השאנסונים ברקע ואני לא מבינה צרפתית
האהבה שלי צומחת יום יום גדלה ומתעצמת מתחזקת לשווא.
אפילו שאני לא מבינה אותה אני יודעת שאידית פיאף מבינה אותי
מבינה עד לחלקיק העצב האחרון עד חוט הצער הבודד.
מעוף אדיר של ציפורים שחורות חולף מעל.
מעפר אני, יצור גשמי שבוי בחבלים של זמן ושל מימד.
לא טהורה ולא קדושה אבל דואבת ודועכת.
דמעות משחררות את הארס, הניסיון להתגונן.
לא את הפחד התהומי הקיומי הזה.
משחררות החוצה את הרצון להתכרבל בפינה
כמו קיפוד, כמו גור חתולים עזוב, רטוב
מנסה לספוג קצת חום, שמש.
לייבש את הים את המלח שלי, המתוק. |
