צל"ש העיר

דרך העפר שנחצבה במקביל למסילת הרכבת שבין תל אביב לירושלים
היתה זו שהצילה את המצב. בזכותה בזכותה הצלחנו להביא למפנה
בכיבוי השריפה הגדולה במנזר השתקנים שבמושבה היוונית
בירושלים.
כמה מאות מטרים לפני תחנת הרכבת עברה הדרך, ובמקביל אליה
המסילה וחומת האבן שעליה יצוקים שברי זכוכית ועליהם גדר תיל.
זו היתה חומת האבן שהקיפה את מינזר השתקנים.
לעיתים היו פועלים משפצים את הכוחלה שבין אבני החומה ומתחזקים
את הזכוכיות שהיו נשברות על ידי הילדים שסקרנותם לראות את
שמעבר לחומה גברה על החשש להיפצע משברי הזכוכית.
עד ליום הולדתי השלוש עשרה לא זכיתי להציץ אל תוך המינזר הזה,
להוציא הצצות חפוזות, כשהיינו נוסעים ברכבת לתל אביב לבקר את
קטי אחותה של אמא. מהקרון שהיה גבוה ניתן היה לראות בחטף, בתוך
כדי נסיעה, כמה צריפים שנראו כמו כלובים וחצר משק שנראתה כמו
חווה חקלאית בלתי מוכרת לנו באותם הימים.

אמא הכריחה אותי ללמוד את קטע התפילה המסובך לקראת הכנסתי
למצוות בבית הכנסת הספרדי שבשכונה בלב חורשת אבו טור. אדון בן
תורה, חבר של סבא, לימד אותי את המוסיקה והטעמים והצליח
בנעימותו ובכבוד שהתייחס אלי, להנעים עלי את שעות האימון של
פרשת השבוע "ויחי" לקראת המופע שהייתי אמור להעניק לכל מי מבאי
בית הכנסת הספרדי.
לעומתו, חכם גילה, היה קשה, והפחיד אותי כל משך הלימוד
בגיהנום, ובעונשים, ובמצוקות.
אחרי כמה שיעורי דת ואיומי מוות הפסקתי להאמין לו באופן מיוחד
כשסיפר על קדושת הספר שבארון שמי שנוגע בו ללא כיפה וללא נטילת
ידים וללא רשות טס בשנייה אחת למצולות הגיהנום.
הייתי מבלה בתוך ארון הקודש של בית כנסת שהיה גם בית ספרי
בכיתת א' ב' בשכונה שקראו לה באותם הימים בקעה, ושם, בתוך ארון
הקודש, נהגתי להחביא את עטיפות המסטיקים שהיינו אוספים למשחקי
החורף ואת הגולות למצב חירום שהיינו משחקים בהן בימי האביב
והקיץ.
והנה אני כאן והגיהנום יכול להמתין לי, וחכם גילה שילך
לעזאזל.
אבל חכם גילה גם סיפר לי לראשונה על החזירים שאסור לנו ליהודים
לאכול, ועל כך שהנוצרים אוכלים אותם, ועל כך שהם שוחטים אותם,
ואם אתה לא מאמין לך ותראה ליד המינזר שליד המסילה.
הייתי המום.
באותו יום שישי קייצי אחר הצהריים היתה דרך העפר שבסמוך לחומה
מעלה את האבק המיוחד הבזלתי והמריח באופן שונה ואחר מאשר האבק
שהעלו שבילי העפר באבו טור.
באותו היום לימדה אותנו רבקה, המורה המופלאה מכולן, את עלילות
הרומאים במצדה ואיך היו יורים את חיצי האש אל תוך חומות העיר
שם למעלה, על הפסגה, במדבר הלוהט - מדבר יהודה.
הצרחות שבקעו מעבר לחומה היו נוראיות כל כך שלא העזתי לטפס
ולראות מה נעשה שם ונמלטתי הביתה כל עוד רוחי באפי.

אבא אמר לי שהוא חושב כי שחטו שם חזירים, וככה הם צורחים
בהפתעה ובכאב כשסכינו של הקצב באה אל תוך צווארם.
אחר כך צרף סיפור מתאים ממלחמת העולם השנייה.
עובדות אלה ועוד העובדה שלעולם לא פתחו השתקנים את הדלת גם
אחרי שמשכנו במצילה פעם אחר פעם, הספיקו לנו להבעיר את הכנסיה,
בשיטות רומאיות ידועות, ששר צבאו של סילבה המציא ואנחנו רק
ביקשנו שלא להמציא את הגלגל מחדש.
וכשהמנזר בער והלהבות נראו בהרי מואב ועשן גג הרעפים היתמר עד
לשפלה החלטנו שזוהי ההזדמנות - והתנדבנו לסייע לכבאים בכיבוי
האש.
משכנו צינורות, הכנו במטפים, הרחקנו סקרנים, הבאנו שתייה
לכבאים, שיחררנו את החזירים שבחצר לרחובות ירושלים, שיחררנו
ארנבות, תרנגולות שני חמורים ואווזים שרעו בחצר, הבאנו בגדים
מחבל כביסה של בית סמוך, לנזירות ששהו בחדר הרחצה והיו מוכנות
להיצלות חיים ולא לצאת עירומות לרחוב.
הכי חשוב היה שהצלחנו להיראות מאד מאד מודאגים.

הרגענו נזירות מבוהלות בעברית ובשפת ידיים כי הסתבר שהן מדברות
מה שאבא שלי הסביר לי אחרי כמה ימים בשפה הלטינית ובאיטלקית.

ובסוף אותו השבוע עמדנו בבגדי הבר מצווה ובנעלי חג הפסח האחרון
אצל ראש העיר איש שלום, על המרפסת שצופה אל העיר העתיקה,
וקיבלנו תעודות הוקרה מטעמה של העיר ומטעמם של ההכבאים
ומהוותיקן סניף ישראל.
קיבלנו גם חבילת פלגים ( מצתים)  תוצרת  צ'מפיון כי לא היה להם
שום כלום לתת לנו והחבילה הזו נראתה מרשימה בתוך הקופסה
המהודרת והרי הילדים התבקשו לפתוח את החבילות רק בבית.
אחרי כמה חודשים סללו את דרך העפר, ואנחנו כבר לא היינו סקרנים
במה שמעבר לחומה שמחדשים אותה עד היום הזה בכוחלה, בזכוכית
ובגדר תיל.