מכל הפעמים שבכיתי בחיי לא, נראה לי שבכיתי כמו שבכיתי באותו
ערב.
כל האירועים משעה 16:45 חרוטים אצלי בראש כמו באבן.

ההתאספות באולם הענפי, הריצה המטורפת שלי ברחבי הבסיס כאשר
הכאילו חניכים שלי תפסו הגן בגזרתך וחיפשתי אותם בכל הבסיס,
איך תוך כדי ריצה המכנסיים כל הזמן נפלו לאט לאט למטה בגלל
המשקל של הצולבת.

הכל התחיל מאותו בום שנשמע בשבילי כמו נפילה של פח צפרדע מגובה
של 10 מטר.
בדיוק הייתי בקב"טיה, היו לי בעיות עם ההחזרות של הציוד
והתקשרתי לנרקיס כדי לשאול אותו משהו. הוא לא ענה.
ניסיתי וניסתי ובפעם השלישית הוא ענה ובקושי הספקתי להגיד
""נרקי.."
בחצי נשימה הוא אמר "היה פיגוע, אני לא יכול לדבר עכשיו"

אחרי חצי שעה ראיתי אותו בפלר"ד פצוע ביד, מנסה לפתוח את הת.א
שלו בגלל כל השפצורים לקח לו הרבה זמן .
בגלל זה אני כבר לא משפצר את שלי.
אני זוכר את המבט שלו בעיניים מבט, אותו מבט כמו של פרי כמה
שעות מאוחר יותר.

כולם התכנסו באולם הענפי, וניסו להתאפס על מצבה.

ברק היה כל כך לחוץ, הוא שיחרר את הבנים של לות"ם לאפטר שעה
לפני מה שקרה.
אחרי שתיים, שלוש דקות נשארו כמה שמות עם סימני שאלה עליהם.
השם של יונתן עלה כמה פעמים
שיר אמרה: "הילד הזה יהרוג אותי" בזמן שהיא ניסתה להתקשר
אליו.
התקשרתי כמה פעמים ורק המזכירה שלו ענתה
חיכתי שתי דקות והתקשרתי שוב, עכשיו הקו היה תפוס וגל של תקווה
מילא אותי.
השארתי לו הודעה בסגנון של: "יא אידיוט כולם מחפשים אותך,
תחזור אליי כדי לראות שהכל בסדר איתך ועם אפרת".
ראיתי אותו בדיוק ב 16:30, צחקנו על הצעירות החדשות בענף
שמורידות הסתייגויות על עצמן ודיברנו על פריסת השחרור המשותפת
שעוד תבוא.

ראיתי את שרעבי קרוב לאולם הענפי והיא אמרה לי שאלפסי נהרג.
התייחסתי לזה מאוד ברצינות, כאילו מכר קרוב נהרג. בפנים
קיוויתי שזאת הקרבה הגדולה ביותר שאצטרך להתמודד עם אובדנה.
ככל שהזמן עבר התפוגגה התקווה.
הלכתי לפלר"ד כולם חיכו שם להודעה.
פרי נסעה לביה"ח לחפש את יונתן.
לצטר לקח אותי למשרד שלו ואמר לי: "חן נסעה עכשיו.."
עניתי:  "כן אני יודע, היא נסעה לראות מה קורה עם יונתן"
הוא הוריד את הפנים ואמר לי: "לא, היא הלכה לזהות את יונתן"

המשפט הזה הדהד לי בראש כמה שניות, הייתי בהלם.
יצאתי ונכנסתי למשרד הצמוד של יח"ש כי רציתי להיות לבד אבל
זעפרני היה שם.
אמרתי לו שאני רוצה להגיד לו משהו שיישאר בינינו בינתיים
הוא אמר שהוא יודע, והוא חיבק אותי כמו אח. התחלנו לבכות כמו
ילדים קטנים אחד על הכתף של השני.
יצאנו החוצה וניסינו להישאר עם ארשת פנים רצינית.

מפה לשם אני זוכר את דודו הסרן במיל. שהריץ איתי את המחלקה.
הוא שמר על קור רוח ויכול היה להיות אי יציב בתוך הסערה
המטורפת הזו. אבל כשהודיע לנו שהיה עוד פיגוע בירושלים שהיה
לפי הדיווחים יותר רציני ממה שקרה אצלנו, שמתי לב שזה משך את
תשומת ליבו יותר מאשר מה שקורה פה מסביב.
זה הרגיז אותי.

כינסו שיחה ענפית עם המפקד.
שני משפטים אחרי שהוא התחיל לדבר פרי נכנסה, זיהיתי את המבט
בעיניים שלה אותו מבט שהיה לנרקיס.
מבט אימתני, עמוק כאילו היא הסתכלה למלאך המוות בעיניים ונקודה
קטנה בעין התחילה להישרף והיא גדלה וגדלה והפכה לחור שחור בלי
סוף.
כאשר שמוליק סיים לדבר התחילו מספר אנשים לבכות, אני לא יודע
איך החזקתי את עצמי.
אני לא זוכר אם זה היה לפני השיחה אבל כנראה אחריה. ענבל
הסמ"חית שלי ושל יונתן התקשרה אליי ושאלה: "לירן הכל בסדר"?
מיררתי בבכי ואמרתי לה "לא" שתקתי בכיתי לא יכולתי לדבר כי
נחנקתי
היא צעקה: "לירן מה קרה"?
מתוך החנק פלטתי : "יונתן מת"
היא אמרה: "לירן אני לא מבינה מה אתה אומר"
נשמתי עמוק ואמרתי בקול ברור: "אמרתי שיונתן פלג מת"
היא שתקה

אני לא זוכר איך השיחה נגמרה אבל כנראה שאחריה צעדתי לכיוון
נפ"ה, רציתי להגיד את זה לאורטל
דידיתי וסחבתי את עצמי בדרך ראיתי את קרמן, היא אמרה "לירן.."
ממש נפלתי עליה והתחלתי לבכות, פשוט התפרצתי. בחיים לא בכיתי
ככה.
אני לא זוכר אם אמרתי לה או שהיא כבר ידעה, אני לא זוכר איך
היא הגיבה, אבל היא ליוותה אותי לנפ"ה לאזור הפרגולה שכולם
ישבו בה.
הסתכלתי עליהם והם עליי ושאלו אם הכל בסדר
"יונתן מת"
כולם קפצו, רמי כופף את הראש, אורטל הלכה הצידה ונשענה על
עמוד
אני נפלתי בישיבה על הפרגולה אך מייד קמתי.
התקשרו אליי ושאלו אותי אם אני חי, פשוט ככה לא אם הכל בסדר,
לא מה קרה-  "לירן התקשרתי לראות אם אתה חי"
לא היה לי כוח לדבר
חיכיתי בצד עד שהיא חיבקה אותי, היא חיבקה אותי חזק.

משהו בתוכי אמר שלפחות זה נגמר ככה, לפחות זה רק שניהם.
שכחתי שיונתן יצאה עם אפי
שכחתי שראיתי אותם לפני שלוש שעות מחויכים וצוחקים כשצעדו לעבר
הש.ג.

אורטל לא שכחה

כל נפ"ה חיפשו בידיעה מה קורה איתה.

שרעבי נסעה לבית חולים ואמרה למישהו שאפרת במצב קשה.
קשה, קשה אבל זה אומר שהיא עדיין בחיים
הלכתי לפלר"ד ואמרו לי שהיא נפטרה.
בינתיים ראיתי כל מיני מזויפים שלקחו קרש של שולחן והניחו אותו
באמצע הדשא, הדליקו עליו נרות ותלו תמונות בשחור לבן של
יונתן.

נכנסתי למשרד של יח"ש, הוצאתי את המצלמת וידאו שלי והראיתי
לאחרים צילומים מקורס יסוד שלנו.
איך הוא רקד...
ברק אמר לי שזה לא מתאים עכשיו, לא היה אכפת לי.
בדיעבד אני יכול לומר שהתמונות החיות הללו רק ריככו את מה שהלב
הרגיש והראש עוד לא הבין. הוא נראה בתמונה כל כך חי ושמח

איך הוא מת עכשיו?

גויטע הגיע משום מקום ואמר לי בוא הנה, ונתן לי חיבוק. כאילו
כל הכאסח בינינו של המחלקות הקודמות נעלם.
ראיתי את פוסק והלכנו לנפ"ה. ביקשתי ממנה שלא תגיד את מה שאמרו
לנו על אפרת כי אני לא רציתי שנהרוג אותה בלי סיבה בגלל פליטת
פה שלא חשבו עליה יותר מדיי.
הסתבר שהחוסר ידיעה שהתחולל  בנפ"ה גרם לאנשים להמית ולהחזיר
את אפרת לחיים בשמועות.
בסופו של דבר בזמן שישבנו, הגיעה ידיעה מאומתת שהמצב שלה
מתייצב.
סימנתי לפוסק, היא הבינה שצדקתי.
הזמן עבר, ניסינו לשאוב כוח אחד מהשני אבל הדמעות שהמשיכו לרדת
סחטו אותנו בפנים.

בסוף הערב רק אני ואורטל נשארנו לבד בנפ"ה, ישבנו בפרגולה מול
מכונת הקולה.
חן, המפקדת שלי מהקורס יסוד, הגיעה אחרי שחיפשה אותי; ישבה
ודיברה איתי עליו וצחקה קצת, כאילו אנחנו יושבים בשבעה במרחק
שבוע מהאירוע ואנחנו יכולים כבר לבלוע רוק בלי להרגיש גולה
ענקית שתקועה בגרון.
כמה דקות אח"כ הגיעו קליין, יוסי שלום, ורד, זיו ויונג
קליין בא ונתן לי חיבוק ואמר: "אתה יודע שהוא אהב אותך"

אחרי שהם הלכו נכנסו למשרד קמ"ת.
היינו לבד.
פעם הראשונה שכל כך פחדתי מהבסיס, עד כדי כך שפחדתי לצאת
לשירותים ממול לדלת לבד. וכשעשיתי את זה, זה היה בבהלה רבה.

אחרי זמן מה אורלי ואסתי הגיעו, לא היה לי כוח אליהן אז עשיתי
את עצמי יישן כשהן באו.
שמעתי את אורטל אומרת: "תראו הוא נרדם עם דמעות בעיניים".
אחרי דקה כבר לא יכולתי לזייף את השינה הזאת אז "התעוררתי"
במהלך הלילה קבלנו עדכונים שוטפים משרעבי שהייתה בבית חולים.
"המצב מתייצב" "המצב מתדרדר". חיים שלמים על חוט השערה.

שעה אחרי שאורלי ואסתי הלכו נרדמתי באמת לחצי שעה.
קמתי בסביבות שש, אורי הייתה ערה.
אבל היא הייתה ערה כל הלילה.
המשיכה קבל עדכונים.

אמרתי לאורי שאני הולך לפלר"ד לראות מה קורה.
הלכתי קודם כל ל"חניכים" מקורס מפקדי אתרים ואמרתי להם בקול
רועד וחנוק אבל צורה הכי ברורה שיכולתי: "הלו"ז יתעכב וישתנה
היום.."
הגעתי לפלר"ד ונכנסתי לבית שלי ביח"ש בפנים ראיתי את לצטר,
יאיר ועוד מישהו שאני כבר לא זוכר - כרגיל "מה קורה?", "איך
אתה מרגיש?"
קראו לי החוצה
כשיצאתי ראיתי את הגר, לחשה ואמרה "היא הלכה" וחיבקה אותי
"לך.. לך מהר לאורטל היא צריכה אותך.."
רצתי מהר והייתי לידה החזקתי לה את היד, חיבקתי אותה

כל ההכחשה שהתבשלה אצל כולם במשך הלילה התפוצצה כשהגיע ההודעה
על אפרת.
ניסתי להיות חזק בשבילה שתאחז בי, היא איבדה את אחות שלה אבל
אני איבדתי את אח שלי במה אני יכולתי להיאחז?
חזרתי לפלר"ד והגיעו חברים מכל מקום.
ראיתי את ענבר המ"פ הקודמת, היא ראתה אותי וחיבקה אותי כשאמרתי
:"נשארתי לבד לקחתם לי אותו"
נרקיס אמר לה: "איפה המד"צ הקטן שלך שהיית עושה איתו פ.א
שבועיות"
היא בכתה עוד יותר

מרחוק ראיתי את אושמי, הגדול והחזק הזה עם המגן דוד שתפור לו
על הדסקית, עמדנו באמצע הפלר"ד והתחלנו לבכות בקולי קולות.
כולם עמדו מסביב הסתכלו עלינו ושתקו.

יא חתיכת מטומטום שכמותך, עמדתי כמה חודשים אח"כ באותו מקום
בדשא באותה שעה בוכה על הכתף של יאיר בגלל שדפקת לעצמך כדור
בראש, למה??
כשהלכתי למגורים של אורטל בשש בבוקר שקמתי צמוד שהוא התאבד
ביקשתי מאורטל לצאת
בחוץ היא שאלה מה קרה
אמרתי לה - גיא התאבד
מה?
גיא אושמי התאבד.
היא נאחזה בי ואמרה לי - אני לא רואה, אני לא יכולה לזוז אז
החזקתי אותה צמוד אלי חזק.
נכנסנו פנימה וישבנו על המדרגות וכשהיא התאוששה שאלתי - למה זה
מגיע לי? מה עשיתי רע?
היא אמרה שזה לא קשור אליי, זה לא קשור לאף אחד
ככה זה.
הסתכלתי מסביבי בתוך מגורי הבנות ונזכרתי איך פרצתי לתוך
המגורים
אחרי שאני ואושמי נרגענו שם בדשא כי הלכתי לחפש את אורטל.
הדבר היחיד שהיה חשוב לי - מה עם הפרח הקטן שלי
כשנכנסתי עליתי לחדר למעלה כי כל הבנות של אורטל ואפרת הרוסות
ושוכבות במדרגות כמו שביל של רסיסים, שאלתי אחת מהן איפה היא
והצביעו לי על חדר
ראיתי את קסלר עם עיניים נופחות בצורה מזעזעת בוכה על אורטל
החלפנו כמה מילים והלכתי.

התחלנו לזוז לכיוון הלוויה של יונתן, נסענו למושב שלו - ינוב.
ונזכרתי שבדיוק לפני שנה שנינו היינו בסיפוח יחד הוא אמר לי
"לירן למה אתה לא בא אליי?"
נסענו לבית הקברות, בדרך דיברתי עם אורי בפלאפון והיא אמרה
שהיא לא תספיק להגיע כי ההלוויה של אפרת עוד פחות משעתיים.
בסוף דחו את הלוויה של אפרת כדי שכולם יספיקו להגיע.

כשהיינו בבית קברות וחיכינו מזור בא אליי ונתן לי חיבוק,
התחלתי לבכות עליו, על המ"מ שלי "האבא" שלי ושל יונתן
הוא לא ציפה לזה.

ראיתי את ויטה, המפקדת האישית שלי והמאהבת הסודית של יונתן
אחרי הקורס יסוד. לא דיברנו אחד עם השני באותו רגע.
דיברנו חודשיים אח"כ במייל.
ישבתי מתחת לפרגולה ואז כל החניכות שלי מלות"ם שהיו בהכש"מ
התחילו להגיע ולא רציתי שיראו אותי ככה - את המפקד הקשוח, הרע
והילדותי שלהם.
המפקד שלהם שאומר כשצריך: "אתה לא בן אדם אתה מפקד"
את המפקד שלהם שהתחיל לבכות כמו תינוק ברגע שרוזנברג התיישב
לידו ושם עליו את הראש.

התחלנו ללכת לכיוון הקבר וחיכיתי לאורטל שתבוא.
עמדתי ליד ברק, לא קרוב מדיי לקבר כי היה עמוס ורציתי שיהיה לה
מקום לידי כשתגיע.

תמיד ששומעים את התפילות של הרבנים האלה יש שקט והפוגה כי
התפילות כל כך משעממות ומטומטמות שהן משכיחות לרגע הכל כי אתה
מקשיב ומנסה להבין את המלמול של הרב הדביל.
שסיימו שם הלכנו לכיוון האוטובוס להלוויה השנייה.
כשהגענו כולם ישבו וחיכו בכניסה.

ניסו ישב לידנו ויאיר אמר לו - אתה רואה לא סתם אומרים שענף
מפקדים מיוחס
יש הקצאות בפיגוע מכל הענפים חוץ ממפקדים..

ראיתי את אורי עם חיוך, אנרגטית, מחזיקה אנשים וזה החזיק אותי
כששאלתי אותה - מה את עושה? היא אמרה לי שמישהו צריך להחזיק
אותם, לא?
ושאלתי אותה - אז מי יחזיק אותך?

התחלנו ללכת
שוב אותה שיירה של סמלים שנושאים את הארון, שכבה מצומצמת של
בודדים מהבה"ד, שוב אותו בכי עמום, הידחפות של צלמים כמו כלבי
רוטוויילר ובסוף הגענו לשם - לקבר
הם הספידו והספידו ואני ניצלתי את הזמן להתקרב ולחפש אותה.
ראיתי קצת המולה, זה היה בנדה שהתעלף.
ובסוף כשכולם סיימו באתי אליה ועמדתי מאחוריה
חיכיתי, חיכיתי וחיכיתי
בסוף כשניהיה מאוחר מדדי אמרתי: "אורי.."
ראיתי שהאצבעות שלה תקועות באדמה ושהיא ממלמלת לעצמה.
הסתכלתי ימינה וראיתי את קסלר מדברת לאפרת
החזקתי את אורטל חזק והיא הייתה קרה כמו קרח.
הלכנו אחרונים משם.
סחבתי את אורטל שהייתה מעורפלת, לא מתפקדת, מנותקת
היא נפלה בסוף
וזה הייתי אני שהחזיק אותה שלא יכול להחזיק את עצמי

כשהגענו לבה"ד ידעתי שהיא תרצה להסתכל על הטרמפיאדה וניסתי
לסובב אותה אבל היא התעקשה ובסוף בכתה יותר
כשהגיע האוטובוס לנפ"ה מול כל החניכים והחניכות שהיו שלי
ועכשיו שלה סחבתי אותה
את אורטל מאור המפקדת הדגולה האדם החזק שנראת עכשיו כשבר כלי.

אורטל נסעה הביתה ביום חמישי

כשבאתי לקחת את הדברים שלי מהחדר נפלתי על הרצפה והתחלתי לבכות
על כל הצער שבעולם שיצא לי מהלב, קמתי וזרקתי את כל מה שהיה לי
לתיק ויצאתי מהחדר.
לא היה ברור מי סוחב את מי - אני את התיק או התיק אותי
אנשים הסתכלו עליי ולא דברו.
הם ידעו, הם הבינו

הגעתי לש.ג ואבא חיכה שם. רואי יצא החוצה לעזור לי ונתתי לו
חיבוק ושוב בכיתי קלות, הוא לא תפס איך האח הגדול שלו האדיש
מראה רגשות בפני כל העולם??
נכנסתי, ישבתי ושמתי את ראשי על רגליו של אבא ובכיתי. בלי
מסכות ובלי פוזות לירן הקטן יצא החוצה ובכה.
בכה את נשמתו.
בכיתי לאבא שאיבדתי את האח, שאיבדתי שם בתחנה חלק מעצמי.


כששכבתי בלילה במיטה עם אורטל שמתי את השיר "שנינו שווים"
תמיד יונתן, אני ושאר החבר'ה שרנו בשמירות כשהיינו בקורס יסוד
כשאלון היה מנגן על גיטרה.

אמרתי לעצמי שאני והוא כבר לא שווים כשהוא שם למעלה ואני פה
למטה בעולם אחר.

אני לא רוצה לזכור יותר את זה
הלב שלי לא יכול לזכור את זה יותר
זה חוזר לפעמים כמו אש מבפנים וזה שורף ומכאיב
אני רוצה לזכור כמה אהבתי אותם
את הזוג התאום שלי ושל אורטל
את כל הרגעים הטובים

אני רוצה לחשוב שבאמת חיבקתי אותם בפעם האחרונה כשהייתי באמצע
כיתה בשיעור מול הייעודי לקצונה והפסקתי לדבר כי ראיתי בעיני
רוחי אותי את אפרת ואת יונתן נפרדים בחיבוק כשהם מוכנים למסע

חיבוק שלא היה