רותי ומתי הגננות היו נוהגות לתפוס שלווה אחרי איזו שהיא
פעילות יצירתית שהשאירה את גן הילדים שלנו כמו אחרי הפצצה. הן
היו מעודדות אותנו ברמזים לצאת לחצר "עד שנגמור לעשות ספונג'ה
ועד שיתייבש".
אני זוכר את הרגעים הללו כאילו קרו היום, ואני עוד רגע
חמישים.
למדנו להשתין בקיר האחורי של הגן, לחרבן בתוך קופסאות שהביא
השכן מלמעלה, לטפס על הגדר שאסור, ולקטוף תאנים מהעץ של
ג'רסי.
שעת הספונג'ה היתה גם השעה שיצאנו אל אחת ההרפתקאות הגדולות
ביותר שידעה ירושלים בימים ההם.
החלטנו כי היום נצא לקטוף חמצוצים ולהביא קוצים למאכל, מהעמק
שממול לגן.
רק בנים, הבנות ימתינו בשקט לחמצוצים שהיו באותם הימים בשיא
פריחתם הצהובה והמרווה.
כמו בטקס ידוע מראש, נכנסה מתי העוזרת גננת אל בית הכיסא,
הגיפה את החלון הבלתי שקוף והשאירה את החריץ שכל כך ציפינו
לראות ממנו פנימה, הרימה את החצאית הפרחונית, הורידה את
התחתונים והתיישבה לנוח ואולי יצא חירבון והשתנה. רותי הגננת
טאטאה את החדר הגדול והביאה את כל שאריות הנייר, הצבע והפעילות
היוצרת אל הכוך שהיה חצוב בקיר, כשכולנו, )זה היה התכנון(
נכנסנו בריצה אל החדר.
"מהר החוצה ולשחק... במשהו שקט.... חם היום... החוצה...."
ככה סילקה אותנו משם רותי ואנחנו יצאנו.

פתחנו את שער הברזל חצינו את הכביש והתחלנו יורדים בטור באחד
הגאיות המובילים אל נחל קדרון אל מעיין השילוח והכפר סילואן,
כל אלה מעבר לגבול מעבר לקו שביתית הנשק בין ישראל וירדן. כל
אלה נצפים על ידי חיילי צה"ל ולוחמי ליגיון המלך. והיחסים בין
אלה לאלה באותם ימים מתוחים ולעיתים צלפו אלה באלה ואנחנו
היינו מסתתרים בחדר האחורי שהיה מוגן מצליפות.

כבר אחרי כמה עשרות מטר בעומק הגיא היינו כולנו נפעמים
מהתגליות החדשות שגילינו במקום שהיה, כל כך קרוב כל כך זר.
ואפילו נחיל צרעות שנערך לתקוף בנו לא הפחיד ונמלטנו ממנו אל
מורד הגיא, ולא בחזרה אל גן רותי.
ביקרנו בקבר השיך שצמוד אל ההר השקפנו אל יד אבשלום המרוחק.
היינו מוסתרים מעין.
קטפנו חמצוצים טריים ומרווים, הכנסנו את שורשי הדרדרים לסל
הפלסטיק שמישהו הביא.
קיפצנו בין האבנים והסלעים, חקרנו קופסאות חלודות שמצאנו בתוך
חירבה.
צלילי פעמונים בלתי מוכרים שנשמעו מתחתית הגיא השתיקו אותנו
ואחר כך בשתיקה גם שמענו צלילי כלי רכב כבד, עדיין לא ראינו
כלום.
התחלנו לרוץ במהירות לראות במה מדובר.
צביקה שהגיעה ראשון אל תלולית העפר נשכב ואותת לנו לשתוק
ולהתכופף. נדמה לי שאמר תתחבאו תתחבאו.
המראה היה מהמם, כפר ענק ממוקם על שפת מצוק סלע שחור ממש
בסמוך, אנשים בלתי מוכרים, לבושים בשמלות וכפיות על ראשיהם,
נערים מובילים עדר כבשים ועיזים שעל צווארן מצלצלים פעמונים
ולאורך הכביש המולה.
היינו שוכבים ממש קרובים לכביש שמעולם לא ראינו, כביש שמעולם
לא סיפרו לנו עליו כביש שבא לנו בהפתעה, כביש כמו של ארץ
אחרת.
אוטובוס מיושן ביותר התנהל בקושי ממש לידנו משאיר ערפל פיח
שכמעט חנק אותנו.
ילדים סוחבים דליים התרוצצו ליד רחבה שחנו בה מכוניות
ואוטובוסים חדישים.
היינו הלומים והמומים מהתגלית המרעישה ומעומס המראות שלא עלה
בראשנו אפילו פעם אחת ששם מעבר לערימת העפר יש דברים כאלה.
המעניין אני חושב היום שלא עלה בדעתנו לחצות את התלולים וליצור
קשר עם האנשים האלה שדיברו ונשמעו אחרת לגמרי.
לא עלה בדעתנו להמשיך בדרך שמעבר לכביש. היינו תקועים מהופנטים
שותקים ומאושרים מהמראות.
בינתיים יצאה רותי הגננת לאסוף את הילדים, שהפעם התנהגו למופת,
ומתי סיימה להכין את הכיסאות הקטנים במעגל לקראת שעת ריכוז
וספר. וכמה שניו אחר כך נשמעו זעקות "הילדים נעלמו הילדים
נעלמו, רוצי למדפיס הממשלתי לטלפן למשטרה, מהר מהר".
אחרי עוד חצי שעה של חיפושים ומשפטים כמו "בלעה אותם האדמה",
התחילו להגיע הורים מודאגים ולארגן קבוצות חיפוש. הדעה הרווחת
באותם הרגעים היתה "הם עלו על קרון מסע בתחנת הרכבת שמעבר
לרחוב ויצאו לנסיעה ברכבת" לאחר שבדקיקה העלתה כי רכבות לא
יצאו בשעתיים האחרונות היתה הדעה האופטימית, מהלכת בין הלכו
למישהו הביתה והם בטח כאן בסביבה, לבין נחטפו, פדאינים, הורעלו
טבעו מתו.
הצבא העלה את האפשרות, כי חצינו את הגבול ויש להזעיק את האו"ם,
אולם מתוך הבעתה אמרה רותי שזה לא ייתכן ובמכשירי הקשר של
האו"ם נשמעה הבשורה "המרגיעה" כי הן חיילי צה"ל והן אנשי
הליגיון הירדני לא ראו קבוצת ילדים שחצתה את הגבול.
בחוץ התחיל להחשיך ואנחנו שלא ידענו כי שם למעלה ההורים כבר
בוכים ומאשימים זה את זה, וכולם את מתי - החלטנו שעוד כמה
רגעים נתחיל לעשות את הדרך חזרה.
המשטרה והצבא הקימו חפ"ק חיפושים וראומה אלדר לא יכולה הייתה
להסתיר את הדאגה,
ובהקריאה את חדשות אחר הצהרים, ב"קול ישראל", דיברה על "חשש
כבד לשלומם ולחייהם של אחד עשר הילדים בשכונת אבו טור שנעלמו
היום".
בעצם למה אני מספר לכם את הסיפור הארוך והעמוס הזה?
לנסות ולהסביר תופעה אנושית מיוחדת במינה שבה בעת שמחה ואושר
ישנם מצבים שאנשים מגיבים בהפוך.
כלומר כשרווח להם מתחילים במקרים מסויימים האנשים להרביץ.
העלייה חזרה מהקדרון אל הגיא שירדנו בו היתה הרבה יותר קשה
וארוכה משחשבנו וטור הילדים השתרך לבערך מאה צעדים בין הראשון
שהיה כמובן שאול ובין הילד האחרון שהיה כמובן מורדי.
"אם לא תזדרז נשאיר אותך כאן אמרתי למורדי בכעס ואני לא יודע
מה יישאר ממך אחרי שהתנים והצבועים יבקרו אותך".
מורדי לא הגיב ולא זרז את עצמו. הבנתי שלא הקשיב לסיפור צהרי
אתמול על נשיכתם הקשה של הצבועים.
"אני אספר לנגה (שהיתה מלכת הגן היפה) שאתה חלש ואין לך כח
ללכת". לא עזרכשהתחיל לבכות עזבתי אותו לנפשו ורק בעטתי בו
מאחור שיזדרז, וזה הכי עזר.
מרחוק כבר ראינו את רכבי, מה שהתברר החפ"ק המשטרתי צבאי, שמוקם
בסמוך לגן, ושגבו אל הוואדי ופניו אל דרך חברון והרכבת. משם
היינו צפויים להערכות המודיעין להגיע.
ההורים ישבו על המדרכה שקטים ומבועסים ורק אבא של רמי, שהיה
גיבור ישראל והיו לו קביים עמד, כי קשה לו לשבת, והוא גם
הראשון שזיהה את שיירת הקטנים שהתנהלה בתוך הגיא כמה עשרות
מטרים מהתלולית.
ואז כשנפגשנו אחרי כמה שניות התחילו הוריהם של אחד עשר ילדים
להכותם מרוב שימחה כמובן, ולצעוק עליהם ולצבוט ולמשוך באוזניים
ואבא של ברוך אפילו הוציא את החגורה והרביץ עם הצד של הברזל.
וראומה אלדר אמרה בחדשות השעה שש כי אחד עשר הילדים נמצאו בתום
מבצע חיפושים נרחב שנערך בפיקודו של מפקד המחוז ולכל הילדים
שלום.

עין הוד אוקטובר 1996
(ברוקס) - שעת הספונג'ה