכל ישר עלי, והרגשתי כאילו
עמוד השדרה שלי מנסה להחליק החוצה מהתחת שלי.
 הוא הזהיר אותי. כן, אמר לי שהוא יודע מי אני ואיך קוראים לי
ואיפה אני גר וממה אני פוחד. הוא אמר לי שהם עוד יגיעו אליי
בסוף, כמו לכל אחד אחר. "חכה לתורך." הוא צחק.
 מה שמוזר, הוא לא פתח את הפה כל הזמן שדיבר. ואז הדבר הזה
נעלם ומה שהיה שם הסתלק, ואני עמדתי והסתכלתי בסוחר סמים
שהתחנן שאני לא ארביץ לו.
 זה מה שהם מראים לי כשהם באים אליי. את העתיד. איך כולנו
ניפול, ניאכל בידיהם, והם ימשיכו לעשות את זה עד שאני אצא
לגמרי מדעתי, מה שצריך לקרות כל רגע.
 את כל זה אני לא מספר לדוקטור צ'אנג. הוא לא יבין. ומה שיותר
חשוב, הם יידעו. הם תמיד יודעים. ואני לא רוצה שהם יאכלו אותי.
עוד לא. אני רוצה להמשיך לחיות.
 בכל מקרה, עכשיו כבר מאוחר מדי. דוק עכשיו אחד מהם. הוא עוד
לא יודע את זה, אבל ראיתי בפעם האחרונה שהזריקו לי תרופות,
מאחורי העיניים שלו, הדבר ההוא נפנף אליי לשלום.
 מה זה משנה. לכל דבר יש סוף, אפילו לבני אדם. אני פשוט יודע
גם איך ולמה זה יקרה, ולא רק אם ומתי. ועד אז, אני אמתין,
ואיהנה מהביקורים הליליים שלי.