הזיכרונות הראשונים שלי היו תמיד של משפחת קרסון, איך הם אהבו
ושיחקו איתנו. אני תמיד הייתי השקטה והביישנית אנג'ל היה מתפרע
עם אבא ואני הייתי עומדת בצד ומסתכלת יחד עם אימא. אני מניחה
שזה עניין שבאופי. החברה היחידה שהייתה לי זו חברה דמיונית בשם
רייצ'ל, אף פעם לא הבנתי איך ומתי המצאתי אותה, אבל היא הייתה
שם עם החיוך מהחלום.
עכשיו סוף סוף הכול מסתדר זה הקשר דם, שנים אני לומדת וחוקרת
את זה ועכשיו אני רואה שאני אשכרה חוויתי את זה.
אף אחד לא ידע עליה אפילו לא אנג'ל היא הייתה שלי בלבד בחדר,
היא תמיד הייתה בחדר, אני חייתי את הבחוץ והיא חוותה איתי את
כל הרגשות.
ביום הולדת שלנו התחלתי לראשונה להוריד את ההגנות לפחות בין
המשפחה, התחלתי לדבר ולשחק יותר עם אנג'ל ואבא במקום ללכת לחדר
לדבר עם רייצ'ל. באותו חג המולד נראה שכולם היו מאושרים, ואני
התחלתי להיפתח הכול נראה היה שזורם על מי מנוחות. ואז אבא מת
ההתקף לב שלו היה פתאומי וקטלני, ואני ראיתי בעיניים של אימא
שהחלום מת, שלא נמשיך לגדול כאן ביחד במקום מוגן. ומאז החומות
סביב ללב שלי הגיעו לגודל בלתי ניתן לחדירה. התחושה המוקדמת
שלי התבררה כנכונה המבט הזה שראיתי בעיניים של אימא היה ניתוק
מהעולם ומאתנו, היא פשוט ויתרה עלינו. היא התאבדה 5 ימים אח"כ
ואת השנה החדשה בילינו במצב חדש של יתמות וסבל. והכי נורא היה
לחיות עם הידיעה שאימא שלנו העדיפה מוות על גבינו, היא עזבה
אותנו לבדנו בעולם שהוא רחוק מלהיות מושלם.
אח"כ הועברנו למעון, משם ג'ני וג'ון לקחו אותנו, אנג'ל היה
קורא להם מצילי הג'יג'י אני כמובן הייתי ספקנית ולא נתתי
למישהו להתקרב, גם בזה צדקתי. אני באמת לא יודעת מה היה לג'ון
עם נשים, אבל בהחלט היה לו איזשהו קונפליקט לא גמור עם נשים,
הוא היה מרביץ לג'ני מולנו ואז גם לי, כדי שאני אלמד בדיוק
איפה המקום של האישה במשפחה. אנג'ל ניסה לעזור לי נגדו, אך לא
היה לו מה לעשות. אז הוא ניסה לעזור לי בדרך אחרת לדבר איתי,
לעודד אותי, אבל זה כבר היה מאוחר מדי נכנסתי למעין בועה כזו,
עולם משל עצמי. ובעולם הזה לא הסכמתי לעצמי להיכנע לאשליות של
משפחה מאושרת או למצוא מישהו שיאהב אותי, שאני אוהב אותו. הרי
מה אהבה ומשפחה עשו לי, אף אחד לא אהב אותי מספיק בכדי שידאג
לי, לא אימא שלי ולא המשפחה האומנת שלי. כילדה חשבתי שאפילו
אנג'ל לא אהב אותי, הרי הוא לא הצליח לעזור לי והוא לא סבל
כמוני.
אז הגיע הלילה הנורא של חיי מכמה סיבות האחת הייתה כי..., טוב
אני אגיע אל זה אחרי שאני אספר לכם מה קרה כי זה מקדים לכל
תחושה שהתעוררה אצלי. זה היה יומולדת 9 שלנו ג'ון הגיע שיכור
לגמרי ועצבני עוד יותר, הוא העיף את ג'ני תוך 2 מכות ועילף
אותה לגמרי. ואז הוא פנה אליי הוא הרביץ לי באגרופים כואבים
בפנים ובבטן וגרר אותי לחדר. זה היה הרגע שאנג'ל התערב וג'ון
הרביץ לו ממש נורא חשבתי שהוא יהרוג אותו. ברגע שג'ון התעלף
מהשכרות שלו וג'ני טיפלה בעצמה אנג'ל בא אליי ולקח אותי, הוא
הבטיח לי שיותר לא אצטרך לדאוג ושהוא יסדר הכול שיותר לעולם לא
נצטרך לחזור לשם. חוץ מהסיבה הברורה של המכות זה היה הלילה
הגרוע של חיי משני סיבות: הבנתי שאנג'ל באמת אוהב אותי רק שהוא
לא יוכל להציל אותי, וכמה שזה כאב כי אהבתי אותו יהיה לנו יותר
טוב אם נתנתק ולא נדבר לעולם על כל הרע שעברנו, הסיבה השנייה
הייתה זה היה היום שבאופן סופי שמתי מנעול על הלב שלי ואף אחד
עד לג'וש לא הצליח לחדור. במשך 10 שנים הייתי נעולה ולא
התחברתי לאף אחד. אבל נחזור לאותו הלילה אנג'ל לקח אותנו
לביה"ס וישנו שם, בבוקר שקמנו אנג'ל סיפר הכול לרייצ'ל סלואן,
המורה היחידה שהוא התחבר איתה. אני לא דיברתי יותר, הפסקתי
להוציא אפילו הגה.
מיס סלואן לקחה אותנו לביה"ח ולשם הגיעו פסיכולוגיים ועובדים
סוציאליים הם לקחו אותנו למעון ומיס סלואן הייתה באה פעמיים
בשבוע, אפילו אני התחלתי לקוות שהיא תאמץ אותנו, וכמו כל תקווה
שהייתה לי בחיי הצעירים גם שאיפה זו מתה. היא מתה יחד עם מיס
סלואן בתאונת דרכים בערב ראש השנה. ידעתי שזה ישבור את אנג'ל
וחלק די גדול ממני רצה הפעם להיות התומכת, ללכת אליו ולומר לו
שהכול יהיה בסדר, אך לא הצלחתי הפחד היה גדול מדי, המשכתי
להיות סגורה הדבר היחידי שעניין אותי היה ספרים ומדע. וזה כי
הכול כל כך מסודר במדע, הכול ברור יש תשובה להכול ואין סיבוכי
רגשות.
הלילה הזה באמת שבר את אנג'ל הוא עזב, הוא בא אליי באותו הלילה
העמדתי פנים שאני ישנה, אבל שמעתי את כל מה שאמר לי על איך הוא
לא יכול לסבול עוד את המעון, שלו זה כבר לא יעזור, הוא רצה
שאני אשאר כדי שאקבל עזרה, כדי להתגבר על הטראומה שעברנו, כדי
שאני אפתח, אדבר וארגיש. הוא רצה שאני אהיה מאושרת ואני
קיוויתי שהוא יהיה בסדר. הוא סיים בזה שתמיד יהיה לו מקום
בשבילי ושמתי שאני אהיה מוכנה שאחפש אותו. וזהו הוא הלך ואני
בכיתי כל אותו הלילה.
אז התחילה שורת המשפחות האומנות ברור שאף אחת לא החזיקה מעמד,
כל משפחה ניסתה לעזור לי לאהוב ולתמוך בי בכדי שאני אפתח ואף
אחת לא הצליחה בסוף תמיד חזרתי למעון. מנהלת המעון הייתה אישה
טובה היא ראתה שאני טובה במדע ואוהבת ללמוד, היא חשבה שאולי
דרך פיתוח הצד האקדמאי שלי אני אולי אמצא דרך להיפתח גם כן.
החברה הכי טובה שלה ניהלה פנימייה לבנות בניו יורק ללימודי
חטיבה ותיכון. היא דיברה איתה וסידרה שאני אלך לפנימיית טייג'ר
לבנות בניו יורק.
אליזבת טייג'ר המנהלת ומקימת ביה"ס ראתה שאני סגורה וביישנית
ולא רצתה להפחיד אותי, אז אני הייתי במגורים שלה יחד עם הבת
הגדולה שלה דונה שהייתה גדולה ממני בשנה. אחרי שנתיים עדיין
כלום לא השתנה, דיברתי רק אם פנו אליי ישירות, לא התקרבתי לאף
אחד וכל מה שהתעסקתי בו היה הלימודים. דונה הייתה כל כך נחמדה
אליי ותמיד ניסתה להתקרב אליי בזהירות. בסוף כיתה י' הלימודים
התחילו להיות קצת קשים, התיכון היה יותר קשה ומסובך חברתית
למישהי ניתוקה כמוני. אז התחלתי להתקרב אל דונה, לחגוג איתה
ועם אילזבת' את החגים, הרגשתי כאילו מצאתי חברה ואולי אפילו
משפחה. שהייתי ב-יא' דונה נישקה אותי, הייתי בהלם לא הבנתי למה
היא פתאום מנשקת אותי וברחתי מהחדר. היא באה אחריי היא סיפרה
לי שהיא שכבה עם החבר שלה לפני חודש וזה בילבל אותה, כי היא לא
הרגישה כמו שאמורים לדעת ואז היא התנצלה. היא אמרה שהיא הרגישה
קרובה אליי ורק רצתה לבחון, לנסות. אני הייתי מפוחדת, אבל היא
הייתה החברה היחידה שיש לי אז התעלמנו מהרגע הזה והמשכנו
כרגיל. בסוף השנה לפני שדונה הלכה לאוניברסיטת ניו יורק הלכנו
לטייל בשטחי ביה"ס והגענו לאץ אלון יפהפה הוא היה גדול ועם צל,
זה היה המקום האהוב עליי לקראו ולחשוב. שם דונה אמרה לי שהיא
לסבית ואז היא שאלה אותי אם גם אני כזו, לא הבנתי את מהות
השאלה היא אמרה לי שבגלל שאני כבר בת 17 ולא יצאתי, התנשקתי או
בכלל הראיתי איזשהו עניין בבנים היא הניחה שאני לסבית. היא
סיפרה לה שמה שהכריע את העניין בשבילה היה מתי שהיא נישקה
אותי, אני אמרתי לה שמתי שהיא נישקה אותה, אני דמיינתי שאני
מתנשקת עם החבר שלה שהוא היה הבן היחידי שדיברתי איתו אי פעם.
הסברתי לה שהמחשבות האלה הבהילו אותי ולכן אני לא מתעסקת
באהבה, אבל שאני נמשכת לבנים. היא הייתה פגועה ראיתי את זה
במבט, היא סיפרה לי שהיא מאוהבת בי וניסתה לנשק אותי שוב בזמן
שהפעילה כוח על הזרועות שלי בכדי לתפוס אותי. אני ברחתי ממנה
ועוד באותו היום עזבתי למעונות.
כאב לי על אליזבת' אבל היא הייתה אימא שלה ולא יכולתי לספר לה
על מה שהבת שלה עשתה ומרגישה. כל הקיץ יצאתי מהחדר רק לספרייה,
דונה עזבה מבלי לדבר איתי שוב. מצד אחד ריחמתי עליה היא בסה"כ
עשתה מה שהיא הרגישה ונפגעה מהסירוב, זה לא אשמתה שזה מה שהלב
שלה בחר והיא הייתה החברה היחידה שלי, מצד שני הרגשתי הקלה כי
אם היא תתקרב אליי ככה זה לא היה אפשרי, בזה נגמר גם הקשר
החברות הראשון והיחיד שהיה לי בחיי.
שנגמר התיכון הייתה לי מגמה חצי אקדמאית לייל והביטוח חיים של
ההורים שלי נפתח בגיל 18 זה עזר לי לסיים לשלם. שהגעתי לייל
ביקשתי חדר יחיד בלי שותפה, הסברתי שאני יתומה ואני לא מתקרבת
לאנשים. שכנעתי את עצמי שאחיה את ה-4 שנים הבאות כרוח רפאים
ואז אקבר במעבדות. רק שהגעתי לכאן הבנתי שהקולג' הוא לא בדיוק
מקום כזה כיפי לבד ושזה יכול להיות נורא מפחיד. אז שתי הבנות
בחדר ממולי התקרבו אליי לאט ובזהירות, הן היו ממש נחמדות ויצאו
עם תאומים והן נהיו החברות הכי טובות שלי.
ועכשיו הגענו אלייך ג'וש, אנחנו נמצאים עכשיו בשנה הרביעית
והאחרונה ואתה חיכית כל כך הרבה, שנה שלמה דיברת אליי והיית
נחמד אליי מבלי שאני הוצאתי שום תגובה. ושסוף סוף דיברתי איתך
אחרי שנה עדיין המתנת בסבלנות וברוגע עוד שנה שלמה, כי אני
רציתי רק ידידות. ולבסוף התחלתי לצאת איתך בשנה שעברה חיכית
חודשיים עד שנישקתי אותך וחיכית יותר משנה כדי שאני אשכב איתך.
ואז אני הייתי ממש רעה אלייך, העפתי אותך היום בבוקר כאילו
פגעת בי אתמול, אבל זה לא נכון היה מדהים אתמול, אני אוהבת
אותך נורא ואני גם מפחדת מאד.
אתם חייבים להבין זה מפחיד להתקרב למישהו, אתה מפחד לאבד אותו,
כל המשקעים של אלימות ושנאה עולים ומאפילים על כל רגשות האהבה
האלה. על כל שני צעדים קדימה חוזרים צעד אחד אחורה זה
האינסטינקט שיש אצלך, להתרחק.
היום הבנתי שיש לי סיכוי לאושר למשפחה, ואני אקח אותו בזהירות.
אני אבוא לפגישה אבל אני רוצה ללכת לאנג'ל קודם. לפני שנוכל
להתקדם עם כל המשפחה קדימה אנחנו חייבים לשים את מה שעברנו
מאחור.