נראה כאילו לא הולך להגמר הסולם אבל אז הוא פתאום נגמר וידיי
נתפסו בקצה הגג. משכתי עצמי למעלה, נעזר ברגליי בסולם. עיניי
צרבו מפיסות חלודה דקות שהתנתקו מהמתכת הישנה, והייתי עייף.
אבל זה לא שינה כלום בנחישותי להגיע לגג. סך הכל סתם עוד איזה
בניין מגורים מסריח משתינה וסיגריות, אבל היה זה הבניין שלי,
ואני אהבתי אותו, והגג, הגג היה מקומי. אדום צהוב אפור ושחור
הסתחררו להם על חבלי הכביסה שנתלו בין האנטנות עוד לפני שעברתי
לפה. תל אביב, ילדתי הזקנה ואהבתי לעד.
השתחררתי מאחיזתי בקצה הגג ועמדתי על רגליי במישור האפור של
רצפת הגג. צעקות של ילדות קטנות ואמהות מודאגות המשיכו למלא את
אוזניי כמו בכל ערב, והתערבבו להן עם דפיקות טראנסים
מסובארואים מרובעות. 'זה מה יש', חשבתי לעצמי והתחלתי לצעוד
לעבר דלת המחסן. כאב ראש פגע בי ואפי עוד כאב מהנזם שהוצאתי
לפני איזה שעה, אך בכל זאת המשכתי, ואפילו להפך, הכאב אף דחף
אותי למטרתי. אז המשכתי, אל המחסן, ושלחתי ידי אל ידית הדלת
השחורה. פלסטיק מחוספס נתפס תחת אצבעותיי ומהר משכתי את הידית
מטה. ניסיתי לפתוח את הדלת אבל זו סירבה להיענות, אז לאחר
מחשבה קצרה משכתי את הידית מעלה וזו, בתוספת דחיפה קלה, פתחה
את הדלת.
הדלקתי את האור במפסק הלבן וחיפשתי בעיניי את מה שהשארתי פה
בביקורי האחרון.
"אה, הנה", אמרתי כשגיליתי שוב את קופסת ה- "לא לגעת, רעל",
ושוב, כמו קודם, מצאתי על האבק והאשלגן הגופרתי (ששמתי כאמצעי
הגנה, צורב באצבעות) טביעות אצבע סקרניות. 'טוב', חשבתי,
'לפחות יחשבו פעמיים לפני שייגעו בקופסאות פעם הבאה'. הרמתי את
המכסה הלבן, זו הייתה קופסת נעליים, ובהיתי שוב בטבלאות
הפנדרפין שבפנים. חשבתי ללכת על גלולות שינה או משהו כזה שאני
א ארגיש בכלל, אבל אני לא יודע, אני מניח שיש לי משהו עם משככי
כאבים, וידידי הטוב פנדרפין לא אכזב אותי בעבר.
עשרים טבלאות היו בפנים, בכל אחת ארבעה כדורים. לפי התאוריה,
לא ניתן לשרוד אחרי כדור אחד, אבל אני לקחתי אותם כבר כל כך
הרבה שהייתי צריך משהו כמו עשר רק כדי להוריד מיגרנה. הנחתי
שארבעים יספיקו לביצוע העבודה.
לקחתי את הבקבוק חצי ליטר פאנטה ענבים ששהה לו בפינת הקופסא
ופניתי אל הברז למלא אותו במיים הצהובים של הבניין. סיד לבן צף
לו בראש הבקבוק אחרי שמילאתיו עד סופו, והייתי צריך לחכות קצת
עד שזה ירד כולו לתחתית. בינתיים התחלתי לפתוח את הטבלאות
ולמלא מבחנות בעשיריות כדורים. תמיד אהבתי את העניין עם
המבחנות, כי הן מאפשרות לקחת עשרה כדורים בבת אחת כמו ששותים
מיץ, תענוג אמיתי. שמונה מבחנות, אחת למקרה חירום. התחלתי
לצחוק, 'מקרה חירום'? זה הרעיון טיפש!'
כבר הפסקתי לחשוב ולנסות להבין מה אני עושה, סך הכל עשיתי מה
שתכננתי שבועות רבים כל כך, מה שרציתי וידעתי שאני חייב לעשות
כבר שנים, מה שאני עושה היום, עכשיו, בזה הרגע.
מבחנה ראשונה יורדת בגרון...חמוץ הפנדרפין...לגימה מהמיים, גם
חמוצים, אם אפשר היה לתאר טעם בצבע צהוב היה הזוכה שלי.
התחממתי, 'זה עובד מהר'. מבחנה שנייה ושלישית לקחתי ביחד ושוב
לגימה חמוצה. עדיין כלום אבל הכאב ראש עבר.
שלישית רביעית חמישית...מיים, כבר לא הרגשתי טעם מהם, רק ידעתי
מראייה שהם עברו לגרוני. תחושה איבדתי. לחשוב כבר הפסקתי מזמן,
עכשיו רק חיכיתי. את השאר לא יכולתי לקחת כי הידיים שלי היו
חמות מדי לתזוזה, אז הן פשוט פרפרו להן. ההבדל של פנדרפין
מפיין קילרס אחרים זה שהוא לא מרדים ומטשטש אלא גורם לך להתחמם
ולהיות היפראקטיבי אפילו קצת אבל לא להרגיש כלום מזה, ופחות או
יותר רק לקפץ במקום.
אז קיפצתי.ואני חושב שנפלתי, אבל אז נזכרתי שאני כבר לא חושב
ואז שוב נזכרתי שאני לא חושב אבל בפעם השלישית כבר היה חושך
וכל מה שהרגשתי היה ביטחון בדבר אחד:
זה הסוף.