"את צודקת, סם, ברור שג'ואי יכול לבוא ותודה רבה שאת באה. תודה
שבאת היום, ממך נורא פחדתי, נראה שהיית בהלם ולא ידעתי איך
לפנות אלייך, לשכנע אותך שתבואי, הייתי באמת תקוע."
"אין בעיה, עכשיו תביא אוכל, אני צריכה לאגור כוחות לפני שאני
יוצאת חזרה למשפחה שלי."
היא הייתה שונה מכולם היא הייתה חברותית ופתוחה והרגישה ממש
בנוח איתי, בלי הרבה עבודה. בכלל לא הייתי רגיל לזה אבל המשכתי
בדרכה. הזמנתי אוכל, אבל עד שהוא הגיע סם כבר נרדמה על המיטה.
לא רציתי להפריע לה, השארתי אותה לישון ובזמן שהיא ישנה הלכתי,
ארגנתי לעצמי כרטיס טיסה לאותו הלילה כדי להגיע על הבוקר
למונטנה להיפגש עם אנג'ל ולהביא אותו לשדה תעופה לפגוש את
שרלוט. וכבר באותו הלילה רציתי לטוס משם, כדי להגיע עד הבוקר
לסן פרנסיסקו. כשהגעתי סם עדיין ישנה וכשהייתי בדרך החוצה,
בלית ברירה הערתי אותה.
"בוקר טוב."
"אדם?"
"כן."
"לא ייאמן שנרדמתי לך על המיטה. כמה זמן ישנתי?"
"רק 5 שעות. זה בסדר, אני מניח שהיית תשושה. לא ישנת כל הלילה
והיו לך הרבה טרדות על הראש, אני שמח שהצלחת להירגע מספיק בכדי
לישון."
"כן, באמת היו לי, תודה שנתת לי לישון. אתה יוצא?"
"כן. אני טס למונטנה ומשם לסן פרנסיסקו."
"שיהיה לך בהצלחה. מתי הטיסה שלך?"
"עוד 3 שעות."
"וואי, לא צחקת כשאמרת שאתה לחוץ בזמן, הא?"
"לא. אז סיימי לאכול למרות שנראה לי שהאוכל שלך התקרר מעט".
"לא נורא. אוכל טעים גם קר, כל עוד הוא מבושל כמו שצריך."
"מדברת כשפית אמיתית."
אכלנו ואז נפרדנו, שמחתי להכיר אותה. היא הייתה בחורה נהדרת
וראו שהחיים היטיבו איתה ושהוריה גידלו אותה היטב. אולי אפילו
הם מתחרטים על שגידלו אותה על ערכי משפחה טובים מדי, ככה אולי
היא הייתה יכולה להתעלם מהמשפחה הביולוגית שלה. בעודי הולך
למטוס עלה חיוך על פניי, כזה שמסמן עוד פלוס לרשימה ואז החיוך
התחלף במבט מודאג, הבנתי שנשארתי עם בעיה אחת, הגדולה ביותר
ומבחינתי גם המדאיגה ביותר - רייצ'ל.
הגעתי לפנות בוקר, הלכתי לאכול בדיינר בקרבת ביה"ס ואיך שעלתה
השמש הלכתי אל אנג'ל בביה"ס. הוא היה ממש מופתע לראות אותי.
"אדם, לא ציפיתי לראות אותך עד הפגישה. מה אתה עושה כאן? יש
בעיה?"
"לא."
"אז רק געגועים?"
"לא."
"אז מה?"
"אתה זוכר שבדיוק הגעתי, אמרת שהגיע הזמן שצ'רלי תתעורר."
"כן."
"אז היא התעוררה".
"מה הכוונה?"
"היא תבוא לפגישה אבל היא רצתה לבוא אלייך לפני, להיפגש, להיות
איתך ושתלכו לפגישה ביחד".
"באמת? זה מגניב. מתי היא באה?"
"אוטוטו. אנחנו צריכים ללכת לפגוש אותה בשדה תעופה, היא מגיעה
בטיסה בצהריים."
"מצוין, אני רק אשחרר את הקבוצה לחופשה, נביא את מישל ונלך
לפגוש את צ'רלי."
"וג'וש."
"מי זה ג'וש?"
"החבר שלה".
"באמת? יש לה חבר?"
"כן. בחור מצוין."
"אני שמח בשבילה, זה נראה שהיא מתחילה להתגבר על העבר."
"כן. כך זה נראה."
בזמן שאנג'ל הלך לקבוצה שלו אני התקשרתי לרייצ'ל.
"הלו."
"היי. מה קרה לאדם?"
"יותר מדי אנשים ששמם לא אדם התחילו להתלונן."
"איזה באסה להם. אני אהיה אצלך מחר."
"יופי. אתה רוצה שאני אבוא לאסוף אותך משדה התעופה?"
"לא. אני אתפוס מונית."
"אוקי, אז תתקשר ברגע שתנחת, אני אכין לך משהו טעים לאכול."
"טוב, ותכיני לנו אמבטיה מענגת כמו הקודמת שעשינו אצלך."
"אוקי. עכשיו, איך אתה מחזיק מעמד?"
"אני מותש מכל הנסיעות האלה. אבל אל דאגה, אני אשרוד הכל
ואלייך אני אגיע עם הרבה כוחות."
"טוב לדעת. אני אוהבת אותך."
"אני אוהב אותך גם."
כשהגענו לשדה התעופה אנג'ל היה כל כך נרגש ומתוח שממש ריחמתי
על מישל, נראה שהוא כמעט שבר לה את היד מרוב החוזקה שהוא תפס
בה. כשצ'רלי ירדה מהמטוס הוא ישר זיהה אותה, וכשהיא נעמדה מולו
הם פשוט נעצרו אחד מול השני, מישל וג'וש עמדו מהצד איתי, כולנו
פשוט בוהים בדממה ומחכים להם. דמעות התגלגלו על לחייהם ובלי
לחשוב הם התחבקו חיבוק חזק, רגיש ומלא אהבה והם פשוט פרצו
בבכי.
"אנג'ל, אני כל כך מצטערת."
"על מה צ'רלי? אין לך על להצטער, אף פעם."
"על שהרחקתי אותך, על שלא נפרדתי ממך, שלא ביקשתי ממך להישאר,
שלא חוויתי איתך את הרגשות שהיו לנו, שאף פעם לא אמרתי לך שאני
אוהבת אותך."
"היי, זה בסדר, מותק, את פה עכשיו והכול יהיה בסדר. אני בחיים
לא ארפה ממך וכלום לא יפגע בך יותר בימי חיינו, אני נשבע."
כשנכנסו לרכב, מישל וג'וש ישבו קדימה ואנג'ל וצ'רלי ישבו אחורה
התחבקו, דיברו ובעיקר בכו. אני ישבתי לידם חושב כמה טוב זה
הלך, ומקווה שגם הפגישה בין כולם תעבור חלק ככה. כשהגענו לדירה
של אנג'ל, מישל הלכה לסדר את החדר של ג'וש וצ'רלי, ג'וש בישל
להם ארוחת ערב ואני דיברתי איתם בסלון.
"הלוואי והפגישה של ששתכם תהיה טובה כמו זו."
"זה כנראה יהיה קשה יותר, לנו יש היכרות מוקדמת ולהם לא."
"חוץ מרייצ'ל. מה קורה איתה באמת?"
"למה אתה שואל אותו, אנג'ל? כבר דיברת איתה, אדם?"
"הוא מאוהב בה."
"מה?"
"כן. הוא דיבר איתה לפני שהוא בא אל כולנו, רק במקום לשכנע
אותה לבוא, הוא התאהב בה."
"אל תעקוץ. אני רציני לגביה, אני חושב שממש השתגעתי."
"נו? אז היא תבוא?"
"אני טס אליה היום בלילה, יש לי שבוע לשכנע אותה."
"אתה יודע שאתה עלול לאבד אותה. ג'וש כמעט איבד אותי כשהוא לחץ
עליי לגבי העבר."
"אין לו ברירה, הוא חייב להביא את כולנו לשם, היא כרגע חלק
מהעבודה שלו למרות שהוא מאוהב בה. זה תמיד יהיה ביניהם, אם היא
לא תבוא זה יהיה חוצץ, כי התיק הזה חשוב לו אישית. אני מרחם
עלייך חבר, אבל נראה שאתה דחוק לקיר בנקודה הזו."
ואכן הייתי. מה שנמנעתי מלחשוב עליו, מה שנמנעתי מלעשות אני
עכשיו אצטרך לעשות במלוא התאוצה. אכלתי איתם ארוחת ערב ואחריה
הם כבר היו כחברים ותיקים, יושבים וצוחקים וידעתי שזה לפחות
סיפור הצלחה אחד. אח"כ יצאתי לסן פרנסיסקו בתקווה שיהיה לי עוד
סיפור הצלחה, הפעם כבר לא לטובת התיק אלא לטובת לבי.