אני לא יודעת ממה בדיוק להתחיל...
מזה שאני אוהבת אותך? מהסליחה שאני כל כך רוצה לבקש?
ממה?
עכשיו אני מבינה אותך. כל כך מבינה מה עשיתי לך. מבינה את הכאב
שגרמתי לך. מבינה כל כך הרבה דברים בקשר אליך. ופשוט לא קולטת
איך יכולתי להיות כל כך אכזרית. כל כך כלבה. איך יכולתי להתעלל
בך ככה? הייתי כל כך טיפשה!
ואתה... אתה כל כך טוב... אהבת אותי באמת... הבנאדם היחיד שאהב
אותי אי פעם באמת...  הבנאדם היחיד שסבל את כל היציאות שלי...
הבנאדם היחיד שלא הפרעתי לו אף פעם... אני כל כך מטומטמת!
עברה כבר יותר מחצי שנה מאז שנפרדנו...

לא אגיד שאהבתי אותך במשך כל הקשר שלנו וגם לא שהיית חסר לי.
לא אגיד שרציתי אותך באמת וחשבתי רק עליך כשהייתי איתך. הייתי
איתך כדי לשכוח אותו... מעשה מטומטם... אני יודעת...
אבל... הייתי כל כך... אין לי מילים לתיאור הטימטום שלי...
וסבלת אותי... כל פעם שהתייחסתי אליך כמו לסמרטוט... רצת אחרי
כמו כלבלב כאילו כלום לא קרה...
כל פעם שזרקתי אותך... ואחרי זה היה לפחות הרמז הכי דק לזה
שאני רוצה לחזור מיד באת ודיברת איתי ושאלת אם אני רוצה...
והמעגל הסתובב שוב ושוב. מן מחזוריות...
ועכשיו, כשאני פה, במצב הבלתי נסבל הזה, כל כך מבינה אותך וכל
כך כועסת על עצמי. אז רק רציתי לבקש ממך סליחה. האחת האמיתית
שיהיה לך טוב איתה תגיע, באמת שהיא תגיע, כי אתה טוב ולך מגיע
רק טוב...