שוכבת, צורחת לרוחות ולקור
הכל מסביב מלא חנק שחור
מנסה לצאת להימלט מהכל
מנסה לשאת לבדה בעול

יושב לידה
מניח יד על ראשה
"את תהי בסדר"
מבטיח בלחישה
והיא צורחת שילך
היא לא צריכה אותו פה
והוא דמעות שופך
מרגיש את הקור

בוקר עלה
פתאום זה עבר
נזכרת בכל
אך כבר לא קר
זוכרת איך צרחה
איך בכה מול עיניה
והיא רק רצתה
שילך מעליה

מפחדת
אולי בסוף הוא הלך
שמע בקולה
ממנה ברח
מסתובבת בעצב
בודקת אם הוא שם
ובליבה כמו ננעצת חרב
הוא ברח כמו כולם

לפתע שומעת
נשימה רפה
והיא דומעת
מביטה לרצפה
הוא נשאר
היא לא לבד
מכורבל כילד
הוא החזיק מעמד
והחיוך מאיר את פניה
סר היגון מעינייה