והיא עמדה שם
עם ניצוץ עתיק בשתי עיניה
של אותן שנות ילדות
עם שקדייה, ועורבני, ושמלה לבנה של שבת
עם אותו אושר ואותה שלווה
של השנים בהן היו אמא, ואבא, ואחות קטנה
וליטוף, ושירה של תפילה נושנה
ונשמעה הירייה
ונבלה לה שקדייה
ושכבה לה שם גוויה.
גוויה של אדמת קודש מדממת
טיפות של חוסר ידיעה
דמעות כאב והודיה
כי אסירת תודה היא,
אדמה קדושה,
ולבה אינו מפסיק לפעום
גם למאחורי אותו מסך של עשן תותחים
גם מבין לגלי הריח של אבק השריפה
גם בתוך צווחות האזעקה
לבה אינו מפסיק לפעום
כי למה שיפסיק פתאום?