בזמן שהלכנו להביא את כל הארגזים הם התלחששו ביניהם וכשחזרנו
היה להם משהו לומר לנו.
"טוב, כמה דברים."
"כן, רייצ'ל."
"אחד, החלטנו שכולנו סולחים לך, לוק, עשית מה שחשבת שיהיה לנו
יותר טוב ורואים שלא שכחת או הפקרת אותנו לפי איך ששמרת על כל
הדברים והתמונות. ושתיים, אדם, דיברנו בינינו וראינו שכולנו
נפתחנו אלייך ואתה לא סיפרת לנו דבר עלייך."
"אז אתם רוצים לדעת עליי?"
"כן."
"אין הרבה מה לספר. אני ילד יחיד וגדלתי עם אמא לבד. אף פעם לא
הכרתי את אבא שלי ואמא בחיים לא סיפרה לי עליו, היא רק אמרה
שהוא לא יודע עליי ושהוא לא צריך לדעת וככה עדיף. זה היה קשה
לגדול ככה, רק שנינו לבד, היא הייתה נכנסת לדיכאון לפעמים ולא
ידעתי איך לעזור לה. היה חסר לנו כסף ולא כל כך יכולתי לעזור.
אבל היא אהבה אותי, את זה ידעתי וזה הספיק. כשהייתי בן 18
התגייסתי כאן למשטרה, וישר לוק ראה אותי בתחנה ואימץ אותי כבן.
אני לא יודע מה הוא זיהה בי אבל הוא היה לי כאב, ואז לקח אותי
כשותף כשעליתי להיות שותף. אמא שלי הייתה מאושרת שהכרתי לה
אותו, היא אמרה שלפחות אני אתבגר עם דמות אב, בייחוד כי גססה
כבר. אני חושב שאמא שלי לא נפטרה בלב שקט, אני חושב שהיא הייתה
צריכה לומר לי את האמת על מיהו אבי, אדם ינוח בקברו יותר טוב
אם לא יהיו לו דברים שירדפו אותו על האדמה, אני באמת מאמין
בזה. עכשיו אתם מבינים למה זה היה לי כל כך חשוב התיק הזה,
רציתי להעניק ללוק את השקט שלאמא שלי לא היה."
הם כולם ישבו מרותקים ורייצ'ל חייכה אליי, כבר מתתי לדבר איתה
לבד, לדעת מה כל השעות האחרונות האלה אומרות לגבינו, אבל בחיים
לא הייתי מפריד אותה מהמשפחה שלה. יש לנו עוד זמן, עכשיו זה
יהיה קל יותר לדבר.
"אדם, אתה היית רוצה לדעת מי זה אבא שלך?"
"כן, לוק, ברור."
"למה? אם זה מה שאמא שלך העדיפה, אז למה לא להניח את זה."
"איך אתה יכול לשאול אותי את זה, אחרי שכל מה שעשינו פה היום
היה לאחד אנשים עם המשפחה שלהם, העבר שלהם. איך אתה יכול לשאול
אותי?"
"ומה אם זה יגרום לך רק להרבה כעס ושנאה, עדיין תרצה?"
"כן, תראה את רייצ'ל, היא הייתה צריכה להתגבר על הכעס והשנאה
האלו בכדי להגיע לאושר אמיתי וגם אני רוצה את זה, אתה יותר
מכולם יודע למה."
"אז אני חייב לך להתנקות מכל חטאי העבר. אני מסתכן בכך שתשנא
אותי ואני יודע שאולי עדיף שנדבר על זה לבד אבל יש פה את
החברים הכי טובים שלך, ארוסתך ומשפחתך לעתיד, אז אני אספר לך
עכשיו כי אני באמת אוהב אותך ואני חייב לך את האמת."  
"לוק, על מה אתה מדבר?"
"אתה יודע שאתה נראה בדיוק כמו אמא שלך. אחרי שראיתי אותך
בתחנה הלכתי לראות אותה."
"לוק, הכרת את אימא שלי רק אח"כ, כשאני הכרתי לך אותה."
"לא, בן, אני הכרתי את ג'יין וותרסון בקיץ 74', היא הייתה אחרי
תיכון ובאה לחופשה בהוואי. היא הייתה די מעופפת, היא לא ידעה
מה לעשות עם עתידה והיא פלרטטנית די גדולה ובעיקר יפהפה
אמיתית. היה לנו רומן כל הקיץ, הייתי די רציני איתה ובסוף הקיץ
היא דיברה איתי על העתיד, על חתונה, מחויבות וילדים, ואמרתי לה
בשיא הכנות שאני לא מוכן ואני לא יודע אם אי פעם אהיה מוכן.
היא נפרדה ממני, זה די כאב לי, במהלך השנים עדיין חשבתי עליה.
19 שנה אחרי זה ראיתי אותך בתחנה וישר במוחי ראיתי אותה, אז
הלכתי לראות אותה, והיא סיפרה לי את האמת. היא סיפרה לי
שבאוגוסט, כשהיא עשתה איתי את השיחה, היא בעצם גילתה שהיא
בהריון וידעה שאני אעשה את מה שנכון, שאני אתחתן איתה אבל היא
רצתה קודם לברר אם אני מעוניין בזה בלי לדעת, בלי קשר, וכשראתה
שאני לא, החליטה שהיא מעדיפה לעשות הכל לבד מאשר לכלוא אותי
ואותה בנישואיי חובה. ובאמת היא נשארה לבד וילדה ב-1 למרץ 75'
בן מקסים בשם אדם."
"לוק, מה אתה אומר לי? שאתה אבא שלי?"
"אמא שלך התחננה בפניי שלא לספר לך, היא פחדה שתאשים אותה
ותשנא אותה על זה שבגללה לא היה לך אבא. ואחרי שהיא מתה לא
רציתי להפר את השבועה וזה לא היה משנה דבר, כי בכל מקרה תפקדתי
לך כאב ועכשיו כשאני עומד למות עדיף למות עם לב שקט מאשר עם
שבועות ריקות."
"היא כל חיי ידעה שאבא שלי נמצא באותה מדינה כמוני ולא חשבה
שמגיע לי לדעת, שיש לך את הזכות להחליט, ואתה משקר לי כבר 10
שנים בגלל משהו שהבטחת לאשה מתה אשר שיקרה לך במשך 20 שנה, אני
כבר לא יכול לעכל את זה."
יצאתי מהבית בסערה, רציתי לצאת לנסיעה אבל פחדתי שאני אעשה
תאונה, אז יצאתי עד לגן מול הבית ובעטתי במתקנים. במחשבה לאחור
אח"כ זה די כאב, אבל באותו הרגע רציתי להוציא את כל האנרגיות
השליליות ואת כל העצבים.
ישבתי על הנדנדה ובכיתי, ואז הרגשתי זרועות מסביבי. הרמתי את
מבטי וזו הייתה רייצ'ל. היא חייכה אליי ואני רק חיבקתי אותה
ובכיתי.
"אני מצטערת, אדם, על הכל."
"אני ממש בהלם, אני אמור להיות מאושר, לא? הנה אדם שאני אוהב
כאב ומתברר שהוא בעצם האבא שלי, זה שחיפשתי אחריו כל חיי."
"כן, אבל עדיין השמחה הזו מהולה בשקר שאפף אותה במשך כל חייך
ופחד של לאבד אותה כי אתה יודע שהוא עומד למות."
"יופי, פסיכולוגית ממש נהיית."
"אדם אל תהיה עוקצני, ואם כבר אז להזכיר לך ממי למדתי לתת עצות
כאלה, קלישאות."
"צודקת, אני מצטער."
"איך אני מתמודד עם זה, רייצ'ל?"
"אתה לוקח נשימה עמוקה וחושב מה אתה מעדיף, לכעוס או להוקיר
תודה על שגילית את האמת לפני שזה מאוחר מדי."
"אני אוהב אותו, הוא באמת היה לי כאב, ות'כלס הוא רק כיבד את
אמא שלי."
"זה באמת היה משנה משהו ביניכם אם היית יודע את האמת?"
"לא, היינו כבן ואב ותמיד נהיה, כי אנחנו באמת בן ואב."
"זה האדם שלי."
"אני עדיין האדם שלך?"
"אם אתה עדיין מוכן לקבל אותי, הייתי ממש רעה."
"לא נכון, היית ממש פגועה ועשית מה שאת רגילה לעשות כל חייך,
הקפת את עצמך בחומות."
"אבל לא הצלחתי לשמור עליהן מפנייך."
"וככה זה אמור להיות."
ואז נישקתי אותה נשיקה ארוכה ומלאת אהבה ופגיעות וכל הרגשות
האחרים התעופפו בשנינו באותו רגע. ולקחתי את הטבעת מהשרשרת שלי
ושמתי לה אותה על האצבע ואז הלכנו משולבי ידיים לכיוון הבית,
רק כדי לראות שכולם עומדים שם ומסתכלים עלינו.
"רייצ'. למה כולם בוהים בנו מהחלון?"
"כמה סיבות."
"כן?"
"הראשונה והעיקרית כי הם דואגים לך אחרי ההצהרה של לוק וזה
שיצאת בסערה. השנייה הייתה שלוק אמר שארוסתך שם ומכיוון שהם
הבינו שכל שאר הבנות לא יכולות להיות ארוסתך הם הבינו שזו אני.
והשלישית כי יצאתי אחרייך ואני חושבת שהם עדיין לא כל כך
רגילים לדבר ביניהם לבד אז הם עקבו אחריי."
"אה, אוקי, זה נשמע הגיוני לחלוטין. ברור."
"ברוך הבא למשפחה. כמה פרטיות חשבת שתהיה לך במשפחה של שש
נפשות."
"לא הרבה, כמובן."
"כמובן."
"דרך אגב, מה דעתך על חתונה בערב ראש השנה האזרחית החדשה?"
"כאילו... בעוד 5 ימים."
"כן. כל המשפחה שלך כאן ואבא שלי עדיין יהיה חי לראות ולחגוג
איתנו."
"כן, זה יכול להיות נחמד."
וככה חזרנו הביתה. היא הלכה וסיפרה לאחים שלה ואז הם ישבו וראו
את הסרטון מיום הולדת שש של רייצ'ל ועברו על הארגזים, אלבומי
התמונות והזיכרונות ואני הלכתי למצוא את לוק.  
"אבא?"
"אדם."
"תודה שחזרת, בן. איזה כיף לשמוע אותך קורא לי ככה."
"זה כיף לומר את זה, הרגשתי ככה כבר הרבה זמן, עכשיו זה
רשמי."
"אני מצטער."
"זה בסדר, אבא, אני סולח לך."
"יופי, עכשיו אני אוכל למות בשקט."
"לא לפני שתמסור את בת הסנדקות שלך לבן שלך, מבין?"
"אז הכול הלך טוב עם רייצ'ל."
"כן, אנחנו מתחתנים בעוד 5 ימים."
"אני אהיה שם."
וכך התחלנו בארגון החתונה ובחיזוק הקשר המשפחתי.