האם אי פעם ראית סרט, קראת ספר או שמעת סיפור שהיית מסיים
אחרת? זה אפשרי, זה קיים,  ואנחנו עושים את זה כל יום. לא שמעת
עלינו? אל תדאג, אנחנו אתך, בכל אשר תלך, מתעדים ובודקים. צופה
ומנחה. תמיד.
אבל כמה תיקים יותר קשים מאחרים.

מסעדת הברונזה. הרובע האיטלקי. 19:03
הדמות שהתפתלה על רצפת הבר מלא העשן, מנסה לחמוק מהבעיטות
והמכות, הייתה לבושה בגנדרנות. בגדיה הצבעוניים, הצעקניים,
בלטו על רקע רצפת העץ המלוכלכת, וגרמו לחבורות שעל עורה הלבן
לבלוט ביתר שאת.
"לעצור" נשמע קול משועמם בקרבת מקום, "אני צריך אותו חי בשביל
הדון".
שני הבריונים זזו, מפנים דרך לדמות כהת-עור לבושה בז'קט עור
משופשף, אשר בעיניה החומות נצץ ברק מרושע. או שזה היה רק
המנורות.
הוא פנה אל האדם שרעד על הרצפה "טינופת" הפטיר.
"מה אתם רוצים?"
"מה אנחנו רוצים? אתה בוגד, ג'יקוב" אמר בהטעמה "הסגרת חברים
למשטרה, ועלית לנו הרבה כסף. אבל אל תדאג, עוד מעט נטפל בהכל"
האיש שכונה ג'יקוב התרומם, נתמך בידיו הרועדות, ונעמד על
רגליו. "אתם טועים בגדול" אמר "אני לא האיש שאתם מחפשים,
לאנס"
"אם לא אתה אז מי?" שאל לאנס בבוז "הכסף היה אצלך, לא?"
"איזה כסף?" שאל. הוא הושיט את ידו לתוך מעילו החבוט.
"אקדח" צעק לאנס.
שלוש יריות פילחו את האויר.
גופתו של האיש שהיה ג'יקוב בראהנס נחתה בחבטה על הרצפה.
מידו הקמוצה נפלה חבילה מלבנית קטנה. סיגריות.
"תמיד אמרתי שהסיגריות יהרגו אותו" אמר אחד הבריונים.
"הדון יהרוג אותי" מלמל לאנס, מביט בגופה.

"השתגעת? להרוג את האיש שלי בלי שום סיבה טובה? לפי האמנה יש
לו עוד המון מה לעשות! זה כתוב בטופס!"
"מה זאת אומרת? בטופס שלי כתוב בבירור, ואני מצטט: תאריך מיתה:
11/02/2002 19:04"
"הנה תסתכל: תאריך מיתה: 11/02/2082"
"משהו פה משונה. בטח מחלקת חשבונות עשו טעות"
"אז מה עושים?"
"בוא נריץ אחורה ונראה שוב לפני שנסיק מסקנות..."

מסעדת הברונזה. הרובע האיטלקי. 18:45
"הממזר הזה גנב ממני מאה אלף, אני רוצה אותו הלילה. חי"
"כן דון ראול"
לאנס יצא, מותיר את הדון צופה בכוכבים דרך החלון הפתוח, הרוח
הקרה מניעה את שיערו הקצר והדליל, וסגר אחריו את הדלת. הוא הלך
לטלפון הקרוב, לחץ על מספר לחיוג מהיר, והקשיב למענה מצדו השני
של הקו.
"זה לאנס" אמר "קוד אדום על 6, סימן מטרה ג'יקוב, פתוח לכולם,
כמה שיותר מהר".

"אז הוציאו עליו חוזה, אז מה? אצלי כתוב שהוא ניצל בצורה
מדהימה ופוגש את אהובת ליבו בדרך"
"אל תעשה מהחיים שלו איזה סרט זול! הוא שווה הרבה יותר מזה"
"בדיוק. בגלל זה יש אותנו"
שתיקה קצרה.
"כן"
"אז מה עושים?"
"כמה תקציב נשאר לנו בשבילו?"
"שלוש, מקסימום ארבע"
"זה יספיק להכל?"
"נקווה. תמיד אפשר לבקש עוד"
"אני לא רוצה להסתבך איתו שוב, בפעם הקודמת הוא כמעט קרע אותי
לשניים על בקשה מוגזמת"
"אל תדאג, אם נצטרך אני אבקש ממנו אישית"
"עליך"
"עליי"
"טוב, בוא ננסה"

ניו- אורלינס, בית ההימורים של ג'ייק, 18:45
"הממזר הזה גנב ממני מאה אלף, אני רוצה אותו הלילה. חי"
"כן דון ראול"
לאנס יצא, מותיר את הדון צופה בכוכבים דרך החלון הפתוח, הרוח
הקרה מניעה את שיערו הקצר והדליל, וסגר אחריו את הדלת. הוא הלך
לטלפון הקרוב, חטף התקף לב, ומת.

"מה עשית? יצרת פרדוקס עם תיק קודם!"
"מה אתה בפאניקה? זה הכל יסתדר בסוף"
"אתה לא מבין! הפרדוקס ימחק את שני התיקים! הם ייהרסו לגמרי!"
הבהוב קצר. קול שקט שבא מכל מקום ומשום מקום.
"לפני 00:00:01 דקות נתגלתה אי סדירות בתיק הבא:
תיק מס' 91773562532 - לאנס בוז'לייה. תאור התקלה: מוות בטרם
עת"
"רואה? זה כבר התחיל! תפסיק עכשיו, שלא הכל ייהרס"
"מה זאת אומרת? אני באמצע לתקן!"
"אבל זה לא יעזור! לא רק שעשית בלאגן בתיק שלם, עדיין ירדפו
אותו, טיפש!"
"מה?"
"תסתכל הלאה, אידיוט, זה לא עוזר"

מסעדת הברונזה. הרובע האיטלקי. 19:04
"איזה כסף?" שאל ג'יקוב, רועד. הוא הושיט את ידו לתוך המעיל.
שוב.
"אקדח" צעק לירוי.
שתי יריות פילחו את חלל האוויר.
גופתו של האיש שהיה ג'יקוב בראהנס נחתה בחבטה על הרצפה.
מידו הקמוצה נפלה חבילה מלבנית קטנה. סיגריות.
"תמיד אמרתי שסיגריות יהרגו אותו" אמר הבריון.
"הדון יהרוג אותי" מלמל לירוי, מביט בגופה.

"אמרתי לך! לא רק שבזבזת אחד על כלום, גם יצרת פרדוקס! אין לך
שום ניסיון בזה?"
"לא ראית את כל המהלך, תן לי לסיים"
"מה יש לסיים? הוא מת! לעזאזל! בזבזת עוד אחד"
"אולי תפסיק עם הביקורות האלו ותראה מה אני עושה?"
"להפסיק עם הביקורות? להפסיק עם הביקורות? אנחנו מדברים פה על
התעסוקה הנצחית שלי ושלך"
"אוי, נודניק, שתוק ותסתכל"

ניו- אורלינס, בית ההימורים של ג'ייק, 18:46
"הממזר הזה גנב ממני מאה אלף, אני רוצה אותו הלילה. חי"
"כן דון ראול"
לאנס יצא.
הדון צפה בכוכבים דרך החלון הפתוח לרגע ואז הסתובב.
"לירוי" לחש
מבין הצללים יצא אדם מוצק. שיערו היה לבן לגמרי ועורו השחום,
המצולק בהק לאורן של המנורות העתיקות שפוזרו בחדר.
"דאג שהוא יגיע אליי" לירוי הנהן, מושיט את ידו לאקדח "תשאיר
את האקדח כאן. אם צריך, תחתוך אותו קצת, אבל בלי יריות
מיותרות. את זה אני אעשה בעצמי..."
לירוי הנהן בשנית, הרים את הסכין הארוכה שנחה על האח ויצא,
כמעט מועד על גופתו של לאנס, המפרפרת עדיין.

"ומה שינית פה?"
"לא שמת לב?"
"לא"
"הסכין..."
"אבל למה זה חשוב להמשך?"
"פשוט תמשיך לצפות. זה הרי מה שאתה אמור לעשות, לא?"
"הומפפפ"

מסעדת הברונזה. הרובע האיטלקי. 19:04
"איזה כסף?" שאל ג'יקוב, רועד. הוא הושיט את ידו לתוך המעיל.
שוב.
"אקדח" צעק לירוי
יריה בודדת פילחה את חלל האוויר.
גופתו של האיש שהיה ג'יקוב בראהנס נחתה בחבטה על הרצפה.
מידו הקמוצה נפלה חבילה מלבנית קטנה. סיגריות.
"תמיד אמרתי שהסיגריות יהרגו אותו" אמר הבריון.
הדון יהרוג אותי, חשב לירוי, מביט בגופה.

"אני מצטער הוד חוכמתך כנראה יש פה משהו שנשגב מבינתי. במה
עזרת פה בכלל?"
"מה זאת אומרת? רציתי להקטין את מספר האנשים וכלי הנשק עד שלא
יהיה מי שיהרוג אותו"
"או, נהדר, שמו לי טירון כמנחה. חשבת אולי, חכם גדול, על מה
שיקרה לו אחרי שהוא יעזוב את המסעדה? על המשך חייו? על זה
שתמיד ירדפו אותו אם לא נסיים את זה עכשיו? בחיי, עוד מעט
יאכילו אותי בכפית. תגיד, למה אתה כל כך ממהר לערוך כאילו
שינויים דרסטיים?"
"אה..."
"ומה חשבת לעשות עם לאנס?"
"לאנס?"
"הבחור שהרגת בפתאומיות כזו!! הפרדוקס שעומד לבלוע את שני
התיקים האלו!"
"אה.."
"שתוק! תן לי את השלט הזה!"
"אבל אני לא אמור..."
מבט מאיים. השלט מחליף ידיים.
"אתה מבין שהשארת לנו רק שינוי אחד? עכשיו צריך לנסות לתקן את
כל הבלאגן הזה עם שינוי אחד בלי שום טעות בתיק אחר! ובלי עוד
פרדוקס! יש לך מושג למה הכנסת אותנו? הוא יהרוג את שנינו אם
ניכשל!"

ניו- אורלינס, רחוב רייט פינת סת'ר, בית המחסה 21:30 יום קודם
ג'יקוב בראהנס, איש אמיד, מלבין כספים בדימוס, ואיש נחמד כמעט
לכולם, ישב ועישן מקטרת בנחת. המקטרת עצמה, מציאה משנות העשרים
של המאה הקודמת, הייתה מגולפת בחן. עיטורי המתכת שלה מתעקלים
על ידית העץ, ונפגשים עם החרטום הכסוף שהפך, בתורו, לפיית מתכת
קטנה. ג'יקוב ינק מעט מן העשן המריר ונאנח בסיפוק. ארוחה
נהדרת, חשב.
אדם שמן נדחס לפתע למושב שמולו. טומי. לא טוב.
"אני בחוץ, טומי. לא מלבין יותר" אמר ג'יקוב ברעד.
"מוזר שאתה מזכיר את זה" אמר טומי, סנטריו הרבים מתעוותים
בגיחוך "בדיוק שמעתי על החוב שלך לאנדרו. כמה זה היה? מאה אלף?
כן נראה לי שזה הסכום..."
"אני יכול להסתדר עם אנדרו בעצמי, תודה רבה" אמר ג'יקוב, קם
לצאת.
"שב" אמר טומי, מגחך. הוא הושיט לג'יקוב מסמך רשמי למראה"
קניתי את החוב שלך. זה השטר המקורי, שמור אותו, ההעתקים אצלי"
ג'יקוב התיישב, מהסס.
"ועכשיו, בקשר להלבנה..."
"אמרתי לך, טומי, אני לא מלבין יותר, כבר זרקו אותי לכלא
פעמיים בגללך"
"לא איכפת לי איך, ילד, תשיג לי את הכסף למחר, או שתמצא את
עצמך בנהר, עם בוץ אפור וקשה על הרגליים, קפיש?"

"אתה מוכן?"
"עכשיו?"
"נראה לי. שינוי ממשי, כשעוד אין שום בלאגן באופק. כן. עונה על
כל הקריטריונים"
לחיצה על מספר כפתורים.
"זה האחרון, אז בוא נתפלל שזה יצליח"

ניו- אורלינס, רחוב רייט פינת סת'ר, בית המחסה 21:31 יום קודם
"ועכשיו, בקשר להלבנה..."
"אמרתי לך, טומי, אני לא מלבין יותר, כבר זרקו אותי לכלא
פעמיים בגללך"
"לא איכפת לי איך, ילד, תשיג לי את הכסף למחר, או שתמצא את
עצמך בנהר, עם בוץ אפור וקשה על הרגליים, קפיש?"
ג'יקוב הביט במסמך, והסתכל אל טומי המגחך.
"טומי.." אמר, ותפש את המסמך בחוזקה, האודם חוזר לפניו הלבנות
"נראה לי שקראת את זה לא נכון. כתוב פה שהחוב שלך אליו מועבר
אליי, ולא שלי אליך"
טומי הפסיק לצחוק והביט מטה אל המסמך. הבחור צדק.
"תן לי את זה" אמר.
ג'יקוב, עשיר במאה אלף דולר, גיחך בנבזות "אני חושב שיש לך,
איך אמרת, יום אחד להשיג את הכסף או שתמצא את עצמך בנהר, עם
בוץ אפור וקשה על הרגליים, קפיש?"

"נראה לי שהכל הסתדר" אמר הצופה באנחת רווחה.
השני סרק לעתיד, ובדק שדו"ח המיתה באמת השתנה. הוא צדק.
ג'יקוב בראהנס מת בגיל מופלג ובשיבה טובה, מכדור במצח.
11/02/2082.
"אני חושב שאת התיק הזה אפשר לחתום?"
"כן. חותמת סוף שימוש"
הצופה קם לצאת, מתמתח.
"לפחות לא נצטרך להתמודד עם זה שוב" אמר המנחה.
"כן, לפחות זה"
הבהוב קצר. קול שקט שבא מכל מקום ומשום מקום.
"לפני 00:00:01 דקות נתגלתה אי סדירות בתיק הבא:
תיק מס' 34568931646 - טומי ז'ורז'יטו. תאור התקלה: התאבדות לא
מתוכננת עקב פשיטת רגל"
המנחה הביט בצופה באימה.
התיקים שעל המסך העגול נעלמו. הפרדוקס.
"כשאמרת שהוא יתעצבן, למה בדיוק התכוונת?"

שני ישויות של אור עמדו בלי תנועה ליד המעקה והשקיפו אל הלבה
הרותחת שמתחתם.
"מה אתה חושב שהוא יעשה לנו?"
"אני עוד מתלבט בין צלייה או אכילה בחיים, שוב ושוב"
"זה לא כזה נורא..."
"לנצח"
"אה"
שתיקה קצרה.
"תסתכל על הצד הטוב..."
"כן?"
השתררה שתיקה מעיקה שנשברה רק על ידי גלי הלבה שאכלו את החוף
מתחת.
"לא משנה"

הצופה העליון עשה מה שעשה מאז שחר הזמן. הוא צפה.
הוא ראה את השניים. הוא ראה את הסיפור. הוא ראה את גורלם.
הוא קרא למשקיף הראשי.
"הייתה פה איזה טעות" הוא אמר "כתוב לי בטופס, ואני מצטט:
"מלאך 294 (צופה) ומלאך 138 (מנחה) תאריך ענישה: 7512/11/07"
המשקיף הראשי הצליב נתונים על לוח ההולוגרמות הקטן שנשא עימו,
ושרק בהתפעלות.
"זה רק עוד 2358 מחזורים, מישהו עשה פה איזו טעות"
"שננסה לתקן?"