כשירדתי בסן פרנסיסקו ישר הלכתי לחנות טבעות וקניתי לרייצ'ל
טבעת. אני לא יודע אם זה היה התקף שיגעון או סוף סוף לראשונה
בחיי חזרתי לשפיות, רק ידעתי שהיא זו שנועדה בשבילי ושאני חייב
להתחתן איתה. לראשונה בחיי התעלמתי ממחויבותי ושמתי משהו אחר
לפני העבודה. אמרתי לעצמי שהיום הזה יהיה שלנו רק להתפנק, מחר
אני אנסה לגרום לה להיפתח אליי. קיוויתי שהכול יילך טוב ואז
אני אציע לה להתחתן איתי. נוכל לחגוג את חג המולד עם המשרד
בשישי, הפגישה תעבור בהצלחה ונוכל להתחתן כבר בערב ראש השנה.
רואים, כששגיתי באשליות, אז הבנתי שאני משוגע. אתם לא צריכים
לומר לי שזה כבר לא תמימות אלא ממש אי שפיות להאמין בזה, הרי
לא היה שום סיכוי בעולם שזה יהיה כזה קל ואכן זה לא היה. אחרי
שקניתי את הטבעת הלכתי אל רייצ'ל לדירה, דפקתי בדלת ושמעתי את
הקול שלה, הקול העדין והמדהים שרודף אותי בכל שנייה של חיי
מהרגע שראיתי ושמעתי אותה.
"פתוח, אדם. תיכנס."
כשנכנסתי ראיתי את כל הסלון מלא בעלי כותרת של ורדים אדומים
ונרות דולקים, רייצ'ל הייתה באמצע החדר לבושה בחלוק נורא
מינימלי.
"אני מקווה שאתה לא רעב מדי, הייתי עסוקה מדי בארגון כל זה אז
לא בישלתי, ואני מקווה שאתה לא עייף מדי, התוכניות שלי לא
כוללות שינה."
ואז היא הורידה את החלוק ומתחתיו היא לא לבשה כלום, ואז הכול
נעלם מראשי - התיק, המשפחה שלה, הפגישה ולוק. כל מה שחשבתי
עליו באותו רגע זה כמה אני אוהב אותה וכמה אני רוצה לעשות איתה
אהבה. שם, באווירה הכי רומנטית שיש, התעלסנו ונרדמנו. ישנתי
בלי דאגות וכשהתעוררתי ראיתי שהיא מביטה בי.
"בוקר טוב. ישנוני."
"ערב טוב, יותר נכון."
"ישנת די הרבה, הנרות כבר עומדים להיכבות."
"לא נורא, הם עדיין עושים לנו אור רומנטי. תודה על הארגון הזה,
לא ידעתי שאת כזו רומנטיקנית."
"טוב, אני לא באמת כזו, רק בשבילך אני ככה."
בניגוד לכל תכנוניי, פחדיי ורצונותיי, הרגשתי שאני לא יכול
לחכות יותר ושעכשיו זה הרגע המושלם. הוצאתי את הטבעת מכיס
מכנסיי ושכחתי מהכול, רק רציתי לדעת שהיא שלי וכל השאר באותו
רגע יכל ללכת לעזאזל.
"רייצ'?"
"כן?"
"אני יודע שאנחנו לא מכירים הרבה. אני גם יודע שאנחנו אוהבים
מאד והייתי רוצה שזה יימשך לעד. עשית כאן את התפאורה המושלמת
למה שאני רוצה לשאול אותך. אז אני מניח שאני פשוט אשאל אותך,
האם תינשאי לי?"
"מה? אתה רציני?"
"כן."
"אבל אני עוד לא סיפר..."
"עזבי את זה עכשיו, רק אנחנו חשובים עכשיו, אין שום דבר אחר
בעולם חוץ מאתנו. אני יודע שכלום לא יגרום לי לשנות את דעתי
לגבי השאלה הזו, לגבי הרצון לבלות את כל חיי איתך. אז מה את
אומרת?"
"כן. אני אומרת כן, אני אתחתן איתך."
בנימה זו התעלסנו שוב והלכנו לישון. ככה זה היה כל היום למחרת
וגם היום למחרת עד הערב, כל מה שהיינו צריכים זה אחד את השני,
כל הימים והלילות היינו ביחד. לבסוף, ביום שני בערב, התעוררתי
מהאשליות ונזכרתי במציאות. ידעתי שאין לי איך לברוח ממנה, אז
העליתי את מה שניסינו להעלים מחיינו.
"רייצ'ל, אני אוהב אותך הכי בעולם, את יודעת את זה, נכון?"
"כן אדם. גם אני."
"יופי, אז אני חושב שאנחנו צריכים לדבר. על הנושא שהתרחקנו
ממנו כל כך. הזמן נגמר לנו."
"אנחנו חייבים לדבר על זה עכשיו, ברגע זה שאנחנו במיטה?"
"לא. אפשר לצאת מהמיטה ומהדירה ואפשר גם לא כרגע, אבל צריך
לדבר על זה. בקרוב."
"שכנעתי את עצמי שכל מה שעברנו יספיק להעלים את כל השאר
מחיי."
"את לא חייבת לספר לי כל מה שעברת. את בחיים לא צריכה להעלות
את זה שוב, את רק חייבת לתת לי תשובה לגבי הפגישה. זה העבודה
שלי ואני חייב לדעת."
"אני רוצה לספר לך הכול, זה חשוב לנו וזה גם קשור לתשובה שלי.
רק לא עכשיו. נדבר מחר, אני אקח אותך לרכיבה ובמקום האהוב עליי
נדבר."
"אז מחר."
באותו הלילה ישנו אחד ליד השני, כבר היה איזשהו ריחוק וניסיתי
להתעלם ממנו, אבל הפחדים חלחלו לתוך ראשי ולבי. בייחוד כי היא
אמרה שזה קשור לתשובה שלה ובלית ברירה התחלתי להאמין שהתשובה
שלה תהיה לא, והייתי חייב להודות שאני לא יודע איך להתמודד עם
זה. למחרת ארזנו פיקניק והלכנו לחווה שבה היא עבדה כנערה. משם
רכבנו במשך שלוש שעות ולבסוף הגענו לאגם קטן עם הרבה עצים וכר
דשא ליד, רק פה היה שונה - פחות שמיים פתוחים, בלי אוויר הרים
צלול, אך עדיין המקום היה יפה ומרגיע. אחרי שאכלנו, ישבנו
מחובקים ורייצ'ל התחילה לספר לי את סיפור חייה. ממה שידעתי
עליו ומההיכרות שלי איתה, ידעתי שזה יהיה הסיפור שהכי קשה
לשמוע וזה שישפיע עליי הכי הרבה.