[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הזיכרונות הראשונים מחיי הם מושלמים, מלאי תקווה ותמימות
ובעיקר אמונה שלמה שכך כל המשפחות מתקיימות. בזיכרון הראשון
שלי אני בערך בת 5, אני רואה את אנדרו ומתיו זוחלים על השטיח,
הם זחלו באותו קצב ואמרתי לאבא שהם עושים תחרות והוא הסביר לי
שמשפחה לא מתחרה זה בזה, הם פשוט שואבים השראה אחד מהשני ומתי
שאחד מתקדם זה גורם לשני גם כן לרצות להתקדם. האמת סתם משפט
יפה לומר תחרות, הרי זה כל הרעיון בתחרות, לא? לנסות לעשות מה
שהאחר עושה באופן יותר טוב. בכל מקרה אמא יוצאת מהמטבח עם בטן
ענקית ואני מעבירה את היד הקטנה שלי על הבטן והתינוקות בעטו,
אימא אמרה לי שזה אומר שהם כבר אוהבים אותי כי הם מתחילים
לרקוד ברגע שהם מרגישים אותי. כל מה שאני תהיתי זה איך יכול
להיות ששני יצורים כמו אנדרו ומתיו יכולים להיכנס לבטן שלה
ואיך הם מצליחים לצאת. אבא חייך והביא את האלבומים של הינקות
שלי, הלוואי והייתי יודעת איפה הם עכשיו היית יכול לראות אותם,
הוא הראה לי כמה פיציים היינו והסביר לי שהתינוק מגיע לשם
מהאהבה הגדולה שיש בינו לאמא.
בלילה גשום, לא הרבה זמן אחרי, דוד לוק הגיע לשמור עלינו ואבא
לקח את אמא לביה"ח. באמצע הלילה דוד לוק העיר אותי וסיפר לי
שנולד לי אח קטן חדש, הייתי שמחה ואז גם עצובה אמרתי לו שדי
רציתי אחות קטנה הפעם. ואז הוא חייך, היה לו חיוך נורא ילדותי,
אני זוכרת שתמיד חשבתי שהוא נראה ילד מתי שהוא מחייך, בכל אופן
הוא אמר לי שזה טוב שרציתי אחות כי אמא ילדה גם בת קטנה. הוא
לא רצה לספר לי כי פחד שאני אקנא כי עכשיו לא אהיה הנסיכה
היחידה במשפחה ואז הוא חיבק אותי והבטיח שאני תמיד אשאר הנסיכה
שלו. הוא היה דוד אמיתי לכל דבר והיה כיף להיות איתו... טוב,
אחרי שמתרגלים לבדיחות שלו. הוא לא באמת היה האח של אבא, הוא
היה החבר הכי טוב שלו והדבר הכי קרוב למשפחה מורחבת שהכרנו.
דוד לוק היה הסנדק שלי ואני הערצתי אותו. הוא היה בא ועושה
עלינו בייביסיטר, מוציא אותי לטיולים, לוקח אותנו לאכול פיצה
וגלידה. בתור הבכורה פינקו אותי מכל עבר ואני זוכרת שחשבתי שכל
הילדים חיים ככה עם אבא, אמא, דוד נפלא ואחים קטנים.
ליומולדת שש שלי אבא קנה מצלמת וידאו, אז הן היו חדשות אז זו
הייתה אחת גדולה ומסורבלת כזו. באו ילדים מהגן והתאומים
התלכלכו מהעוגה וצרחו, היה ממש בלגאן אבל בלגאן כיפי, יצא סרט
ממש מצחיק. זה מוזר. באותו רגע שאתה הולך מהבית אתה לא חושב על
התמונות. זה פשוט לא בראש שלך, וכיום אני אשלם כל פני שיש לי
בשביל התמונות האלו. באותו יומולדת, המתנה הכי שווה שקיבלתי
הייתה כלבה קטנה שעירה ולבנה שדוד לוק הביא לי, קראתי לה גברת
לוק והיא הייתה רק שלי. ידעתי שבחיים לא תהיה גברת לוק אמיתית,
הוא פשוט לא היה הטיפוס למשפחה תמידית, אתה יודע, תמיד הדוד אף
פעם לא האבא, אמרתי לו שהיא תהיה גברת לוק עד שאני אגדל מספיק
ואז אני אתחתן איתו. הוא כמובן צחק, הרים אותי מעל הראש שלו
וסובב אותי, אמא ואבא הסתכלו מהצד וצחקו. "מה, הבת שלי לא
מספיק טובה בשבילך, לוקי?" אימא תמיד זרקה לו את זה כשהיינו
ככה, "לא, הוא לא מספיק טוב בשבילה." אבא היה עונה לה חזרה,
לוק רק אמר, "ברור שאני לא טוב בשבילה, נסיכה שכמוה צריכה מלך
אמיתי שידאג לה". אני הייתי עקשנית ואמרתי: אני עוד אתחתן
איתך, אתה תראה. הוא רק היה אומר שכשאני אגדל אני כבר לא ארצה
להסתכל לכיוונו, לפחות הוא צדק בחלק הזה.
שהייתי בכיתה ב' אימא ילדה את סם, אוי זו הייתה התינוקת הכי
מתוקה שראית בחייך. יש לי מלא זיכרונות שלה - שהיא ישנה, שאני
מרימה אותה, איך היא הייתה תמיד עם המוצץ בפה, איך היא מחייכת.
בחיים שלי לא ניחשתי ששלושה חודשים לאחר מכן חיי יתפרקו, אני
מנסה להיאבק בדמעות בעודי חושבת על זה ואני לא יכולה, אז תהיה
סבלני איתי. זו אשמתי שהכול התפרק, אשמתי ואשמתו, ביום נישואים
של אבא ואמא אני ודוד לוק ארגנו להם סופ"ש רומנטי רק להם,
ובדרך חזרה הם... הם פשוט לא חזרו יותר. באותו הלילה שאמא ואבא
היו צריכים לחזור לא יכולתי להירדם, זה היה הכי הרבה זמן שאי
פעם הייתי בנפרד מהם, וכששמעתי את המכונית רצתי מהמיטה. ידעתי
שכולם יכעסו עליי כי לא ישנתי אבל ממש רציתי לראות אותם. ואז
ראיתי אותו, את השוטר בחנייה. כל מה ששמעתי מהשיחה היה
"מצטער", "לא שרדו". ראיתי איך לוק מגיב ובשנייה הזו ידעתי שכל
עולמי קרס וכל מה שהכרתי נהיה כלא היה ונעלם. עליתי מהר למעלה
לפני שמישהו יראה אותי, שמתי את הראש בתוך הכרית וצרחתי ואז
בכיתי עד שנרדמתי. בבוקר לוק סיפר לנו. הוא התיישב וסיפר
לכולנו את מה שידעתי כבר, "ילדים, את מה שאני עומד לספר לכם,
אפילו אני לא מבין אז אני לא מצפה שתבינו אבל אני צריך לספר
לכם. אני נורא מצטער, אבל אמא ואבא נהרגו והם לא יחזרו יותר
הביתה לעולם." מגוחך, נכון? איך שאני זוכרת 20 שנה אחרי כל פרט
ופרט מהיום הזה. אנג'ל ושרלוט התחילו לצרוח, אני לא יודעת כמה
הם בדיוק הבינו אבל הם ידעו שזה רע. גרייס ניסתה להרגיע אותם.
ולוק המשיך, "ארגנתי טכס ובו תוכלו להגיד להם שלום." מתיו
ואנדרו צעקו שזה לא הוגן ושזה לא נכון, לוק ניסה להרגיע אותם
והם המשיכו לצעוק שאבא ואמא אוהבים אותנו והם לא יעזבו אותנו.
לוק רק אמר שלא הייתה להם ברירה ושהם לא רצו בזה לשנייה אחת
ושהם עדיין יאהבו אותנו לנצח. אני הסתכלתי ישירות על לוק
ושאלתי אותו, "אתה לא תעזוב אותנו, נכון?" "ברור שלא, אני אהיה
פה בשבילכם תמיד. תסמכי עליי חומד." זו הייתה הטעות הראשונה
שלי בחיים - אני סמכתי עליו.
הוא עבר אלינו עם גרייס והם ניסו לטפל בנו, אבל לוק לא ממש
התבגר, הוא לא ידע מה זה להיות הורה, הוא קנה כל מה שהילדים
רצו ולבסוף לא נשאר מספיק לחשבונות. הוא וגרייס רבו המון
ולבסוף היא עזבה, לאחר זמן מה גם הוא ויתר. שירותי הרווחה לקחו
אותנו למרות שהוא ידע שאין סיכוי שששה ילדים עם הפרשים כאלו
קטנים יישארו ביחד. לפני שלקחו אותנו וידאתי שייקחו גם את התיק
הרפואי של כל אחד עם התמונה והמידע שיש עליו כדי שיהיה את
האלרגיות שלהם, חיסונים שהם קיבלו ומחלות שהם היו רגישים אליהם
כדי שלא ייפגעו. ממתיו ומאנדרו הוצאתי הבטחה שהם לא ישכחו
אותנו, הם היו גדולים מספיק, הם יכלו לזכור. אני לא יודעת איך
להסביר את זה אבל עם מאט היה לי רגע מסוים ואני חושבת שהוא
באמת יזכור.
בהתחלה לא כעסתי על לוק. ניסיתי להבין אותו וראיתי שהוא עדיין
נאבק עם ההחלטה - הוא ביקר אותנו, בירר איפה כל אחד ומה קורה
איתו. אח"כ, כשהוא ויתר גם על זה לגמרי, בשנייה שהוא השאיר
אותי לגורלי לבדי, מהרגע הזה שנאתי אותו, כי כל דבר שקרה לי
מרגע זה ואילך, הכול באשמתו. הייתי בדילמה תמידית על איך לחיות
את חיי. מצד אחד הייתי אכולת שנאה על מר גורלי, ומצד שני מלאת
זיכרונות נעימים. הכרתי ילדים שגם את זה לא היה להם, לבסוף
החיים בחרו בשבילי איך לחיות ועם איזו גישה.
המשפחה האומנת הראשונה שהגעתי אליה הייתה של מיצ' וניקול ג'ביס
בפילדלפיה. למראית העין הם היו קדושים, אני הייתי הילדה
השמינית שהם לקחו לחסותם. הם היו לוקחים ילד כל פעם ממקום אחר,
לפחות פעם בשנה הם היו יוצאים לטיול משפחתי וחוזרים עם עוד
ילד. היינו 8 ילדים מגיל שש ועד שש עשרה, התחלתי לחשוב אולי יש
סיכוי שאני אחזור לשגרה משפחתית. הייתי ילדה קטנה וחיפשתי
נואשות משפחה להיאחז בה. חשבתי שיש סביבי 7 ילדים, למי יהיה
זמן להתגעגע לכל האחים שלי, איזו תמימות - מי יחשוב שרשת
הילדים תהיה בעצם רשת לביצוע פעולות לא חוקיות, ביצוע הפשעים
המושלמים. זה היה מתבצע ככה: "אמא" הייתה מדברת עם המוכרת
ואנחנו היינו מסתובבים בחנות  ובדרך מגניבים לתיק שעונים,
צמידים, עגילים מה שלא יהיה, ואז "אמא" אמרה שנחשוב על זה
ולקחה אותנו החוצה. בחנויות עם אבטחה היו שולחים שני ילדים,
אחד עם "אמא" שיגנוב ואחד היה הולך לשומר ובוכה על שאיבד את
אבא שלו ובכך מסיח את דעתו. ואז ניקי והילד היו יוצאים עם
הדברים ו"אבא" היה מופיע, מוקיר תודה על שמצאו את הילד הפרחח
שלו שבורח כל הזמן. זו גם הסיבה האמיתית שהם טיילו ברחבי
ארה"ב, הרי אי אפשר להריץ את אותו התרגיל על אותם האנשים מבלי
להיתפס. האמת, במחשבה לאחור הם לא היו כאלה נוראים, הפשעים
שלהם תמיד היו קטנים והם לא היו אלימים אלייך. כל הפשעים שלהם
אף פעם לא יכלו להוביל לישיבת זמן ממושך ולמרות שלעתים הפחידו
באיומים הם לעולם לא נקטו כלפינו באלימות. זה בעצם היה הבית
הכי טוב שהגעתי אליו בשנות נדודי. אחרי שנתיים הכול נגמר,
שירותי הרווחה נשפו בעורפם על חינוך נאות ובית יציב לילדים. זו
הייתה הטעות הגדולה של מיצ', משפחה אומנת זה להעניק בית קבוע
לילדים עד שמאמצים אותו. כולם התחילו לחשוד איך זוג עם 8 ילדים
יכול לטייל ולכלכל את כולם. אז עקבו אחריו ותפסו אותו על חם.
הם שמו אותו בכלא ל-10 שנים על גניבה וניצול קטינים. לטובתו
ייאמר שהוא היה גבר טוב, הוא לקח את כל האשמה עליו, הציג את
אשתו כזו שטיפלה בילדים ולא השתתפה אז היא קיבלה רק 5 שנים על
גניבה. הם עדיין ביחד, שמעתי שהם למדו ייעוץ בכלא ו-8 שנים
אחרי זה, שניהם השתחררו והקימו מתנ"ס ייעוץ לילדי הרחוב של
פילדלפיה. הם באמת היו אנשים טובים, רק חבל שלי זה לא עזר.
בגיל 10 נשארתי בלי משפחה וגרתי במעון. יום אחד בטיול של קלרק
ובריאנה מליק בפילדלפיה הם ראו אותי והחליטו לקחת אותי איתם.
הם רצו ילדה בלי העבודה של לגדל אותה, וחשבו שילדה בת 10 תוכל
להועיל להם בכל עבודות הבית, הם מקבלים כסף מדי חודש מהממשלה
ואני די גדולה כך שלא אהיה תלויה בהם. אז עברתי לטקסס לחווה
שקלרק ובריאנה היו העובדים של בעלי האחוזה, בבית שלהם היה חדר
אחד להם ואחד לי ולג'ק. ג'ק היה עוד ילד שהיה אצלם, הוא היה בן
10, והוא נהפך מיד לחבר הכי טוב שלי. קלרק עבד בחווה וככה יצא
לי לרכב וללמוד על סוסים. ג'ק עבד איתו, ואני ביום עבדתי עם
בריאנה במשק הבית - למדתי לנקות, לבשל ולהיות עצמאית. אני
זוכרת ששוב חשבתי, טוב, אולי החיים לא מושלמים אבל די טובים,
יש לי שני אנשים שמטפלים בי, אני עם סוסים ויש לי חבר טוב, אז
אולי אני אוכל לשרוד התבגרות איכשהו נורמלית. אוי, קול התמימות
הטיפש שוב הרים את ראשו האכזרי. חצי שנה של שקט עברו עלינו ואז
קלרק חזר להכות את בריאנה, מאשים אותה שאנחנו לא עזרה רק
מעמסה, עוד שתי פיות להאכיל, אני וג'ק הסתגרנו בחדר והוא היה
מרביץ לה, מתעלם מאתנו. במשך שנה היא חטפה מכות ואנחנו סיפרנו
עלילות שלמות על איך שהיא שלומיאלית שכזו, כל הזמן נופלת
ונחבלת בדברים. ואז הוא נהיה יותר משוגע, היינו כבר כמעט בני
12 והוא היה מרביץ לנו כל יום בערב, סתם כדי להוציא את זה
מהמערכת. עדיין ביום היה לנו מצב טוב, הרגשנו מה זה לחוות אהבה
ראשונה, היינו עולים על הסוסים ומתרחקים ושם ישבנו, דיברנו
ואפילו התנשקנו. זו הייתה הנשיקה הראשונה שלנו והיא הייתה מלאת
חום, תקווה ואהבה, זה כל מה שהיה צריך כדי להתגבר על כל
החבורות והמכות, יכולנו לשרוד כי עדיין חשנו אהבה. ואז הגיע
היום הנורא באוגוסט 88', קלרק השתגע, אני ובראינה הלכנו לבית
להפסקת צהריים וקלרק חזר לבית גם הוא, שיכור לגמרי. זו לא
הייתה הפתעה כי ג'ק עשה את רוב העבודה בשבילו, אבל כשהוא ראה
שאנחנו שם הוא השתגע ממש. הוא הרביץ לבריאנה חזק והרבה, הוא
לקח סכין מהמטבח והעיף אותי לצד, בהנפה אחת נפלתי על הרצפה.
נפלתי כל כך חזק שלא יכולתי להרגיש את הגב או לזוז ובזווית
העין ראיתי איך הוא דוקר אותה שוב ושוב. צרחתי הכי חזק שקולי
אפשר לי ובדיוק כשקלרק דקר אותי את הדקירה הראשונה ראיתי את
ג'ק מגיע, קיוויתי שהוא לא יעשה משהו טיפשי. כשקלרק הוציא את
הסכין הרגשתי את כאב הדקירה פתאום, כל המותן השמאלית שלי
נהייתה חמה מהדם ואז הוא דקר אותי שוב בזרוע, זה היה הרגע שג'ק
העיף אותו מעליי וברקע שמעתי את סירנות המשטרה. הרגשתי עייפות
רבה וחשבתי שככה אדם מרגיש לפני המוות, נרדמתי בתקווה שכלום לא
יקרה לג'ק כי הוא וקלרק עדיין רבו על הסכין. כשהתעוררתי בביה"ח
השאלה הראשונה והיחידה שהייתה לי זה האם ג'ק בסדר. הוא לא היה,
קלרק דקר אותו בצוואר וג'ק מת מיד, גם בריאנה מתה מהדקירות
שלה. לי היה מזל, ככה אמרו לי בגלל שבדקירה בבטן הוא לא פגע
בשום איבר חיוני ובדקירה ביד הוא כמעט ופגע בעורק והוא לא פגע.
אני ידעתי שזה בגלל שג'ק דחף אותו מעליי.
טינה וסקוט מרקל מבוסטון היו המשפחה האומנת הבאה שלי. רק
שבזמנו כששלחו אותי אף אחד חוץ מאולי טינה לא ידע על סקוט, זה
שאמא שלו התעללה בו מינית מאז שהיה בן 6 והחוויה הזו עשתה אותו
לממש מופרע בכל הנוגע לחדר המיטות ויחסו לנשים. תמיד ראיתי איך
הוא שולט בטינה אך עדיין הוא נראה בסדר לעין חיצונית, בעל קצת
שתלטן, הוא לא נראה כעושה צרות, לא היה אלים. זאת כמובן עד
ליום שהוא גילה שאני מקבלת מחזור ואז התבצע מהפך בראש שלו. כבר
לא הייתי ילדה יותר, הייתי אשה, ואת הנשים צריך להכניע ולשלוט.
זה מה שהוא התחיל לעשות בלילות, מתי שהוא היה בא לחדר שלי.
הפעם הראשונה נורא כאבה, אחרי זמן מה זה נהיה הרגל, כמו המכות
בבית של קלרק. משהו שעושים ומקבלים בשקט כדי לעבור הלאה. הוא
לא היה יותר מדי אלים איתי, הוא היה קושר את הידיים שלי כדי
שאני לא אתנגד ומזיז את כל הגוף שלי בצורה שתתאים לו, חשבתי על
ללכת להתלונן, אבל כל כך הרבה פחדים מנעו את זה ממני - מי היה
מאמין לי, מה הם היו עושים, יש מקומות גרועים יותר, שם מרביצים
לך ואפילו מנסים לרצוח אותך. פה הוא רק שכב איתי. אחרי שנה זה
לא היה מה שהפריע לי כל כך, ניסיתי לחיות נורמלי ומה שבאמת
הפריע לי היה איך שהוא השתלט על כל חלקיק מחיי. אסור היה לי
להתקרב לבנים, לא שגם רציתי, כי סקוט היה מקנא, אסור היה לי
להביא חברות הביתה כי הוא לא רוצה לחלוק אותי, אני צריכה להיות
כל ערב בבית עד 8 בשבילו ואסור אף פעם היה לצאת לטיול או לישון
מחוץ לבית.
ככה שאפילו אם הייתי מנסה להיפתח ולעשות חיי חברה נורמלים של
ילדה מתבגרת זה היה בלתי אפשרי. כשהגעתי לגיל 16 ביררתי ומצאתי
את הדרך החוקית לצאת ממנו. לפני שנקטתי בה רציתי  לוודא שהוא
לעולם לא יקבל לחזקתו אף ילדה. הוא כבר הרס לי את כל הביטחון
והתפיסה של אהבה ורציתי לוודא שהוא לא יעשה את זה לאף אחת אחרת
בחיים. אז לפני שהוא בא אליי באותו הלילה, קרעתי את הקונדום
שבמגירה ושמתי אותו על השידה ובאמת זה היה האחד שבו הוא השתמש.
באותו לילה המין היה שונה, הרבה יותר משוחרר פרוע וכואב, אפילו
קצת אלים, הוא פתאום הרשה לעצמו להיסחף. ברגע שהוא נכנס אל
טינה לחדר אני ארזתי תיק ותפסתי מונית שלקחה אותי היישר
לביה"ח, שם דיווחתי על אונס. הם הזמינו את המשטרה וביצעו לי
ערכת אונס וכך מצאו ואספו את כל הדגימות שהיה צריך כדי להפיל
את סקוט והוא נכנס לכלא על אונס קטינה.
תשמע, צירוף מקרים מוזר בחיי, כל מי שפוגע בי נכנס לכלא רק
אחרי המעשה, היית חושב שאולי משרד הרווחה היה מכניס אותם לפני
ומונע כאלה דברים.
בכל אופן הסברתי לשופט את המצב שלי, סיפרתי לו שאיתי אין להם
מזל במציאת בתים וביקשתי מעמד של קטינה עצמאית וכך אוכל לעבור
לסן פרנסיסקו ולהתחיל מחדש. הוא הסכים ונתן לי שם של עובד
סוציאלי כאן שיעזור לי. העובד הסוציאלי שכאן עזר לי המון, הוא
עשה את כל הסידורים של שינוי שם באופן רשמי וכך הפכתי לרייצ'ל
סטייס. הוא הכיר אותי לזוג חברים שלו, אליזבת' ובראד ליים, הם
ניהלו חווה ובאר קנטרי, זו החווה שממנה לקחנו את הסוסים דרך
אגב. הם היו זוג צעיר, רק בני 21 ודי התקשו להסתדר כי חסרו להם
עובדים. בגלל הידע שהיה לי מהחווה בטקסס והעובדה שלא היה לי
ראש לשום דבר חוץ מלשרוד, עבדתי איתם לפעמים בחווה עם הסוסים
ולרוב כמלצרית בבאר. ישנתי בחדר אצלם בבית וחסכתי המון, בעיקר
כי לא בזבזתי על שום דבר. סיימתי את התיכון באופן אקסטרני
והתקרבתי אליהם. הם נהיו החברים הכי טובים שלי, עם ליז הייתי
מדברת ומסתובבת ועם בראד הייתי מבלה רק כשהיינו כולנו יחד,
בזמנו אף פעם לא לבד ואף פעם לא התקרבתי אליו אפילו לא כדי
לרקוד. בגיל 19 עזבתי כדי ללכת ללמוד אבל עדיין נשארנו חברים
טובים.
חיי הקולג' לא היו קלים כמו החווה, הבארים של הסטודנטים הרבה
יותר גרועים והבחורים שם ממש מציקים, זה עשה לי רע ולא יכולתי
למלצר. אז דגמנתי, זה היה קל יותר, אין בחורים שיכורים ששולחים
ידיים ומפריחים הערות, זה רק אני והצלמת, וזה היה המוטו שלי,
אני עבדתי רק עם צלמות. עם הכסף שחסכתי ומה שהדוגמנות הכניסה
לי הצלחתי לסיים את הקולג' במגמת עיתונאות, והיה לי מזל ליפול
ישר לתחנת הטלוויזיה שאני עובדת בה עכשיו. בהתחלה כקריינית,
אח"כ ככתבת, ולבסוף לפני שנה נתנו לי את התוכנית. עניין
היציאות היה הרבה יותר בעייתי מבחינתי, רק בשנה השנייה בקולג'
התחלתי להתנסות בזה. יצאתי עם בחור וזה לא הלך כי הוא רצה
להתקדם רחוק מדי ומהר מדי. אח"כ בשנה הרביעית יצאתי עם בחור,
שהוא המנהל העסקי שלי כיום, הוא היה חמוד, נדיב ולא לחץ עליי
בכלום. לקראת סוף השנה אני רציתי לשכב איתו, באמת אהבתי אותו
ובחיים שלי לא ידעתי מה זה לעשות אהבה אז איתו רציתי להתנסות.
זה היה שונה בהחלט ממה שהיה עם סקוט, זה מלא אהבה וחום אבל חסר
תשוקה. חצי שנה אחרי שהוא יצא מהארון לא הייתי מופתעת כל כך,
המשכנו להיות ידידים והוא המשיך לעבוד איתי כמנהל העסקי שלי.
סוף סוף לראשונה בחיי היו לי חברים ועבודה והרגשתי שאני מאושרת
ומסופקת.
עד שאתה הגעת, כל חיי פחדתי שהעבר שלי ידביק אותי ויפגע בי, אז
כל כך פחדתי להתקרב אל מישהו בצורה שלמה, לספר לו את הכול,
לאהוב אותו ככה, להתעלס איתו כמו שאיתך. ואז אתה באת וקלעת בול
לכל - איך שדיברת איתי, איך שאמרת שזה יעזור לי לדבר, להוציא
הכול, ובעיקר שאמרת שזה יעזור שכבר יודעים מה קרה ורק צריכים
לשמוע את זה. ידעת ממה אני הכי מפחדת, שאני אתקרב למישהו ואספר
לו ואז כשהוא ישמע הוא יברח. אני ממש שמחה שגרמת לי להיפתח
אלייך, אדם. אני אוהבת אותך ועכשיו אני יודעת שאני באמת
מאושרת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בשר זה טעים,
בריא, ועוזר
לשמור על
הגזרה!



חסה בצלחת


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/3/05 12:09
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יהודית גרין

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה