הפגישה התחילה מוזר אף אחד לא ידע מה לעשות ראיתי שרייצ'ל חסרה
היא הייתה הדבק זו שכולם נקשרו אליה איכשהו וזכרו למרות כל
הזמן שעבר אבל היא לא הגיעה. אז בלי להשהות אותם יותר מדי
התחלתי.
"היי כולם מה שלומכם, אני מניח שאתם מתרגשים. אז הגיע הזמן
שאני אגלה לכם את האמת על מי שכר אותי."
"אנחנו כבר יודעים אדם. דיברנו על זה בינינו והגענו למסקנה שזו
רייצ'ל. היא היחידה שזכרה הכול והיחידה שלא פה כרגע אז..."
"מאד עורך דין מצדך אנדרו להסיק מסקנות אבל זו לא רייצ'ל. היא
לא פה כי היא החליטה לא לבוא למפגש. האדם ששכר אותי הוא לוק
וילסון ואני אתן לו להציג את עצמו ואת הסיבה למה הוא רצה אתכם
פה."
לוק בא והסתכל על הילדים שיושבים מולו. את כל ילדי טנקה הושבנו
במרכז ואת כל המלווים ג'וליה פיטר ופיית' העמדנו מאחור, כולנו
היינו עם הגב לדלת אבל זה היה בסדר לצערי לא ציפינו לעוד
אנשים.
"כמו שאדם אמר אני לוק. אני הייתי החבר הכי טוב של ההורים שלכם
ושהם מתו ניסתי לאמץ אתכם, לטפל בכם אבל לא יכולתי ולצערי הרב
נתתי למשפחה שלכם להתפרק. זה מאד מוזר לראות את כולכם גדולים
בייחוד אותך סם, את יודעת שאני יילדתי אותך אני אספר לך
בהזדמנות זה סיפור מצחיק, ככה קיבלת את שמך על שמי האמצעי.
החברה שלי בזמנו גם ניסתה לעזור אבל הייתי גבר שלא מוכן נפשית,
כלכלית ופיזית לגדל 6 ילדים והיא ויתרה על הרעיון בכלל. נורא
לא רציתי למסור אתכם ושיפרידו ביניכם ברוב תמימותי האמנתי
שמשרד הרווחה יודעים יותר טוב ושהם באמת ידאגו לכם. בשנה
הראשונה ביררתי על כל אחד ואחד מכם. ראיתי שאתם בבתים טובים
והאמנתי שזה יישאר ככה. היחידה שבאמת עוררה בי דאגה הייתה
רייצ'ל אותה ניסתי לאמץ, היא הייתה הכי גדולה זו שהכי קשה לשבץ
והאמנתי שעם אחת אני אוכל להסתדר. העובדת סוציאלית הרגה את
הרעיון היא אמרה שאני גבר רווק ושהילדה שונאת אותי אז עדיף לתת
לה לחפש משפחה אמיתית וכך ברוב טיפשותי עשיתי. רק לפני חודשיים
גילתי בעצם שהחיים שלכם לא נשארו טובים לפחות לא של אנג'ל
שרלוט ורייצ'ל אני באמת מצטער על זה. אבל בזמנו שמשפחת קרסון
אימצה אתכם לא ידענו מה יקרה והם היו הרבה יותר טובים ממני.
בכל אופן אני הייתי בבדיקות אצל הרופא והתברר שאני גוסס וזמני
קצר אז ביקשתי מאדם שימצא אתכם כדי שאני אראה שלפחות עכשיו
הסתדרתם, בכדי שתכירו אחד את השני, לתת לכם את כל מה ששלכם
ולבקש שתסלחו לי."
"ולמה שנעשה את זה? כל מה שאמרת פה זה מילים יפות זה לא לוקח
חזרה שום צלקת שיש לנו".
כל העיניים הדומעות והנדהמות פנו לכיוון הדלת מאיפה שנשמע הקול
זו הייתה רייצ'ל היא עמדה בצד ושמעה הכול. היא חיכתה לרגע
הנכון להתערב, היא נראתה כילדה קטנה ושבורה.
"רייצ'ל. את אפילו יותר יפה מאימא שלך בחיים לא חשבתי שתהיה
אישה יפה ממנה."
"אתה היית הסנדק שלי, היית כדוד בשבילנו ופשוט נטשת."
"אתם כולכם הסתדרתם, היו לכם בתים טובים ומשפחות אמתיות לא
רציתי להרוס את זה ע"י הנוכחות שלי."
"משפחות טובות והסתדרנו איזה שטויות. איפה היית שניסו לרצוח
אותי, שאנסו אותי בבתים הטובים האלה שתיארת. למה חיכית 20
שנה?"
"רייצ'ל רציתי לאמץ אותך. את שנאת אותי, את רצית שאני אציל את
כול המשפחה ולא יכולתי לעשות את זה."
"אז היית בא אליי אז ומסביר לי ומתנצל הרבה יותר קל לקבל את
הסליחה של מישהי בת 8 עם לב שבור ובלי צלקות מאשר מישהי בת 28
שהתעללו בה במשך 10 שנים."
ראיתי שלוק על סף התמוטטות ורייצ'ל גם כן כל הילדים בכו ובריב
הזה אני לא התערבתי אף אחד לא ידענו ששניהם צריכים את הניקוי
הזה.
"את צודקת אולי חיפשתי את הפתרון הקל יותר כדי לצאת מידי חובה,
לומר שאני ניסתי וזה לא הלך."
"סוף סוף אתה מודה בזה."
"אבל זו לא האמת. תשאלי אותם תסתכלי עליהם ותשאלי אותם. תשאלי
את סם אם היא הייתה מוותרת על המשפחה שגידלה אותה בשביל לחיות
כמו ילדת רחוב כי זה המצב שהגעתם איתי, תשאלי את אנדרו ומתיו
אם הם היו מוותרים על ההורים והאחיות שלהם, ואפילו תשאלי את
אנג'ל וצ'רלי שגם סבלו הרבה אם הם היו מוותרים על הזיכרונות
שיש להם של הוריהם, של משפחה."
"ההורים שלנו מתו. ואלו לא המשפחות שלהם."
"לא מתוקה את זה את לא מבינה נכון, וגם אז לא הבנת נכון ועד
שלא תביני את זה אף אחד לא יוכל לעזור לך ולהציל אותך. ההורים
שלך לצער כולם מתו שהם היו נורא צעירים וכולכם הייתם נורא
קטנים. הם לא אפשרו לכם להישאר עם זיכרון של משפחה והורות, וזה
מה שיותר מכול ניסתי להעניק לכם והצלחתי. אפילו לאנ'גל וצ'רלי
שאח"כ נורא נפגעו מהיתמות זכו לכמה ימי אושר משפחתיים מבלי
האימוץ הם לא היו זוכים אליהם."
רייצ'ל ממש בכתה כבר רציתי לחבק אותה, להחזיק אותה ולומר לה
שעכשיו הכול יהיה בסדר אבל היא עדיין המשיכה לדבר ואני נתתי
לה.
"אני אבל כן זכיתי בזה, אני ראיתי מה זה להיות חבר במשפחה שלנו
ואני איבדתי את זה ואתה נתת לי לאבד גם אותך ואני סמכתי עלייך.
אני לא ראיתי אי פעם אח"כ מה זה אושר, מה זה משפחה, מה זה
אהבה."
זה היה הרגע שבו היא הסתכלה עליי ולוק רק חיבק אותה בהתחלה היא
נשארה קשוחה ואז היא נתנה לו ושניהם בכו כמו ילדים. כל מי שהיה
בחדר בכה באותו רגע כמו ילד אבל זה היה בסדר אלו היו דמעות של
אושר של התרגשות וכאלו דמעות מותרות. ואז לראשונה רייצ'ל פנתה
לספה איפה שאחיה ישבו וראתה אותם כבוגרים. היא התחילה לדבר
ואני ישבתי עם לוק על שולחן והסתכלנו על איך הם מתחילים לבנות
יחידה משפחתית. ידעתי שהיא הייתה חסרה רייצ'ל עשתה את רוב
הדיבורים היא זו שזכרה את כולם היא הייתה הדבק.
"מאט, אתה ממש דומה לאבא. אתה זוכר אותי את היום האחרון שלנו?
תמיד נאחזתי בזה שאתה זוכר אותי."
"אני זוכר, אותך את התמונה ואת ההבטחה עמדתי בה רייצ'ל. לא
שכחתי אותך, לא שכחתי אותנו."
הם התחבקו חיבוק חזק ואמיץ עדיין בוכים ואז היא פנתה לאנדרו.
שניהם נראו קצת מפוחדים לפנות אחד לשני.
"אנדי שמעתי שאתה עשית צרות ולא רצית לבוא, ממש כמו שהיית ילד
תמיד עושה צרות."
"את עשית יותר"
הוא חייך והמשיך
"אני מצטער. אני לגמרי הדחקתי אותך ואת ההורים, אני פשוט
פחדתי."
"זה בסדר. אני עדיין מפחדת."
גם הם התחבקו ובכו. וממש שמחתי שהיא באה, כי לא ידעתי איך
לגרום להם לדבר אחד עם השני והיא כן, היא ידעה מה לומר.
"אנג'ל, שמעתי שאתה הסתבכת בהרבה צרות בלעדיי."
"כן, בדי הרבה."
"זה בסדר גם כתינוק אני הייתי היחידה שהצליחה לחלץ אותך מצרות
רק תשאל את לוק"
"אז זה ממש טוב שאת פה. ככה תוכלי לשמור עליי מלהסתבך בצרות
להבא נכון?"
"אתה יכול לסמוך על זה."
"צ'רלי, איזה יפה את ממש השתנית אבל את עדיין נראית שקטה כמו
תמיד."
"אני עדיין שקטה כמו תמד עכשיו אפילו יותר."
"את היית התינוקת הכי כיפית בעולם, אף פעם לא הסתבכת ולא ביכית
אלא אם כן זה היה מוצדק. וגם אז לא צרחת בכלל היית תינוקת כזו
שקטה, ואני הייתי הראשונה שקראה לך רייצ'ל"
רייצ'ל חייכה וצ'רלי בכתה וחיבקה אותה
"איזה כיף שאת אמיתית. את תמיד היית החברה הדמיונית שלי לא
ניחשתי שאת באמת קיימת."
"סם."
"כן?"
"אני ממש מצטערת. זה בטח ממש קשה בשבילך כל זה לקום בבוקר
למציאות אחרת"
"לפעמים אני חושבת שזה היה עדיף. לא לדעת כי אז זה עושה את זה
להרבה יותר"
"את ממש לא היית תינוקת שקטה. היית צרחנית לא קטנה."
סם צחקה ששמעה את רייצ'ל מתארת את זה.
"אני עדיין כזו."
"או זה בסדר, גם אני כזו. את יודעת הייתי מעמידה פנים שאני
אימא שלך היית כמו הבובה שלי."
כולם חייכו. הייתה ביניהם דינאמיקה משפחתית נחמדה מאד. ידעתי
שזו התחלה טובה והייתי רגוע, בשבוע שיש לנו נהפוך, לא סליחה
נחזיר אותם למשפחה שהם היו אמורים להיו.