אני יושבת בצד המדרכה
מחכה שהרכבת תגיע,
אני נוסעת לקרובים בדרום.
הם גרים בערבה,
יש שם אירוע משפחתי
ואני נציגת המשפחה.

המושב שלהם מאוד נחמד
יש בו אחווה מיוחדת שלא נגלית לעין מדי יומיום,
ה"ביחד" שם מאוד משפיע עליי כשאני שם,
לפעמים אני מקווה לחוות את זה גם.

זה מאוד משעמם לשבת פה ולחכות לרכבת
למרות שאני חושבת שהיא הייתה צריכה להגיע מזמן.
בזמן הזה דבר לא זז ולא משתנה,
אולי רק הרוח, העננים, הציפורים המצייצות.

בנתיים עוברות מולי רכבות רכבות,
ואף אחד לא נעצרת בתחנה שבה אני נמצאת -
התחנה לבאר שבע.
הן חולפות וכל רכבת במהירות דומה,
הרכבות חולפות על פניי במהירות האור,
אך כל פעם שעוברת רכבת עולה בי עוד זיכרון.
פעם מביקור בדרום,
ופעם מפעולה בצופים,
פעם משיעור אנגלית,
ופעם משיעור תנ"ך,
פעם מאהבה ראשונה,
ופעם מאכזבה.

וככה חולפות להן הרכבות
מבלי לדעת למה בנפשי הן גורמות,
עוברות, נוסעות, דוהרות לכיוון צפון.
אך ברור שאינן נעצרות ובטח שלא בתחנה שלי -
לבאר שבע.

כי הרכבות האלה אינן בכיוון שלי...

"אוי הנה באה הרכבת!" אישה זקנה צועקת לי.



20.3.05