לוק הצליח לארגן לנו להתחתן באותה מסעדה שההורים של רייצ'ל
התחתנו בה וכשסיפרנו לכולם איך הלך הרומן של ההורים שלהם ואז
איך הלך שלנו, כולם חשבו שזה ממש רומנטי ומדהים. וזה באמת היה
כך, אולי זה כל כך רומנטי כי בעצם שנינו גילינו את האהבה
והרומנטיקה בפעם הראשונה. ואז רייצ'ל דיברה עם האחים שלה על
המוזמנים.
"טוב, חבר'ה, תקשיבו, אני רוצה שתזמינו את המשפחות שלכם."
"רייצ'ל, אנחנו עכשיו עם המשפחה שלנו."
"לא, אנג'ל, לא הבנת את עניין המאומצים. יש לנו משפחה אחת
גדולה ומורחבת כי לכל אחד מאתנו יש גם משפחה קטנה יותר, אז אני
רוצה שמתיו ואנדרו יזמינו את האחיות שלהם וההורים שלהם. שאתה
תזמין את סמואל ושסם תזמין את ההורים שלה גם."
"באמת, רייצ'?"
"כן, אני חושבת שזה חשוב, אנחנו משפחה, אבל הם עדיין חלק מכם
ולכן באופן אוטומטי הם חלק מאתנו והאם יש מאורע יותר משמח
למפגש מאשר חתונה? אני לא חושבת. אז כבר הזמנו להם כרטיסים והם
יגיעו לכאן ערב לפני החתונה, רק נותר לכם לדבר איתם."
באותו ערב כשהלכנו לישון הייתי נורא גאה בה. נראה היה שהיא
הבינה וקלעה לעניין של משפחה ובלי ששמנו לב בין ארגון הפרחים
והמקום והזמנות לירח דבש, בהוואי כמובן, ולהביא את כל האנשים
והחברים של רייצ'ל מסן פרנסיסקו הזמן טס והגיע הרגע להתחתן.
ואל תצחקו כי אני נשבע שכך זה הלך. במהלך הטכס חשבתי לעצמי
שצריך לעשות מהסיפור הזה ספר, כי הוא כזה מפותל ומדהים ומלא
בעליות וירידות, וכששברתי את הכוס הבנתי שזה גם הסיפור של
המשפחה הזו. ברגע אחד הם נופצו לרסיסים ואז אני לקחתי את הכוס
השבורה ואיחתי ממנה משהו חזק ובלתי שביר. שזה בדיוק הרעיון
בשבירת הכוס בחתונה, מצד אחד לזכור את החורבן של בית המקדש
ומצד שני לאחל לזוג שהנישואים שלהם יהיו חזקים ובלתי שבירים,
ממש ההפך מהקלות שבה נשברת הכוס. וכך זה היה עם המשפחה הזו, כך
הרגשתי כששברתי את הכוס, הם תמיד יזכרו את המשבר, אף פעם לא
ייתנו לעצמם להישבר שוב.  
האחים קבעו להיפגש שוב בחג האהבה ולהיפגש החל מחג המולד הבא
בכל שנה אצל מישהו אחר כל המשפחה המורחבת ולחגוג ביחד, כדי שאף
אחד לא ייאלץ לבחור עם איזה מהמשפחות שלו לבלות את החג. ואני
ורייצ'ל תכננו לקיץ טיול של שבוע אצל כל אחד מהאחים. לי אישית
היה חשוב רק החלק על ההר במונטנה, אבל יהיה נחמד לראות את כולם
שוב.
אז כמו שאמרתי בהתחלה, אני לא סופר, פשוט היה לי סיפור לספר
ולקח להעביר, אז ישבתי וכתבתי וזה מה שיצא. אני למדתי ממנו אף
פעם לא לוותר על אהבה ותמיד להילחם על מה שמאמינים ותמיד לחיות
חיים בכנות. ולדעתי זה באמת השביל אל האושר.