בנסיעה לקליפורניה הרגשתי קרוע, מצד אחד אלו היו היומיים הכי
מאושרים של חיי, מצד שני רייצ'ל העלתה את העובדה שלא הלחצתי
אותה. דבר שהעיד שיהיה עליי ללחוץ עליה לכיוון הפגישה, וזה
הפחיד אותי, כי זה עלול להיות הצעד שיפריד אותה ממני. הבנתי
שלא הייתה לי ברירה, עד כמה שרצינו להעמיד פנים כזוג נורמלי,
העובדה היא שהיו כמה גורמים חופפים בין הזוגיות למציאות המשפחה
שלה, העבר שלה והאיחוד, עד כמה שרציתי לא יכולתי להתעלם מהם
יותר. קיוויתי שהימים שעברנו ביחד, והימים שנעבור בנפרד יעזרו
לה להיפתח אליי כאשר אני אבוא אליה מטעמי עבודה, אולם בכובד לב
הודיתי בפני עצמי שאלו עלולות להיות רק תקוות שווא.
בערב הגעתי לבית משפחת בלנק. וכשנכנסתי ראיתי תמונה משפחתית
שונה מיום ראשון. ג'ואי ישב וחיבק את ג'ניס שנראתה שבורה,
צ'נדלר שהכניס אותי נראה כמי שעבר שבעה מדורי גיהינום וסמנתה
עמדה ליד החלון ונראתה כאילו לא הפסיקה לבכות כבר שעות. קולות
אשמה הדהדו במוחי, היחידה במשפחה שעברה חיים טובים, היחידה שלא
היו לה צרות ועכשיו אתה באת והרסת את הכול, עכשיו יש לה סיפור
עצוב לספר ואתה אשם בו. מיד אחריהם באו קולות ההרגעה, היא
חייבת לבוא למפגש, זה חלק ממי שהיא וזו המשפחה שלה, ויותר מכל
אתה חייב את זה ללוק.
המחשבה על לוק חיזקה אותי, הוא נהיה חלש יותר ויותר וידעתי
שהמפגש איתם, בקשת הסליחה, קבלת המחילה יעזרו לו יותר מכול.
"אדם, תיכנס. זה ג'ואי וזו סם. חיכינו לך."
"שלום. סם? באמת שאין לי הרבה מה להוסיף לך, נתתי להורים שלך
לספר לך הכול ולהביא לך את התקציר. כולם הסכימו לבוא חוץ
מרייצ'ל, אותה שמרתי לסוף. אז אני פשוט ממתין לתשובה שלך."
לא יודע למה כשדיברתי איתה היה לי קור ורשמיות במילים. בלי
ריכוך מכות, בלי הסברים, אני מניח שממנה הכי פחדתי. אין לי איך
לגשת אליה אז פשוט יריתי את המילים. כמו שוטר שיורים לכיוונו
והוא פשוט יורה לכיוון היריות, מבלי לדעת בדיוק לאן הוא מכוון,
רק מקווה שזה יפגע.
"תקשיב. אדם, זה השם שלך?"
"כן".
"היממה האחרונה הייתה בלשון המעטה מלאת ניסים והפתעות. אני
מלאת הלם. אין לי מושג מה אני מרגישה, לפתע כל חיי התנפצו. אני
מגלה שאני מאומצת, אני מגלה שאמא שלי שיקרה לי בפנים, אני מגלה
שיש לי עוד משפחה שלמה. אני לא יודעת מה לעשות, איך משלבים בין
משפחה שאהבה וגידלה אותי לבין משפחה שכל המשותף איתם זה דם
ואולי אם מחפשים מאד אז קצת מראה. אני לא בטוחה שאני אוכל לשלב
ואני יודעת שבחיים לא אוכל לבחור. אז זה הרבה יותר קל להשאיר
את המצב כמו שהוא."
והנה הפחדים שלי התגשמו. איך אני ארגיע אותה כשאני יודע שהיא
צודקת. עדיין כבלש אמיתי המילים פשוט יצאו ממני.
"אני יודע ומבין שזה קשה ומבלבל, חיית חיים טובים שלמים
ומאושרים. רק תחשבי שהיית צריכה לחיות את החיים האלה עם משפחת
טנקה ולא עם בלנק. כל מה שגרר לחיים האלו זה תאונה, טרגדיה,
כעת יש לנו הזדמנות לכפר על זה, לנסות לשחזר חלק ממה שנהרס.
עכשיו יהיו לך 2 משפחות במקום אחת, אף אחת לא תוכל להחליף את
האחרת."
"זה אולי נכון, אבל ללכת לכיוון הזה עכשיו יפגע בהורים שלי, זה
כבר גרם לריב ענקי בינינו. ואני לא מוכנה שזה יגרום לקרע
בינינו."
"אני לא אתיימר להגיד לך מה לעשות, אני כן אגיד לך שהקרע כבר
שם. לפי דעתי אם לא תיפגשי עם המשפחה שלך הוא רק יחמיר, כי עד
עכשיו זה רק היה שקר שעמד ביניכם. וזה לא נורא, כי זה שקר
שנועד להגן עלייך. אחרי ה-26 זה יהיה הרבה יותר, זה לא יהיה
שקר או העמדת פנים זה יהיה אובדן שיעמוד ביניכם. אובדן של
היכרות, אובדן של משפחה שלמה, את בעצם תוותרי על אחד למען השני
וכשתתחרטי על זה, ויום אחד תתחרטי, זה יהיה קרע הרבה יותר גדול
ונורא."
"אני צריכה זמן, זמן לחשוב, זמן לעכל את הכול."
"אני פה עד יום שישי. תדברו ביניכם, תלבנו הכול וכשתרגישי
מוכנה לדבר תבואי אליי, ונראה מה נעשה טוב?"
"נראה. בלי הבטחות."
לראשונה יצאתי אבוד. עם כל האחרים ידעתי מה עבר עליהם והייתה
לי תוכנית איך לגשת אליהם, עם סם לא. אמרתי לעצמי שאני אלך
לישון, אולי בלילה יבוא אליי הפתרון, נשארתי ער עד מאוחר כדי
לחשוב וכלום לא בא לי, לבסוף נרדמתי. כשקמתי בבוקר הפתרון נחת
על דלתי, שם עמדה סם כבר ב-8 בבוקר, היא זו שהעירה אותי. השיער
שלה היה סתור ועל פניה הייתה הבעת אימה, פחד ושברון לב. נראה
היה שהיא לא ישנה אפילו דקה כל הלילה.
היא באה מוכנה לדבר איתי, לספר לי מה עבר עליה. היא נכנסה
ובזמן שסגרתי את הדלת אמרתי ביני לביני, תודה רבה על המזל הזה.