בהתחלה היית (רק) שיחות קצרות, חצאי חיבוקים, מבטים חטופים
ומספר פלאפון.
לרגע אחד לא תיארתי לעצמי שתהיי ילדת החלומות שלי, הסיוטים
שלי, המראה שלי, הילדה שאני.
בגדים גדולים, שחורים. משפטים ולחישות מפוחדות,
שאף-אחד לא מנסה להבין.
ופתאום מצאתי ניצוצות נסתרים, חיוך זקן. סודות שמתגלים בשתיקה.
כמה אהבה יש בעיניים העצובות.
אנחנו מעורפלות לבחוץ, ויחד אנחנו כל-כך ברורות.
ועכשיו בתוכי- סערה.
כל סיפור שלך מוחק עוד פרק מהחיים החדשים והמזוייפים שלי, מגלה
עוד פרח מפלסטיק שקניתי כדי להסתיר את השנים.
כל דמעה שלך היא שלי. הרעידות שבך עברו גם בי.
(ואיך לפעמים אני עדיין מתקפלת כשהבכי מהזכרונות במטרו בצרפת
עולה לי בראש.
ושוב הדמעות נופלות, ואני שוב מנגבת אותן עם השרוול הארוך.)
נדמה שמעולם לא שאפתי את האוויר של הכנרת, שידעתי רק את הקור
המזעזע של לונדון.
נדמה שמעולם לא גברתי על הרוחות הרעות. ובעיקר נדמה שמעולם לא
התבגרתי.
הכאב שבהזדהות. לרקוד יחד בגשם ולחזור רטובות מנחמה חולפת-
משבר האושר המוכר. ולו יכולתי להכיל את כל סיוטייך, ויותר מזה,
לו יכולתי להגשים את נשימותייך.
לו רק יכולתי.
יראתי מפנייך ואת יראת מפחדיי, המעטים, אך כל-כך גדולים.
אור שבור בארץ רחוקה.
בכל חיוך שנפרם ואיפור שירד- ניקית אותי משקריי.
נתתי לך להניח שאני מסוגלת להחזיק את שפיותי בשתי ידיי,
אך האמת היא שמעולם לא הייתה לי אחת.
שריפות שלא נצרחו, מילים שלא דהו, והנה אנחנו מלאות- נא למחוק
בכדי שיהיה מקום.
אבל איך אפשר לשכוח? חלקיקי זהויות שהתאחו, לדכאון, לחיים
שלמים. למוות חבוי ואמת מבוהלת.
וכשאנחנו יחד, אין שמיים. ודבר לא תלוי.
המחנק יציף כשתלכי.
את נחה עכשיו, במיטה שלי. מנגינתך באוזניי, שברייך בלב שלי,
ואני יודעת-
               לעד יהיה בי צורך להציל
                             אותך
                                מעצמי.                  





20.3.2005
התפרסם רק עכשיו. ועדיין כל כך נכון.