כשהגעתי למשרד הייתי חייב נואשות לדבר עם מישהו, לא ידעתי מה
עושים עם לב שבור ואיך מתמודדים עם כל סימני השאלה והתקוות
המנופצות שהתרסקו לאלפי רסיסים. רציתי להכין את לוק גם, שיידע
שרייצ'ל לא תבוא ואם היא כן תבוא, עדיין בלי רצון האמנתי שיש
אפשרות כזו, אז מצפה לו ריב רציני. כשהגעתי כולם ישבו במשרד
בחוסר מעש.
"היי, חבר'ה."
"אדם."
"היי לוק. אתה לא נראה משהו."
נתתי לו חיבוק, הוא הרזה המון ונראה פתאום כל כך שברירי וזקן.
"אדם, אתה נראה כאילו מישהו שבר אותך."
"זה נכון, ג'וליה."
חיבקתי אותה ולא יכולתי להרפות ממנה, רציתי רק מישהו לאחוז בו
לנצח ולבכות.
"אולי תספר לנו מה קרה, אחי?"
"הכול קשור למשפחת טנקה, אני אספר לכם מההתחלה".
"אני אביא את הוויסקי, בן."
"ואני אביא לך אוכל טוב, אתה נראה רזה".
"לוק פיית' תודה, אבל לא בא לי לאכול או לשתות, רק לדבר".
וכך התיישבתי על השולחן ליד ג'וליה שעדיין החזיקה לי את היד
והתחלתי לספר להם.
"בפעם הראשונה שנסעתי לסן פרנסיסקו התאהבתי לגמרי בכתבת חדשות
שם בשם רייצ'ל סטייס. למרבה הפתעתי התחוור לי שזו בעצם אותה
הבחורה שאני מחפש - שזו בעצם היא רייצ'ל טנקה. ככל שהזמן עבר,
התאהבתי בה יותר ויותר, התכתבנו ודיברנו בטלפון במשך כל
הנסיעות שלי. אחרי שכנוע האחים שלה לבוא, שדרך אגב כולם באים,
חזרתי לרייצ'ל. רק כדי שתבינו עד כמה השתגעתי, ביקשתי ממנה
להתחתן איתי והיא הסכימה. הכל היה טוב עד שהיא סיפרה לי כל מה
שהיא עברה ואני הייתי חייב לספר לה שאתה שכרת אותי, לוק. לא
יכולתי לרמות אותה, כי היא... היא שונאת אותך וחשבתי שאוכל
לשכנע אותה. ברגע שניסיתי לדבר איתה, היא החזירה לי את הטבעת
וסילקה אותי באומרה שבחיים היא לא תבוא. אני מצטער, לוק."
אל תחשבו פחות עליי, אבל ברגע הזה די בכיתי, הלב שלי היה ממש
שבור וקרוע כי בנוסף לכל מה שעברתי פגעתי בלוק גם כן.
"אוי, אדם, זה בסדר גמור. עשית עבודה מצוינת, לא הייתי כזה
תמים לחשוב שהיא לא שונאת אותי או להאמין שהיא תבוא. הרבה יותר
כואב לי שהיא ביטלה את החתונה איתך, אני יודע שאתה אוהב אותה
נורא, זיהיתי את זה עוד מהשנייה שדיברת עליה, זוכר?"
"כן."
"אתה יודע שניסיתי לאמץ אותה, חשבתי שעם אחת אני אסתדר, אבל
העובדת הסוציאלית אמרה לי שלא כדאי כי היא שונאת אותי, כנראה
שלא הבנתי שהיא לא רוצה שיצילו אותה, היא רצתה שיצילו את
המשפחה שלה ואת זה לא יכולתי לעשות. אז נראה שהיא מאשימה אותי
בכל הרע שעבר עליה."
"זה בדיוק ככה ועבר עליה הרבה. כל דבר גרר כעס ואת כל הכעס הזה
היא כיוונה אלייך."
"רק חבל שהיא כל כך עיוורת מהשנאה אליי שהיא לא רואה שעשיתי
משהו אחד טוב, הכנסתי אותך לחייה."
"טוב, אין מה לעשות עם זה עכשיו. אולי אחרי שהכל יעבור נוכל
לנסות ולדבר שוב."
"כן. עכשיו תקשיבו כולכם, הנה מה שנעשה. נלך לישון, לנוח
ולצום, ומחר ניפגש לארוחת ערב אצל פיית', אז שכולם יכינו את
הקיבות שלהם. טוב?"
"אדם. אתה בא אליי ואל פיטר ובלי ויכוחים, אחרי שבועות שהיית
בנסיעה אתה צריך להיות עם משפחה היום."
"האמת, ג'וליה, לא התכוונתי לסרב, זה בדיוק מה שאני צריך."
הארוחה למחרת הלכה ממש טוב. היו כמה פעמים שנראה שלוק רוצה
לומר לי משהו והוא לא הצליח. בזמנו לא ייחסתי לזה חשיבות. אני
מניח שהיה לו שאלות לגבי הילדים, והוא לא רצה להעלות את הנושא
כדי שלא אחשוב על רייצ'ל. כולנו התמלאנו ונשארנו לישון שם,
מכינים את הבית ואת עצמנו לפגישה מחר.
למחרת התחלנו לאסוף את הילדים לקראת המפגש, ג'וליה אספה את
אנדרו ומתיו. הם באו לבד רק הם, פיטר אסף את אנג'ל וצ'רלי שבאו
עם ג'וש ומישל ואני אספתי את סם שבאה עם ג'ואי. כך עד הצהריים
התקבצנו כולנו בסלון של הבית, והמפגש התחיל עם חוליה אחת חסרה,
החוליה שהחזיקה את לבי כבן ערובה, החוליה הראשית שהייתה הדבק
של כולם. הפגישה התחילה בלי רייצ'ל.