די כבר! צעקתי,
לא יכולתי לשמוע אותך יותר.
יצאתי מהבית בטריקת דלת איומה, הוצאת ראש מהחלון ואמרת "לאן את
הולכת? אל תלכי! אני מצטער"
אבל אתה חשבת שאני אחזור כמו כל פעם.
אבל הפעם לא יכולתי יותר.
הלכתי לתחנת האוטובוס,
חיכיתי שעה לאוטובוס, שאלתי מישהו בתחנה מתי מגיע אוטובוס והוא
אמר "אחרי 12 בלילה כבר אין אוטובוסים. לא ידעת?"
לא שמתי לב לשעה בכלל, לא הייתי מרוכזת, עצרתי מונית והנהג אמר
לי שהוא ממהר ושהוא לא יכול לקחת אותי.
התחלתי ללכת ברגל, לא יודעת לאן, הלכתי בלי כוונה לחזור.
היה לילה, הכוכבים הציפו את השמים וירח מלא כיכב מעל.
הייתי חייבת להתרחק,
ניסית להתקשר אליי אבל לא עניתי לך, ניסית עד שנמאס לך.
התחלתי ללכת על הכביש הריק,
היה כבר מאוחר, מכוניות לא היו בסביבה.
ההליכה שלי על הכביש היה הדבר האחרון שזכרתי,
אחר כך כבר מצאתי את עצמי שוכבת על הכביש, עם כאב ראש נוראי
ואיש אחד יצא מהמכונית שלו ושאל אותי "סליחה גבירתי את בסדר?
פגעתי בך עם המכונית שלי בלי כוונה"
אני פשוט הנהנתי בראש, קמתי והמשכתי ללכת...