[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיא שמש
/
ממזר חסר כבוד 2

איש העפיפון
1
דודו, זהו שמו, היה בן 6 כשחזר מבית-הספר עם תעודת כיתה א'. זה
היה סוף יוני, והשמש הייתה חמה ובוהקת כמו עינו של האלוהים.
ממוצע ציוניו נע סביב 8.5. הוא היה להוט להראות את התעודה
למשפחה כדי שיראו איזה ילד טוב הוא היה. בדרך-כלל הוא היה חוזר
מבית-הספר עם אחיו קובי, בן ה-10. תלמיד כיתה ד'. אבל אחיו היה
חולה באבעבועות רוח, והיה יושב בבית בימים האחרונים של שנת
הלימודים. יום אחד, דודו חשב, הוא יהיה מבוגר וחייו יהיו יותר
מסובכים. אם היו שואלים אותו, הוא היה עונה שהוא יהיה מאושר
להיות בן 6 לנצח, עם אורח חיים של ילד בן 6. אבל יום אחד הוא
יהיה מבוגר ושום-דבר לא ישנה את זה. כל עוד הוא ילד, הוא רוצה
ליהנות מזה. וכשיהיה מבוגר, טוב, הוא ישתדל ליהנות גם מזה,
למרות שזה יהיה הרבה יותר קשה.

צעד-צעד. בגיל 6 ילד יודע מה עליו לעשות. בגיל 7 ילד יודע מה
לעשות בגילו. וכשיהיה מבוגר ידע כבר מה לעשות בגילו. בינתיים
בשביל הגיל שלו הוא עשה מה שהוא צריך ומה שמצפים ממנו. הוא
מביא הביתה תעודה טובה. צעד קטן לילד, צעד גדול בדרך להיותו
מבוגר.



2
ואילו לקובי, אחיו של דודו, היה קצת משעמם באותו אחר הצהריים.
הוא חש החמצה על כך שהוא מפסיד את הימים האחרונים של שנת
לימודיו בכיתה ד'. בטלוויזיה בעלת שני הערוצים נתנו עכשיו
תכניות משעממות למבוגרים. כמה שהוא ניסה לחשוב על זה, הוא לא
הבין איך הוא יצליח ליהנות מהתוכניות האלו כשיהיה מבוגר. כל
התכניות נסבו על יחסים של אנשים עם אנשים אחרים. שנאה, כעס,
אהבה, חיבה, תשוקה לנצל, תשוקה לשלוט. הוא חשב שהמבוגרים כל
הזמן עסוקים ביחסים שלהם עם אחרים, שהם אפילו לא יכולים שלא
להתעסק עם זה כשהם צופים בטלוויזיה. תוכניות אקשן לילדים עם
פושעים ושוטרים, אנשים בעלי כוחות-על כמו סופרמן, או גיבורים
אחרים כמו באטמן או ספיידרמן, אלה סרטים.

אמרו לו שעליו לא להתגרד, וזה היה קשה. כל גופו היה גירוד אחד
גדול. במקום לגרד הוא ליטף את האבעבועות שלו בכריות האצבע,
בעדינות. ציפורניים על העור לא היו רעיון טוב. הוריו ואחיו לא
נישקו אותו ולא חיבקו אותו כדי לא להידבק. דודו עוד לא חטף
אבעבועות רוח, אבל הוריו חטפו את זה כשהיו קטנים. ולמרות שהם
היו אצל הרופא, שם נאמר להם ש-מי שכבר חלה לא יכול להידבק שוב,
הוריו עדיין רחקו ממנו כאילו הוא יכול להדביק אותם. כאילו יש
איזו תוכנה מוטעית בראשם שאומרת להם - ממחלות נדבקים. וגם אם
רופאים יגידו אחרת, והם יבינו ויסכימו, עדיין זה יהיה דפוס
התנהגות שמושרש עמוק בראשם עוד מתקופת הילדות. תקופה בה
מתוכנתים עובדות חיים, גם אם מוטעים, שמשרתים את האדם כל
חייו.

קובי ואחיו דודו היו נוהגים לפרק מרץ נעורים זה על גופו של זה.
הכול בצחוק, בלי לפגוע יותר מדי. המטרה של כל אחד מהם הייתה
לגרום לשני חוסר נוחות פיזית עד שזה ייכנע. קובי לרוב היה
מנצח, וזו לא חוכמה, הוא היותר גדול. אבל זה לא מנע מדודו
להמשיך לנסות. הוריו, המתים האלה, חסרי ההומור האלה, שהוא אוהב
אותם מאוד על-אף ולא בגלל מגרעותיהם, כל הזמן היו מתעצבנים
ומורים להם להפסיק "להשתגע" תיכף ומיד. "יום אחד אתה עלול
להוציא לו עין," אמר אבא לקובי. "יום אחד אתה עלול לעשות את
אחיך נכה, חס וחלילה, טפו טפו טפו," אמרה לו אימא. לדודו
אף-פעם לא אמרו ההורים משהו כזה. אבל הם קיוו מאוד שדודו שומע.
הם רצו להפחיד את דודו כדי שלא ייתן יד לקטטות המשובה שבוודאי
קיימים בין כל האחים הקטנים. הם רוצים שהילדים שלהם יהיו
יוצאי-דופן, ולא ייפלו למלכודת הטירוף של ילדים קטנים שבאה
מהרבה מרץ ומעט דרכים לפרק אותו. אם זה היה תלוי בהם, שהילד לא
ישחק כדורגל וכדורסל. אם זה היה תלוי בהם, שהילד לעולם לא ירכב
על אופניים, לא יחליק על גלגליות וסקייטבורד, ולא ישחק משחקי
וידיאו ומשחקי מחשב, כי זה עושה לילד מבט מהופנט בעיניים. אבל
ההורים יודעים שזה לא תלוי בהם. על הילד לפרק את המרץ בצורה
כלשהי, אחרת ייהפך עצבני וחצוף להוריו. לכן הם משחקים כדורגל
וכדורסל על מגני ברכיים, וכך גם מחליקים על גלגליות
וסקייטבורד. לכן הם רוכבים על אופניים עם קסדות כאילו הם
במלחמה, ולכן לא נותנים להם לשחק מול המסך יותר מדי זמן. על
צפייה בטלוויזיה הם בדרך כלל לא מתווכחים, כל עוד הילד שלהם לא
הופך לבטטה. העיקר שהילד יהיה בשקט. היה לקובי חשד שכשהוא
יגדל, כך גם יתייחס לילדיו שלו. אבל עד שהוא ייעשה מודאג וחרד
וקטנוני, הוא פה הילד. בינתיים הזמן עדיין לא אילץ אותו לערוק
לעולם המבוגרים.

אביו בעבודה, אימא קוראת ספר בחדר השני עם רדיו דולק, והוא
רואה טלוויזיה משעממת ומקווה כבר להיות בריא ולצאת מהמצב חסר
האונים הזה. הטלוויזיה שלו חרישית לפי בקשת אימו כדי שהיא תוכל
לשמוע רדיו בעודה קוראת בלי לשמוע גם טלוויזיה, מה שיגרום לה
קרוב לוודאי ל"מיגרנה חריפה. רק זה חסר לי."

שמש בחוץ והוא צריך להישאר בבית. מתי כבר יחזור דודו?



3
דודו רצה להראות איזה ילד טוב הוא היה בבית-הספר. הרי זה פה כל
העניין, לא? הוריו מגדלים אותו ומטפלים בו, והמעט שהוא יכול
לעשות כדי שיהיו מבסוטים זה להביא ציונים טובים הביתה. הוא חצה
את השדה הרחב בדרך שכבש הטרקטור וכולו ציפייה. שמש בוהקת וחמה,
שמיים כחולים, תעודה ביד שנעה סביב 8.5. והילקוט על גבו לא כבד
מדי. הכול כמעט מושלם, יופי טופי בריבוע. מה רק שהוא היה קצת
צמא. החום הזה ייבש אותו וכוס קולה קרה בהחלט לא תזיק לו
עכשיו. הוא ישתה את הקולה עוד לפני שייראה את התעודה של שנת
לימודיו הראשונה בבית-הספר. עם גוף מלא יותר בנוזלים, הוא
יצליח ליהנות יותר מהמעמד המיוחד שמצפה לו.

משהו משך את מבטו כלפי מעלה כשהוא חצה את השדה. הוא הרים לשם
את עיניו וראה עפיפון יפיפה וצהוב מנשב עם הרוח החמה שהגיעה
ממערב. העפיפון נראה כאילו הוא נאבק בחוט בלתי-נראה בתשוקה
לעופף חופשי את שמיי התכלת. אבל הוא לא ראה שום חוט. ובכל השדה
הפרוש לפניו הוא לא ראה אדם שהפריח את העפיפון הזה. בהבזק
רעיון של רגע הוא הסתכל מאחוריו וראה את אותו אדם. האיש עמד
במרחק לא גדול ממנו ועיניו של האיש היו נעוצות בעפיפון. האיש
נראה כבן 30 ולבש מכנסי ג'ינס משופשפים בצבע תכלת. נעלי האיש
היו נעלי בד סגורות והחולצה הייתה לבנה וקיצית. דודו לתומו חשב
ש-רק ילדים אוהבים להפריח עפיפונים. אבל הוא למד שגם למבוגרים
יש שיגעונות ילדותיים משלהם. האיש משך מדי פעם בחוט בלתי נראה,
ואז הביט לפתע בדודו.
"שלום, ילד." אמר האיש.
"שלום." אמר דודו.
האיש חייך חיוך מבויש כאילו הוא מבין שהוא עוסק במשהו שלא נחשב
רציני בשביל מבוגר. אבל דודו חשב שהמבוגר לא צריך להתבייש בזה
לידו. הרי הוא ילד, והוא הרי מבין את קסם המשחק. "זה קשה, מה
שאתה עושה?" שאל דודו.
"זה לא קשה," אמר האיש, "רוצה לנסות?"
"העפיפון בטח ייפול לי." אמר דודו, והוא האמין בכך בכל לבו.
"לא," אמר האיש. "זה לא יקרה. אסור שאדם יפקפק בעצמו. בעיקר אם
הוא עדיין לא ניסה. אם בן-אדם לפחות ניסה, תהיה לו סיבה להגיד
-אני לא יכול- אבל לפקפק בעצמך לפני שניסית, אני חושב שזו
שטות."
"כן. כנראה." אמר דודו. האיש דיבר אליו כשווה אל שווים, זה גרם
לדודו חוסר-נוחות מסוים. יש דברים ברורים בעולם כמו זה שהשמיים
כחולים בקיץ, שהגשם רטוב, שלמכנסיים יש שני שרוולים, ושמבוגרים
מתנשאים מעל ילדים קטנים. כאשר בין היתר כל זה קורה, הכול
ברור. אבל כשגבר מדבר אליו כאילו היה מבוגר, זה גורם לו לרצות
לא לנפץ את האשליה של האיש שהוא בעצם ילד בכל רמ"ח איבריו. זה
גורם לו להתנהג כמו מבוגר, משהו שהוא לא מרגיש נוח איתו וחורג
מטבעו.
"אז אתה רוצה לנסות?" שאל האיש.
הוריו אמרו לו לא לקחת דבר מזר. אבל מה הוא בעצם לוקח? האיש לא
הציע לו סוכרייה, מה שהוריו אמרו לו לא לקחת לעולם מזר. והאיש
בטח שלא ייתן לו את העפיפון שלו. אם האיש היה רוצה לפגוע בו,
הוא היה יכול לעשות זאת קודם. הם נמצאים באמצע שדה ואין שום
איש בטווח עין. והאיש נראה נחמד. פניו מעוררים אמון. קצת
עייפים. האיש לא נראה דרוך כמו פניהם של הרעים בסרטים. להטיס
את העפיפון, זה יכול להיות נחמד. הוא חשב איך הוא יספר על זה
לקובי וישביע אותו שלא לספר להורים. הם כל הזמן חושבים שהעולם
רע ומסוכן, ונמאס לו כבר לשמוע את זה.

"בסדר." אמר דודו.
"אתה לא נראה להוט במיוחד." אמר האיש.
להוט. למבוגרים יש מילים מוזרות כדי לבטא את עצמם. אולי הם
קוראים יותר מדי ספרים. אולי הם צריכים לראות במקום זה יותר
טלוויזיה, שם השפה פשוטה ולא שפה של לפלפים.
,אני די להוט." אמר דודו. למה הוא צריך להתבטא כמו מבוגר.
תתייחס אליי כמו אל ילד, וכך אוכל להתנהג.
"טוב, בוא תנסה." אמר האיש.
דודו ניגש אל האיש. עתה מקרוב יותר הוא יכול לראות את החוט. זה
חוט דייגים שקוף ודק. פעם הוא ואביו נכנסו לחנות טיולים ועל
חכה הוא ראה חוט בדיוק כזה. קצה החוט היה מלופף סביב זרועו של
האיש מעל לכף היד. האיש שיחרר עתה את החוט מעל לזרועו.
"תצטרך ללפף את החוט סביב זרועך כדי שלא יברח לך. הוא כמעט
שקוף ויהיה קשה למצוא אותו אם יברח." בעוד שהאיש אמר את זה,
הוא גם עקב אחר העפיפון ומשך בחוט בעדינות מדי פעם. דודו לקח
את קצה החוט וכרך אותו סביב זרועו מעל לכף היד. באותו הזמן
האיש תפס בהמשך החוט ומשך מדי פעם.
"תראה מה אני עושה," אמר האיש בקול רגוע, אולי רגוע מדי, "כל
פעם שהעפיפון מתחיל לאבד גובה, אתה מושך אותו כדי שיתפוס את
הרוח, ואז מניח לו."
"בסדר." אמר דודו. קצה החוט היה כרוך על זרועו, וההמשך היה
בתוך כף ידו הקפוצה.
"אני עוזב את החוט." אמר האיש. ואכן עזב בזהירות.
דודו עקב אחר העפיפון שנאבק בחוט בסיועה של הרוח החמה. עתה היה
העפיפון כולו בהנהגתו. זה נתן לו תחושה משכרת של כוח. העפיפון
התחיל לאבד גובה וידו של דודו רעדה.
"כן, תמשוך." אמר האיש, ודודו משך. וכמו קסם העפיפון עלה על גל
של רוח והמריא שוב מעלה.
"איזה יופי!" קרא דודו בהתפעמות.
"מגניב, אה?" החזיר האיש.
בן-אדם לא יכול לעוף. אבל כשהחוט בידו הוא מרגיש שהעפיפון הוא
כאילו שלוחה שלו. כשהעפיפון עף... זה כאילו דודו עף בעצמו.
שוב העפיפון איבד גובה, ושוב דודו סייע לו להמריא במשיכות
ארוכות.
"היית רוצה לעוף כמו העפיפון?" שאל האיש.
"אני לא יכול." אמר דודו, עיניו מרותקות לעפיפון הצהוב.
"בטח שאתה יכול." אמר האיש, ודודו לא הספיק לענות או לעמוד על
משמעות הדברים, כי העפיפון היה עקשן לפתע. הוא ממש נאבק
להשתחרר.
"קשה לי איתו!" קרא דודו.
"לא נורא." אמר האיש. מה לא נורא פה? העפיפון התחיל למשוך אותו
והוא נאלץ לפסוע מעט לקראת העפיפון בצעדים קטנים ותוך התנגדות
כדי שהעפיפון לא יפיל אותו. הוא אחז היטב בחוט, וחש שהחוט
מתהדק על ידו בצורה כואבת.
"הוא מושך אותי!" קרא דודו.
"תאבק בו!" קרא האיש חזרה, "אל תיכנע לעפיפון." ודודו ניסה,
אבל העפיפון לפתע כמו קיבל חיים מ-של עצמו והתחיל להשתולל
במטרה לעלות יותר. להתרחק יותר.
"זה קשה!" קרא דודו. פתאום בכלל לא התחשק לו לנווט את
העפיפון.
"אתה יכול!" קרא האיש. "תראה לעפיפון הזה מי הבוס!"
ודודו אכן ניסה, אבל העפיפון נגס בעורו על-ידי החוט הדק ומשך
אותו אליו... וכלפי מעלה. דודו חש שזה לא הגיוני שעפיפון שהחוט
שלו משוך באלכסון יוכל למשוך אותו כלפי מעלה, אבל זה מה שקרה
כשהעפיפון ממש הרים אותו מעט מעל לאדמה. ידו השמאלית התהדקה על
התעודה, ולרגע הוא שוב חש את הקרקע.
"אני..." פלט דודו.
"אתה מה?" אמר האיש בלגלוג. והקול של האיש היה לפתע גבוה
וצרוד, כמו קול של תרנגול. דודו ניסה לעזוב את החוט, כל המצב
הזה, חשב בבהלה, בכלל לא מצחיק. אבל רגע אחרי שפתח את כף ידו -
נגס אותו החוט הכרוך סביב ידו, וחדר לעור, לבשר. צרחת כאב
נפלטה מפיו של הילד, וידו השמאלית איבדה את התעודה. צחוק יבש,
חלומי, התגלגל מפיו של האיש. כאילו מגיע ממקום רחוק.
"תעזור לי!" צרח דודו.
"תעזור לי!" חיקה אותו האיש.
החוט התהדק עמוק לתוך הבשר ונכרך סביב העצמות. זרמי דם שטפו
מטה במורד הגוף. העפיפון משך אותו מעלה והוא... הוא לא הרגיש
את הקרקע עוד.
"בני-אדם יכולים לעוף, דודו." קרא קול התרנגול של האיש. "הם
יכולים כמה שהם רוצים, אם עוזרים להם קצת..."
בשביל דודו כאילו כל זה לא קרה. הרי איך זה יכול לקרות? הוא
הרי עכשיו בבית, מראה ת'תעודה לאימו. אבל אם הוא בבית למה הוא
עף? למה יש שמיים כחולים ומטוגנים ושמש בוערת? למה הוא שומע,
כמו מתוך חלום, צחוק יבש ולא מרגיש חצי מהזרוע הימנית שלו?
אני ממריא, חשב דודו.  
הוא עלה מעלה-מעלה, עד שהפך לנקודה, ונעלם.
האיש הביט בכל זה. משהו על האדמה משך את תשומת לבו. זו הייתה
תעודת בית-ספר. האיש רק מצמץ בלי לגעת בה, והלך משם.



עשו אותה באצבע

הבת זונה הזאת השרמוטה שאלוהים ייקח אותה.

מה נשמע, חברים שלי? איך היה היום? התלהבנו, התפננו, הזדקנו?
לא נורא. אני יושב לי פה בניחותא ומעשן את הסיגריות המזוינות,
ואתם יודעים איך זה, סיגריות זה לא דבר שיש לזלזל בו. הם עושים
לך חורים בריאות, כן אדוני! בהחלט! ואתה יודע איך זה כשיש לך
חורים בריאות, קשה לנשום את האוויר הזה יענו החמצן הזה שמתפתח
פה כמו פטריות אחרי הגשם. אז מה עושים? מפליצים. ומפליצים טוב
והיטב. אם יש לכם נוד טוב לעשות, עשוהו עכשיו, קדימה, אני רוצה
לשמוע פלוצים מ-כל החלונות.

הבת זונה השרמוטה אוכלת הקוסים הזאת... אתה לא יודע מה היה לי
היום, גם לא את, אתם לא יודעים. אני יושב לי בניחותא על שפת
הים על כיסא נוח כזה מתקפל, ופתאומי בא איזה כלב כזה פינצ`ר
ומתחיל לאונן לי על הרגל. אני מנער אותו והוא חוזר. ומישהי
אומרת "הוא אוהב אותך." אם לפחות זו הייתה כלבה ולא כלב, מה,
אני מתרומם? זאתי שדיברה הכלב שייך לה, ונראה שהיא חושבת שהיא
יודעת למה הכלב מתחרמן עליי, מביטה בי כמו איזה סוס גדול שיש
לו גדול וכל זה. ואני אומר לה "תעיפי את הכלב המסריח שלך
ממני!" והיא צוחקת... צוחקת... מתפקעת מצחוק. "הוא בסך הכול
רוצה לזיין אותך, מאמי." היא אמרה. "תפתח את התחת ותהנה." אני
שמעתי דבר כזה אני ישר ראיתי שחור בעיניים. לקחתי את הכיסא נוח
הזה והלבשתי לה אותו על הראש. באו פתאום מלא אנשים שהחזיקו
אותי ואז באו גם מלא משטרות, ולקחו אותה את הבת-זונה על אלונקה
לטיפול נמרץ ואחרי זה הבנתי שאת השכל שהיה לה לצחוק עליי היא
איבדה. כיף לה. עכשיו לא תצחק יותר על אף אחד. ולוקחים אותי
ככה לניידת, ובא איזה אחד, כנראה חבר של ההיא, בוכה ובקריזה
משהו מד"ב, והוא תופס סכין ביד וצועק "אני ארצח אותו! באימא
שלי אני קובר אותו!" לקח לי זמן להבין שהוא מתכוון אליי. אבל
היו אנשים טובים ששמרו עליי מהאיש הרע הזה, והתנפלו עליו ועצרו
אותו. כלומר הרגיעו אותו, באמת, כי באמת הוא היה צריך להירגע.
שייקח רגיעון. ולקחו אותי ושמו אותי בחדר יפה עם מיטה
ושירותים, סחה בית-מלון, ואמרו לי אפילו שיהיו לי ארוחות, וזה
לא היה לי כל החיים שלי, למה הייתי אוכל רק מה שמצאתי. והביאו
לי מלא שבדיות במדים שדיברו איתי יפה כל מיני דיבורים, ואפילו
אחרי זה היה ישיבה כזאת, והחליטו שטוב אני לי ומגיע לי להיות
בבית מלון לפחות עשרים שנה. מה זה סבבה! שמחתי. ועכשיו יש לי
פה מלא חברים, ואנחנו עושים לנו שקשוקות ושעועית, יענו פסוליה,
וטוב לנו כ"כ שאנחנו שוקלים לחתום קבע.

עכשיו שמעתי זה עם הסכין מחכה לי בחוץ לשחוט אותי, אבל שומרים
עליי מלא שוטרים וכאלה, ואני מרגיש מוגן. אין על בית-הכלא של
ישראל! זה קלאסה!



כיתה בהפרעה
"שבו בשקט! פה לא ג`ונגל!"
"המורה!" קרא עומר בקולו הצרוד מסיגריות.
"מה?!" צרחה אליו המורה, אבל הוא שתק. "דבר, חתיכת חרא!"
"אני רק רוצה לזיין אותך, המורה." אמר עומר בקול מתנגן.
"תזיין ת`כלב שלך, טינופת. להוציא עטים, יש בוחן פתע."
"אבל לא הודעת שיהיה בוחן פתע..." מלמל אסי.
"בגלל זה קוראים לזה בוחן פתע, ראש כרוב. מי שיעתיק אני אישית
אערוף את ראשו ואחרבן לתוך הצוואר שלו, אז דיר באלקום!"
חמש דקות מאוחר יותר כולם היו רכונים על הדפים. המורה עקבה
בעיניה אחר התלמידים ומוללה את העט שלה.
"המורה!" קרא עומר.
"מה?"
"את יכולה לאונן בינתיים, אם משעמם לך."
"היית מת."
אבל אסי נדלק - "כן..." הוא ליחש מבעד לליחה דביקה. "תאונני,
כלבה..."
המורה נעמדה. "אסי, צא החוצה."
"מה....?"
"החוצה! מיד! נכשלת בבוחן!"
"אבא יהרוג אותי..." מלמל אסי בהליכתו.
"אני אבוא להלוויה." אמרה המורה וטרקה אחריו את הדלת.
"זה בית-משוגעים פה." חשב קובי.

לקובי השאלות לא היו קשות מדי. מדי פעם הוא נעץ את העט בין
שיניו וחשב, זה הכול.
"פסססס..." הוא שמע רחש לצידו. זה היה עומר שהגניב אליו מבטים
ולחש - "תן להעתיק."
"לא." לחש קובי.
עומר הסתכל עליו כמו על משוגע. "אתה נורמאלי?" לחש. "תביא
להעתיק!"
קובי התעלם ממנו. השתיקה שבאה לאחר מכן הייתה מקפיאת דם. ואז
לחישתו הצרודה של עומר הבטיחה -
"אתה מת, קיטבג."



הבריחה
יריב ואדר רצו ברחובותיה של אטלנטיס. אנשים הסתכלו עליהם,
הבינו שמישהו ש-רץ כך (כמו מוכה אשמה) רץ כי רודפים אחריו.
בגדיהם לא היו נקיים, כאילו נפלו מספר פעמים. הם רצו בכל
כוחותיהם. הם רצו כאילו השטן רודף אחריהם לנגוס להם בתחת. ולא
מן שטן נחמד של סרטים מצוירים, אלא מישהו שלהרוג אותם פעם אחת
תהיה דרך להתחשב בהם. שני-שליש מדרך הרחוב היה מכוסה שולחנות
וכיסאות של מסעדות סמוכות. כאוס השולחנות והכיסאות נפרש מול
שני הילדים אחרי הסיבוב. אף-אחד מהם לא חשב לרגע לעקוף את זה
בריצה. הם רצו לתוכם כשמשני צידיהם הם מעיפים שולחנות עם אוכל
או סתם עם מאפרות זכוכית ירוקה-כהה ומעמד למגבונים דקים ולבנים
שהמילה "בתיאבון" כתובה עליהם בכתב מסולסל. בעל מסעדה שעמד
בפתח, אולי זה מן קסם כזה כדי למשוך קונים, צעק להם להירגע.
אבל הוא נסוג בבעתה כששולחן מלא סלטים יוונים ודגי אמנון התהפך
וכמעט הכתים את מכנסיו. כעשר שניות לאחר שהילדים כבר עזבו, ראו
אנשי המסעדות את מי שרדף אחריהם.

הם רצו לפני חנות לתרבות הודו ותאילנד שמכרה בגדים רחבים דקים
וצבעוניים, קערות מתכת שפורזלו ונצבעו בעבודת יד, דיסקים של
נעימות רוחות השמיים, ושלל מחרוזות ואבנים משונים שניחנו, לפי
הכתוב, בחיזוק תכונות חיוביות. יריב תפס את ידו של אדר ומשך
אותו לתוך החנות. אדר חשב שהנה הם נתפסים פה, אך אז ראה שיריב
רץ ליציאה אחורית שפרוצה אל סמטאות צרות. הם רצו בתוך סמטה
כזאת שהייתה ארוכה, ומשם פנו לפנייה היחידה מהסמטה, ימינה. ושם
חיכתה להם צפרדע גדולה לאיסוף אשפה של מחלקת התברואה. קיר גדול
הפך את המקום לחצר זבל שהכניסה והיציאה היחידים זה מהיכן שהם
באו. אדר הסתכל אל יריב בבעתה. עיניו של יריב נפקחו ברעיון
והוא טיפס לתוך פח הזבל. אדר נכנס אחריו, ובתוך חשכה חלקית עם
דייסת זבל מסריחה כמו קיא שנוזלת משקיות קרועות, הם חיכו
והתפללו.

הם שמעו צעדים רצים ועוצרים לפני הפח.
"לאן הזונות נעלמו?" אמר הקול המחוספס.
"איפה אתה חושב?" אמר הקול הצלול. "הם טיפסו על הקיר."
"אני לא יכול לטפס על הקיר..." אמר הקול המחוספס ושתק בבת-אחת,
כאילו רצה להגיד עוד משהו. אחר-כך היה שקט פראי. אז חיטטו שתי
הקולות באשפה שהייתה מוטלת חלקה ליד הפח. הקולות שפכו נוזל
שקוף לתוך הפח.
"זונות," אמר הקול הצלול, "מה ששפכנו זה בנזין. אם לא תצאו,
אנחנו נשרוף אתכם בחיים בתוך פח זבל מזוין. למות משריפה בפח
זבל זו בהחלט דרך מחורבנת למות."
הקול המחוספס צחק.
יריב ואדר עצרו את נשימתם והביטו זה בזה. יריב השפיל את ראשו
ויצא, אדר יצא אחריו. שני המאפיונרים היו לבושים בחליפות
שחורות. אחד מהמאפיונרים היה קצת שמן וחליפתו הייתה ישנה
ומוכתמת. השני היה רזה וגבוה יותר, וחליפתו נצצה. בידיהם שניהם
אחזו סכינים קפיציות, שלופות.
"הם האמינו שהמים זה בנזין." אמר השמן שהקול המחוספס היה שייך
לו.
"ילדים הם טיפשים," אמר הגבוה בעל הקול הצלול. "תמיד היו ותמיד
יהיו."
"מה אתם רוצים?" שאל יריב בשקט.
"הדוד של הילד שהרגתם רוצה נקמה." אמר הגבוה. "אבל קודם הוא
היה רוצה לדעת למה הרגתם את האחיין שלו. הוא שילם בשביל זה."
"שמעתם על נקמת המתים?" שאל השמן.
"לא הרגנו אף-אחד," אמר יריב. "הוא היה חי כשעזבנו אותו."
"אתה אומר שהוא היה גוסס?"
"למה גוסס?" יריב קיבל אומץ, אולי הם יאמינו לאמת. לא הם הרגו
אותו, אם הוא אכן מת. "כמה אגרופים לפנים ובעיטות לבטן, זה
הכול. זה הגיע לו אחרי שקרא לנו הומואים."
"ואתם לא הומואים?" שאל הגבוה.
"אנחנו לא." אמר יריב.
"לי הם נראים בהחלט כמו שני הומואים קטנים." אמר השמן. "מעניין
מי דופק את מי."
"אנחנו לא הומואים," אמר יריב. "רק הרבצנו לו קצת כי הוא קרא
לנו ככה אחרי שצחק על החולצה של חבר שלי."
הגבוה הסתכל על החולצה של אדר. חולצה קצרה לבנה עם הדפס ענקי
של שפתי אישה משוחות בליפסטיק אדום, בעמדת נשיקה. "זו בהחלט
חולצה של הומואים," אמר הגבוה, "אבל למה הרגתם אותו, גם אם אתם
לא הומואים. פחדתם שאולי תהפכו לכאלה?"
"לא הרגנו אותו." אמר אדר.
"הוא יודע לדבר." אמר השמן.
"אז אתם רוצים להגיד," אמר הגבוה, "שהצוואר שלו נחתך מעצמו,
שהביצים שלו נתלשו מעצמם, ונדחפו לבד לפה שלו? זה הסיפור
שלכם?"
"זה האיש ההוא!" קרא יריב.
"מי?" שאל השמן בלגלוג.
"רדפנו אחרי הילד ההוא, תפסנו אותו בסמטה מזופתת כמו זו, נתנו
לו מכות. פתאום בא איש אחד עם חולצה לבנה קיצית, ג`ינס תכלת
משופשף ונעלי בד סגורות. הוא הפריד בינינו לבין הילד. כשהלכנו
הוא עוד דיבר איתו. אז הוא הרג אותו כשכבר לא היינו שם."
"טוב," אמר הגבוה, "זה סיפור מעניין. אבל אולי תגידו לי באמת
למה הגיע לו למות רק בגלל שקרא לכם הומואים."
"לא הרגנו אותו!" צעק אדר.
"הוא יודע לצעוק." אמר השמן.
לפתע התקרב הגבוה בחדות אל אדר, ולפני שזה הספיק להגיב - תפס
בעורפו והדביק אותו לחזהו. את להב הסכין הניח על צווארו. יריב
נסוג אל הקיר. השמן גיחך.
"אנחנו נעשה לכם מה שעשיתם לו, חוץ מלתלוש לכם את הביצים ולשים
אותם בפה שלכם," אמר הגבוה. "אני חושב שאתם חולים שבכלל עשיתם
את זה."
"אתם חייבים להאמין לנו!" קרא יריב. "זה היה האיש הזה. כשעזבנו
רק הוא היה איתו. אנחנו לא רוצחים. אלו היו רק מכות, תמיד
ילדים רבים."
"כנראה." אמר הגבוה ושחט את אדר. אדר הספיק רק להשמיע אנקה
שנקטעה באמצע וצנח מת בחצר הזבל. הגבוה התקרב אל יריב.
"תן לי להרוג אותו!" קרא השמן. "אני רוצה! אני רוצה!"
"תהרוג אותו."
"זה לא אני!" קרא יריב. "זה לא..." ואז הסכין ננעצה בגרונו.
עיניו התרחבו ודם ניגר מהפצע כמו מפל קטן של דם. השמן סובב את
הלהב בתוך גרונו של יריב ושלף אותו. יריב צנח מת.
"אני רעב." אמר הגבוה. "בוא נלך לאכול פיצה."



הורדתי שיערות מהרגליים כי רציתי שיהיו לי רגליים של בחורה.
לבחורה יש רגליים כמו של גברים, רק בלי שיערות, (כי הן
מורידות), אז החלטתי להוריד גם אני. ואז חירמנתי את הרגליים
שלי קצת, והחלטתי להוריד שיערות גם בתחת, שיהיה לי תחת נשי.
ואכן אין הבדל גדול בין תחת גברי לנשי, רק השיערות, לנשים אין
שיערות, (כי הן מורידות?) ולא ידעתי מה לעשות עם הסקסיות
המתפרצת הזאת בפלג גופי התחתון, אז הלכתי שני רחובות ודפקתי
בדלת של שושיק ההומו. הוא בן, אבל כולם קוראים לו שושיק, כי
הוא הומו קצת נשי. ואמרתי לו "שושיק, אולי תדפוק אותי קצת בתחת
כמו זונה?" והוא שאל למה, אז אמרתי לו שאני רוצה להרגיש כמו
בחורה. ואז הוא דיבר כזה לא יפה קצת, ואמר אני יעשה אותך הכלבה
שלי, או משהו כזה... לא נעים. והוא מאוד התלהב מזה שגילחתי את
הרגליים והתחת, והתחיל למזמז אותי כזה, אתם יודעים? ופתאום הוא
הוציא אותו החוצה, והוא היה כל-כך גדול 0: אמרתי לו, "שושיק,
אני פוחד," אז הוא הרגיע אותי ונישק לי את התחת והכניס אצבעות
ואמר "אין לך מה לפחד יפתי," או משהו כזה. ונגעתי לו בזה כזה,
והוא היה כל-כך גדול, וכל-כך קשה :! אמרתי לו תכניס אותו פה,
והוא כזה ניסה לקנטר - לאיפה להכניס, לאיפה? - עד שהוא ממש גרם
לי להתחנן, הבן-זונה... אבל כשהוא הכניס אותו, זה היה...
בהתחלה כואב, כאילו נקרע הגוף, אבל פתאום זה היה כל-כך טוב...
ואני אמרתי לו "שושיק, אני אוהבת אותך," והוא צחק והוא גמר לי
בתוך החור והכול נזל... הוא נתן לי להתקלח אצלו, ואחרי זה
אפילו נתן לי לאכול ולשחק קצת וידיאו. כל הזמן כאב לי, והלכתי
בפישוק כזה... עד הבית...



הירוק הבהב פעמיים, ואני נתתי גז. היו לי חלומות כלשהם בזמן
כלשהו, אבל גם הם אבדו. לקחתי את המג והצפנתי אותו בתא המטען.
חשבתי שהוא יכול לשמש לי תירוץ לנטיות ה-פסיכופתיות שלי. אהבתי
אותה פעמיים, אבל היא אהבה משהו אחר. המשהו הזה היה איזה מפלצת
מפגרת שגר בתא טלפון וחי על אסימונים. אמרתי לה שאם יש לה צד
רגיש, זה לא אומר שהיא צריכה לאסוף זבל מהרחובות. היא אמרה לי
שאני אדם חרא, וטרקה את הטלפון. למה אני אדם חרא, בגלל שאני לא
אוסף זבל? אבל היא אישה משונה עם מחשבות משונות, והיא טוענת
שזה בגלל שהיא רגישה. רגישה ברקטום שלי, היא פשוט אוהבת לסבול.
לתת שידרסו אותה פעם אחר פעם. נסעתי בכבישים המהירים, עליתי
לפעמים על איי תנועה, ולפעמים נשברו לאנשים רגליים. זאת לא
אשמתי. הם לא צריכים לעמוד על איי תנועה, זה מסוכן. כשהגעתי
לרחוב החמישה, החניתי את האוטו, ועליתי עם המג לגג. מכאן רואים
את כל הרחובות הסמוכים המסכנים. הרכבתי את המג על חצובה,
והתחלתי לירות. כמה אנשים מתו, אחרים נפצעו, ביניהם אישה
בהיריון, גבר גבוה, ילדה קטנה, זקן וזקנה. כשהשמש סנוורה אותי,
ראיתי את הנקודות האדומות מתרוצצות על גופי. מטרות הפגיעה של
השוטרים. אמרתי טוב, יאללה, ויריתי גם בהם, ואז הם ירו בי.
הפכתי מסננת, אבל נשארתי בחיים. בקושי יכולתי לנשום. ואז הם
באו אליי עם רובים שלופים, לא אקדחים, וכפתו אותי באזיקים.
התחננתי שיהרגו אותי, אבל הם היו אכזריים, הם לא רצו. נאלצתי
לבלות שנתיים בבית חולים עם שמירה, ואז זרקו אותי לכלא. אומרים
שחלב הופך להיות חמוץ, אבל זה רק אם הוא מתקלקל.



הוא בא אליי יחף. הוא בוכה. אני מנסה לנחם אותו. הוא בוכה. אני
מנסה לנחם אותו בגופי. אני אומרת לו "תשכב איתי," והוא בוכה.
הוא מתרפק עליי, חובק את נשיותי. הוא מטביע פניו בשדיי, הוא
אוכל את זיעתי. הוא סוגד לי מתוך ייאוש. הוא כמה אליי. הוא
נמשך לחום גופי. הוא מתנחם מלהיות בתוכי. הוא מושך את הזמן,
הוא גומר בכאב. אני מחבקת אותו, ודמעותיו על חזי.

תיאור כזה מלוח של יחסי מין בין גבר לאישה. הגבר מיוסר, האישה
מנחמת. האם הגבר הוא האדמה, והאישה היא הגשמים? האם הגבר הוא
האנשים, והאישה היא השכינה? האם הגבר הוא החלול, הרקוב,
שבתרבותנו, והאישה היא הדת והרוחניות? זאת לא נדע, אלא אם מיטל
תפסיק לבהות בעופר ותתרכז בשיעור!

הכיתה צוחקת. מיטל בוהה במרצה, ומאדימה כולה. "אני לא הסתכלתי
על עופר, רק לכיוון שלו..." "ויש את עופר בכיוון של עופר," אמר
המרצה, "מה משך את תשומת לבך? גופו החסון? עורו השחום? חיטוביו
הגמישים? חיוכו המפתה? עיניו הנוצצות?"

"לא, זה היה הציור שהוא מצייר אותך, המרצה."

"עופר מצייר אותי? הבא נראה." הוא ניגש לשולחנו של עופר,
"בוודאי נפלה טעות, גברת מיטל הנכבדה. הוא לא צייר אותי, הוא
צייר מפלצת." מיטל שתקה. "למה אמרת שהוא צייר אותי?" מיטל
עדיין שתקה. ואז נפל למרצה האסימון - "ציירת אותי כמפלצת,
עופר?!" פניו של עופר האדימו, "רק בצחוק, אדוני המרצה. הרי
ידוע לכולם שאתה לא מפלצת." "באמת?" שאל המרצה, "למי זה ידוע?"
הכיתה שתקה. "זה ידוע לך? ולך? אולי לך?" "לא ידוע לי דבר,"
אמר מישהו. "ובכן, זה לא ידוע לאיש שאני לא מפלצת. ולמה זה? כי
האמת שאני כן מפלצת, ואני אטרוף את כולכם!"

כל הכיתה תפסה מחסה מתחת לשולחנות. פניו של המרצה השתנו וגדלו,
וכך גם גופו, והוא הפך למשהו עם גוף של נמר, רגליים של אריה,
וראש של לטאה עם עיניים קטנות ומלא שיניים גדולות.

"המרצה רוצה לטרוף אותנו, עופר, תציל אותנו!" צווחה מיטל.

"ובכן," אמר עופר בזחיחות דעת, "בדיוק למקרה כזה יש לי את מחסל
המפלצות." והוא הוציא מתיקו רובה ענקי ירוק, עם כוונת לייזר,
הטעין אותו ולחץ על הכפתור. "תירה בו, עופר, תירה בו!" צרחה
מיטל. "אתם לא תצליחו לנצח אותי!" שאג המרצה-מפלצת, "אני אטרוף
את כולכם!"  אז ירה בו עופר, והמרצה-מפלצת התכווץ בייסורים
והפך לגוש קטן וקשה, דומם, בצורת מטבע. "הידד, עופר הציל
אותנו!" צהלה מיטל, וכל כיתת הסטודנטים הריעה.



בימים, הייתה לו מן הרגשה כזאת, שהדברים לא מסתדרים. הוא לא
היה יכול לשים על זה את האצבע, אבל קרו פה דברים משונים. כאילו
צרחות, צרחות, מ-כל מקום, זועקות סביבו, מדממות, מתייסרות,
נאנקות, משוועות לרחמים. הוא זכר את הפעם ההיא, הוא לא הבין
למה, שהמורה באחד הכיתות הנמוכות שמה אותו לבד מלבדה ליד מחשב,
ואמרה לו - "אתה לא יוצא מכאן, עד שאתה כותב לי סיפור, אלף
מילה." ואז התיישבה בשולחן המורה שלה, וניסתה לתת ציונים
למבחנים ש-כל הזמן הייתה עושה. "על מה אני אכתוב אלף מילים?"
זעקתי בחיוורון חושים. "זה לא משנה," היא אמרה, "תכתוב על מה
שאתה רוצה. העיקר שזה יהיה סיפור, ואלף מילה." אההה... חשבתי.
היא מהמורות האלו שאוהבות להתעלל בתלמידים שלהם. אני אכתוב לה
סיפור אלף מילה, אין בעיה. וכתבתי על מורה אחת ממש רעה, שבמקרה
שמה היה גם שמה, שאהבה לבשל ילדים בחיים, ולאכול אותם מפרפרים,
ואז לחרבן את זה בשדה בתור דשן, וגם להקריב אותם קרבן לאל אותו
כינתה "משרד החינוך". היא הייתה קושרת אותם לסלע, מעל הים,
ומעירה את כל מפלצות הים, שהיו נוגסות בהם בעודם בחיים. והיא
הייתה משועבדת לאותו אל שנקרא "משרד החינוך", ומתפללת אליו
תפילות פגניות, ומזדיינת אתו רוחנית, וברגע של האורגזמה משפיכה
שפיכה נשית של דם מהחריץ שלה על כל בתי-הספר באזור. וכל
התלמידים המסכנים היו טובעים בדם, ונחנקים מדם, והיא הייתה
מחייכת כמו ערפד בניבים חדים, ומוצצת את המוחות של התלמידים
המיוסרים. ואחרי שכתבתי את זה, אמרתי למורה שגמרתי, והיא שחררה
אותי הביתה, ואז ישבה לקרוא את החיבור המופתי שלי, וקיבלה שבץ.
ומאז היא מפגרת, כי נדפק לה המוח. וזה היה טוב, כי לא היו לי
שיעורי בית יותר.



וודקה
"הרוסים האלה לא יודעים לפתור תשבצים... אולי זה בגלל כל
הוודקה."
מיקו ישב עם מניפת הקלפים שלו בידו, והביט סביבו על כל הרוסים
שישבו בשולחנות האחרים ותקעו בו מבטים נרגזים. "למישהו יש בעיה
עם מה שאמרתי?" שאל מיקו בהבעה תמימה. "הרי ידוע ש-כל מה
שמעניין רוסים זה וודקה, זיונים, סמים, כסף, וכל מיני תארים
אוניברסיטאיים שהם לא משתמשים בהם, או משתמשים בהם רק למען
טובתם האישית. היה אחד רוסי, כמוכם, שתפס מעצמו מומחה
לפיננסים, ולא ידע אם אחד כפול אחד זה שתיים או שניים. מה אתם
אומרים, חכמים, אחד כפול אחד זה שתיים או שניים?" חצי אמרו
שניים וחצי אמרו שתיים. "פרנקי, תגיד להם כמה זה אחד כפול
אחד," "אחד," אמר פרנקי, ולעס את מסטיק הניקוטין שלו, "ופרנקי
אפילו לא למד תיכון, ראשי כרוב!" הכריז מיקו וצחק. המלצרית
ניגשה אליו, "רוצה וודקה?" "אני לא שותה את הזבל הרוסי הזה,
תביאי לי בירה מכבי כמו כל ישראלי שמכבד את עצמו," "מכבי זה
מיץ פטל!" צעק רוסי אחד. "זה לא מיץ פטל, זה הגולני והגבעתי
והנח"ל של העת העתיקה, הם ניצחו את הרומאים, או היוונים, אני
לא זוכר... פרנקי, הם ניצחו את הרומאים או היוונים?"
"היוונים," "את היוונים הם ניצחו, כמו שהפועל ירושלים בכדורסל
עשתה קרקס ממכבי ת"א שלכם," אמר מיקו וצחק. "הם דווקא ניצחו,"
אמר יחזקאל. "הם ניצחו?" "כן," אמר יחזקאל, "מכבי ת"א ניצחו,"
"טוב, בגלל שהם מכבי," ניגשה אליו איזו רוסייה צפונפונית כזאת
פרחה ואמרה לו תוך כדי שהיא לועסת מסטיק ומנענעת את הטוסיק,
"שמע, מיקו, או איך שקוראים לך, זה ממש לא בסדר איך אתה מלכלך
על הרוסים, אני חושבת שאתה צריך להתבייש בך," מיקו התאפק לא
לצחוק, "מה אתה אומר, פרנקי, אני צריך להתבייש בי?" "אני לא
חושב ככה, לא," אמר פרנקי באדישות, "שמעת? חבר שלי אומר שאני
לא צריך להתבייש, והוא בעצמו רוסי," "אבל אני אוהב מרוקאים,"
אמר פרנקי. "אני יכולה להיות גם מרוקאית אם אתה רוצה..." אמרה
הרוסייה. "את מסוגלת לחנוק חתלתולים?" שאל אותה פרנקי. "מה?
לא! אלוהים, לא!" "זה אומר הכול," אמר מיקו וחילק מחדש את
הקלפים. "חמישה אסים, אנחנו הולכים," אמר מיקו והתכונן ללבוש
את הג'קט. "אני לא חושב שאתם הולכים לאן-שהוא," כולם הסתכלו
סביב, "מי אמר את זה?" "אני," אמר רוסי גדול והתקרב אל מיקו,
"אולי אתה גדול וידוע בחוגים מסוימים, אבל אני חושב שאתה חייב
לעם הרוסי ולאימא רוסייה ולצבע האדום הסובייטי התנצלות," אמר
האיש הרוסי הגדול והבליט את החזה. "ככה אתה חושב?" שאל מיקו.
"כ-ן" אמר הרוסי הגדול. "ובכן..." לרגע עפו בעיניו של הרוסי כל
הקלפים, וברגע השני הוא חש ידיים חונקות אותו," "תמות! תמות!"
צרח מיקו בעודו חונק את הרוסי. כמה רוסים ניסו להתערב, אבל
האנשים של מיקו הרחיקו אותם עם סכינים שלופים. לבסוף הרוסי
הגדול מת. "הוא מת? הוא מת?" שאל מיקו בעודו מטיח את ראש הרוסי
ברצפת העץ. "לעזאזל, הרוסים האלה לא מתים בקלות," הם קם מתנשף
ולבש את הג'קט, "אתם יודעים כמה קשה לחנוק בן-אדם? ממש קשה,
קריעת תחת," כל הרוסים והנשים הרוסיות שלהם עמדו והביטו בהם
בדריכות. "אם אתם מתכוונים לעשות משהו, אז תעשו," אמר פרנקי
בעודו ניגש לדלת היציאה. האנשים של פרנקי חיפו עליו עם להבי
אולרים, "או שתשתקו לעד," אמר פרנקי ויצא, והם אתו.



פלאפל
מתאים לי איזה דוכן פלאפל, שאני אוכל למכור פלאפל, ולהאכיל את
בני ובנות השכונה שלי הרעבים. כך הרהרתי לי בעודי עושה את הדרך
בשכונה לעבר ביתי. החלונות היו פתוחים, והיה שם צחוק ילדים.
מוזיקה מזרחית שמחה והכרזות למיניהן של בנים ובנות שהגיעו
להארה או הבנת משהו מהותי. בדקתי את תיבת הדואר ועליתי לדירתי.
דירתי קיבלה אותי בסבר פנים יפות כמו כל פעם. הדירה הזאת אוהבת
אותי, חשבתי לעצמי. תמיד היא שמחה לקראתי ונותנת לי להרגיש הכי
נעים. החלפתי בגדים למשהו קל יותר ונכנסתי לנעלי-בית. הדלקתי
רדיו שקט של ערב, והתכוננתי למנוחה קטנה בה אשתה לי קפה
והתמוגג מעצמי לפני שאתקתק שוב את הסיפורים המוזרים שלי. הקפה
היה מר וטוב, וגם הסיגריות שעישנתי עם הקפה עשו עמי חסד. הרי
זה ערב יפה בעולם משוגע, ואני כל-כך אוהב אותו, משוגע או לא.
הם שרו שם ברדיו כל מיני שירי אהבה, ולא אכפת לי אם הם היו
צבועים ולא התכוונו לאף מילה, בכל זאת השירים היו יפים
ונעימים, והיה כיף להקשיב להם. גמרתי את הקפה ונשארתי לשבת ליד
החלון עם עוד שני סיגריות. אז סגרתי את החלון מפני הצינה
וניגשתי למחשב לתקתק את הסיפורים המוזרים שלי. באמת שלא אכפת
לי שאני רק טיפה בים של יצירה אינטרנטית, ובקושי יש מישהו
שקורא אותי. כל עוד אני עושה את שלי - כל השאר לא תלוי בי. אני
פותח את הרשימות שלי צעד אחר צעד מאבן לאבן על פני גלי ים
סוערים, או נהר גועש, וזה בסדר. אם ככה אלוהים רוצה את זה -
ככה הוא יקבל את זה. מי אני שאתווכח אתו? שמתי את התחת שלי על
הכיסא, והדלקתי מוזיקה במחשב. הכול היה נכון ונעים ומקבל ומחכה
למילים שלי, וזה היה טוב. חשבתי שלא אכלתי כל היום, למרות שאני
לא רעב במיוחד, ולא יזיק לי עוד מעט איזה סנדוויץ' עסיסי.
פלאפל היה מתאים לי עכשיו. אולי יש איש טוב שמכין פלאפל בשכונה
והוא ימכור לי כדי להשביע את רעבוני. וכך במחשבה על פלאפל
התחלתי לתקתק, וזה מה שיצא.



ראוי
הוא מדבר איתי שהוא לא יכול יותר, שנמאס לו ממני, שאני לא עושה
לו את זה. מה אתה רוצה, אני אומרת לו, אני תמיד מפנקת אותך,
מבשלת לך, מאכילה אותך, מחממת אותך במיטה, מזדיינת אתך, שומעת
את הקיטורים שלך, משתתפת בלבטים, בהרהורים ובקינות שלך. אני
תמיד שם בשבילך, ואתה זורק אותי? אני מצטער, הוא אמר, אבל אני
לא יכול להיות עם אישה עם זנב. למה? אמרתי, זה בסך הכול זנב,
מה הוא מפריע? זה מזכיר לי חתולים, ואת השטן, הוא אמר. זה סתם
מחשבות שלא קשורות לכלום, אמרתי לו, גם לך היה זנב אם היה לך
זנב. אבל אין לי זנב, הוא אמר, אני לא מבין ל-מה את מתכוונת.
אבל היה יכול להיות לך זנב. אתה חושב שהייתי זורקת אותך אם היה
לך זנב? לא, בחיים לא. הייתי מקבלת את הזנב שלך באהבה. טוב, זה
יפה מצידך, הוא אמר, אבל אני לא יכול לעשות את זה לגבייך. אז
כנראה שאתה לא הגבר בשבילי, אמרתי בדמעות, הגבר שלי שאמור
להיות שלי היה מקבל אותי גם עם הזנב. כנראה שזה לא אתה, ואני
עדיין צריכה למצוא אותו. כנראה, הוא אמר, ויותר לא ראיתי אותו.
שוטטתי ברחובות עם הזנב שלי וקוננתי על מר גורלי. ואז אמרתי
לעצמי - למה את בוכה? את יפה, את חכמה, את מקסימה, את טובת-לב,
ואם הוא לא יודע להעריך את זה בגלל זנב מטופש, הוא לא ראוי לך.
המחשבה הזאת עשתה קצת חם בלב, והלכתי הביתה שלי ואוננתי כי לא
היה עכשיו עם מי, ואז אמרתי לעצמי שאני אמצא את הגבר שלי, עם
זנב או לא. ובאמת מצאתי אותו. היו לנו ימים טובים ביחד, ולא
היה אכפת לו בכלל שיש לי זנב. אחרי שנה הוא התחיל להתרחק. מה
קרה, שאלתי אותו. אני חושב שאני לא ראוי לך, הוא אמר לי. למה,
אתה בהחלט ראוי, אמרתי לו. אני לא סבור כך, אני לא חושב שאת
מוכנה לקבל אותי כמו שאני. למה, מה לא בסדר בך? את כל-כך
מושלמת, וחכמה ויפה, ואני מת עלייך, אבל את לא צריכה אחד
כמוני... עם קרניים. לא אכפת לי שיש לך קרניים, אמרתי לו, אני
אוהבת את הקרניים שלך. באמת? הוא היה מופתע. באמת-באמת, אחלה
קרניים יש לך, סקסיות וחטובות, אני מתה עליהן. אז אם ככה, אז
הכול בסדר, הוא אמר.

ובאמת התחתנו, והבאנו ילד קטן, שהיה חמוד ומתוק, ואהבנו אותו
מאוד, ויום אחד הוא התחיל לבכות. מה קרה, מתוקי? שאלנו אותו.
אני לא טוב, הוא אמר. למה? אני שונה ממכם. איך? יש לי עור בצבע
כחול. זה לא מפריע לנו, אמרנו לו...



אביב
באביב הזה איבדתי את הזין. זה לא דבר נורא, כי אינני חרמן,
ואין לי בעיה להשתין גם בישיבה. הלכתי לי ברחובות האביביים,
נהנה מאור וחום השמש, ולא היה שום זין שאני אצטרך לסדר
במכנסיים כל הזמן. אבל אז פגשתי את אביבית. נאווה הייתה אביבית
ויפה עד מאוד. עור גופה צח וחלק כמו של תינוקת, וחיוכה תמים
ומאיר פנים כעיניה. ימים רבים הייתה אצלי, וימים רבים הייתי
אצלה, אך כשזה הגיע ליחסי מין, הייתה בעיה. ניסיתי לחפות על כך
בעזרת אצבעותיי ולשוני, ולזמן מה זה עזר, אך לבסוף קצה סבלנותה
והיא התוודתה לפניי בקולה החמוד שהיא זקוקה לזין, והיא מקווה
שאני מבין. מיד רצחתי אותה, כי אם היא לא מקבלת אותי כמו שאני
- היא לא קיימת מבחינתי. ביתרתי את גופה באמבטיה, והכנסתי אותו
לתוך תיק גב כבד, ואז הלכתי לקבור אותה באחו כשאני מפזם שיר
ילדים ישן. העונה הייתה שוב אביב, כמו הזמן בו איבדתי את הזין
שלי, וחשבתי שזה סימבולי. הגעתי למקום שומם ונקי מצמחייה באמצע
יער ליד ירושלים, וחפרתי עם מעדר וטורייה. יום יפה היום, חשבתי
לעצמי, ושכמעט גמרתי לחפור ראיתי ילדה קטנה בת שש או שבע מביטה
בי, חייכתי אליה בביישנות. היא חייכה וחיבקה אותי, ושנינו
צחקנו. "למה אתה חופר בור?" היא שאלה בקול מתוק. "אני קובר את
אהובתי," השבתי לה וצחקתי. "איך היא מתה?" היא שאלה. "הרגתי
אותה." אמרתי וצחקתי. "כמה מגניב," היא אמרה, "אבל איפה היא?"
"בתוך התיק," אמרתי לה. "אפשר לראות?" היא שאלה. "בוודאי,"
עניתי. "הו, היא חתוכה לגמרי. למה חתכת אותה?" "כדי שיהיה
אפשרי להכניס אותה לתיק," אמרתי וצחקתי. "אתה חכם כל-כך," היא
אמרה וצחקה.

אחרי שהיא עזרה לי לקבור את אהובתי, חבטתי בראשה בטורייה,
והרגתי אותה במקום. הרי אי-אפשר לדעת למי היא תספר, ילדים
מספרים הכול. ואז התחלתי לחפור בור חדש. כשכמעט גמרתי לחפור את
הבור, ראיתי ילד קטן ויפה מביט בי. חייכתי אליו, והוא חייך
חזרה.



עכשיו לילה
כל-כך קר לי עכשיו. אני יושב בדירה מפוארת, קומה עשרים ושתיים,
ולא מצליח לראות את הנוף, כי הבניינים מסתירים. למה בונים
כל-כך הרבה לגובה בעיר הזאת.

עכשיו לילה, למי שקורא עכשיו, וראיתי סרט אימה בו טחנו לאנשים
את הידיים בגורס אשפה, ועוד כל מיני דברים חולניים. סרט גרוע.
לא מפחיד, אבל מזעזע מאוד.

כל היום הייתי לבד בבית, והתווכחתי עם חבר שלי שבא לבקר על
נושאי מוסר. בסוף הבנתי שהוא צודק, אבל לא יכולתי להודות בזה,
גאווה ארורה. אז ביימתי התקף-לב, והוא נלחץ, אני לא בריא, הוא
יודע. הרים את הטלפון הנייד להתקשר למד"א, ואני שברתי לו את
הטלפון "בטעות". ואז אמרתי שאני מרגיש בסדר, וזו הייתה רק צרבת
שנראתה כמו התקף-לב. הוא לא מאמין ששברתי לו את הניייד הטלפון
בכזו קלות, אבל עדיין מאמין שזה בטעות.

אני אקנה לו טלפון חדש כשאבא ישלח לי צ'ק מארה"ב. עד אז אין לי
מה לאכול, ואני אוכל בננות ושותה סודה.

באמת קשה לי לשקר כל הזמן, זה לא בטבע שלי, אבל משהו דוחף אותי
לזה. לא יודע מה, אולי כל החיים הצבועים שאנחנו חיים בהם.
>>>>>>>>>
עכשיו אני עייף, אבל לא יכול ללכת לישון, הראש עובד יותר מדי.
אני לבד, אבא מסר ד"ש, ואמר שהוא הולך לישון. בארה"ב בערך שבע
בערב עכשיו. תמיד הוא יישן מוקדם.

אין לי כוח אנשים. יש עליי כל-כך הרבה אחריות. לא פיזית,
אלא... איך להגיד, אני מן מורה דרך קטן לקבוצה קטנה של אנשים,
והם סומכים עליי. כמו קומונה כזאת, אבל עכשיו אנחנו מתנהלים רק
דרך האינטרנט. אני לא הכי חכם שם, בקומונה, אבל אני הכי מבוגר,
וכולם סומכים עליי ורואים בי מנהיג טבעי, וזה מעייף. אבל מצד
שני אני צריך את זה, כי אני אוהב את האחריות, זה שומר על
הפוקוס שלי. אפשר להגיד על השפיות.

חיים קשים. הגוף שלי חולה, ואין לי כוח.    



חומר אחר
התעוררתי בבוקר מלא זיעה, כי לא היו לי סיגריות ולא היה קפה.
חיפשתי סיגריות וקפה מתחת לבלטות, אבל לא מצאתי, וצעקתי על
האיש למה אתה לא דואג לדברים בסיסיים. האיש מלמל משהו, והלך
לעבוד בשביל האישה שלו, ואני נשארתי בבית וניסיתי לגרד את הקפה
והסיגריות מהקירות, כשלבסוף חשבתי שהכי טוב יהיה ללכת לקנות
אותם. קניתי אותם, ולא אמרתי מילה רעה על האיש, למרות שהוא
קוקו טרלללה, והכנתי לי אפילו משהו לאכול מהלחמניות שאני
קניתי, כי האיש לא קונה כלום. אחר-כך הלכתי לישון ושמעתי
מזרחית, ואז קמתי ולקחתי את הדברים שלי ונסעתי לבת-ים. אחלה
עיר, בת-ים, אני אוהב אותה. מצאתי לי חור לגור פה בכמה מאות
שקלים לחודש, קניתי סמים קלים להרוס את המוח, וכל היום והלילה
רבצתי במיטה, שמעתי מזרחית, ועישנתי חומר ללחישה. כשלבסוף בא
אליי לחדר אחד שגר ליד, אמר יש לו איזה תיק, חבילה, והוא עוזב
לכמה זמן, אבל הוא יחזור, ואם אפשר להשאיר את התיק בחדר שלי,
הוא לא תופס הרבה מקום. אמרתי בסדר, והוא הלך. בינתיים קניתי
לי איזו טלוויזיה קטנה מרובעת והייתי רואה בה סרטים כחולים
מאיזה ערוץ גרמני שנקלט באנטנה. נכנסה אחת שגרה בחדר קרוב,
זרוקה לגמרי, אבל לצערה יש לה עוד תקוות, ואמרה זה לא צורה
לשבת כל היום במיטה, לעשן סמים ולראות פורנו. ואז היא הלכה.
חשבתי שהיא לא צודקת, כי אני לא יושב במיטה - אני שוכב, אבל
באמת הגיע זמן שאעשה משהו עם עצמי, לכן הלכתי לים. התרחצתי,
השתכשכתי, ספגתי הרבה מלח - לכן אני מלוח, וראיתי הרבה בנות
צעירות חוקיות ולא חוקיות עם כל התחת והציצי בחוץ. אחר-כך
חזרתי לחדר שלי, ועשו לי חשק כל הביקיני והחוטיני בים, אז
הזמנתי את זאתי מהחדר ליד לחדר שלי, נתתי לה לעשן וטחנתי אותה.
מחמש בערב אותו יום עד שלוש לפנות בוקר היא הייתה אצלי, גמרתי
אולי איזה ארבע פעמים, והיא יותר, בסוף אמרה תודה וסליחה, אני
לא יודע על מה סליחה, והלכה. אני נרדמתי כמו בול עץ.



אמרתי אני לא יכול להשיג כסף לחומר ללחישה כשאני כל היום
במיטה, לכן מצאתי עבודה כשוטף כלים באיזו מסעדה, והידיים שלי
אחרי חודש הלבינו, והפכו מקומטים וחיוורים. היא הייתה באה
לפעמים זו שגרה חדר ליד, וכל הזמן היא הייתה צוחקת כשהידיים
ההרוסות שלי היו נוגעות בגוף המושלם שלה.

באיזו פעם אמרתי נבדוק מסקרנות מה יש בתיק שההוא השאיר אצלי.
גיליתי הרבה נשק חם ותחמושת, ודיברתי על זה עם זו שגרה ליד,
והיא אמרה שהוא אמר על זה שהוא רוצה לעשות פיגוע רב נפגעים.
הוא היה שיכור ומסומם, וזה היה בזמן שהם הזדיינו, אחרי זה הוא
לא רצה לגעת בה. הוא אמר שהוא לא יכול לזיין יהודייה, כי הוא
ערבי ישראלי, ואיך קרה שככה היא כישפה אותו וגרמה לו לעשות
דברים שהוא לא רוצה ועוד זבל בסגנון. החלקתי והטענתי רובה רב
עוצמה קצוץ קנה, וחיכיתי לו שיבוא עם כדור בקנה. בינתיים
ניכסתי לעצמי הרבה סמים, למה אני עומד לנסוע מ-פה. כשהוא בא
הוא שאל אם הסתכלתי בתיק, אמרתי שלא, והוא אמר שהוא יודע שאני
משקר, אבל לא נורא, לא אכפת לו. ואז הוא ראה שחסר רובה. אני
אביא לך אותו, אמרתי, והוצאתי אותו מתחת למיטה ויריתי מטח כדור
שעשה לו חור איפה שהיה קודם הלב שלו. ואז לקחתי את התיק שלי
שהכנתי מבעוד מועד ונסעתי לטבריה, להיפרד מהכנרת המתייבשת.  



היריד
היה שם ליצן עם אף אדום מפלסטיק, שיער ירוק, פנים צבועות לבן
עם כדורים שחורים מסביב לעיניים, ואדומים מסביב לפה. הוא ליהטט
בכדורים. קודם שניים, אז שלושה והלאה, הוא הגיע לחמש. האיש
שהיה בפינה בחן את שרשרת היהלומים הכבדה שהייתה שייכת בעבר
לאחת ממלכות אנגליה, ושלושה שומרי ביטחון הביטו בו מוכנים ל-מה
שאולי יקרה. זו הייתה עבודתם. ילד עם שיער מלא בג'ל ליקק
גלידה, ואימא שלו עם עגלת תינוק גערה בו כל הזמן על כל שטות.
הילד רק היה מזעיף פנים וממשיך בשלו, הוא היה פזור רוח לחלוטין
מהיריד הקטן בו היה. אישה נכנסה ועמדה מאחורי האיש שבחן את ענק
היהלומים. היא הייתה סקסית מאוד, וניכר בה מוצאה הספרדי או
המקסיקני. הילד השתעל. עוד לפני שאימו הספיקה לגעור בו, שלפה
האישה הסקסית סכין, ונעצה אותו בצווארו של האיש שבחן את ענק
היהלומים. דם השפריץ לכל עבר ואל כלוב הזכוכית המשוריינת בו
היו היהלומים. השומרים הניחו ידיהם על נשקיהם, ועוד לפני
שהספיקו לשלוף, הטיחה האישה הסקסית את ראש הגבר המת בכלוב
הזכוכית, שברה אותו, ונטלה את ענק היהלומים. השומרים נחפזו
לעצור אותה, אבל אז עוד כשהכדורים בהם ליהטט היו באוויר, שלף
הליצן רובה ציד קצוץ קנה וירה לאחד השומרים בראש. הכדורים שלו
התפזרו לכל עבר.  הראש של השומר התפוצץ כמו אבטיח. שני השומרים
האחרים שכחו מהאישה, ושלפו את נשקיהם מול הליצן, היו חילופי
ירי, וגם האישה שלפה אקדח גדול ולא נשי בכלל, וירתה בשומרים
שהיו עסוקים בליצן. הליצן חורר בחמישה מקומות בגוף, שומר אחד
נורה בלבו ושומר אחר בראשו. הילד עם גביע הגלידה הפיל את
הגלידה והביט סביבו בהנאה מחוייכת. האישה יצאה החוצה מהאולם עם
ענק היהלומים, החליקה על הגלידה, ונפלה. שמלתה חשפה ירכיים
יפות. לילד הייתה זקפה. האישה קמה מיד ונכנסה למכונית שחיכתה
לה, ונסעה. הילד ניסה להשיג אותה ולא הצליח. הוא החליט שאישה
כזאת בדיוק הוא רוצה כשיגדל. התינוק בעגלה התעורר ובכה.  

כל זה קרה כשאני ישבתי בצד השני של העולם, אצלי היה לילה,
וסרגתי סוודר לכלב שלי. החורף צריך להגיע, ואני לא רוצה שיהיה
לו קר.



כמה פעמים אמרתי לך לא רוצה לשמוע אותך שר, אתה הורס לי את
האוזניים עם הקול ה"מוזיקלי" שלך, שהוא לא רק מחריד, הוא מעורר
חלחלה, וגורם לי לתקוע כדור לראש מ-ברטה עשרים מילימטר לא כולל
שלושה צ'ול. יש מבין? אבל המפקד, זה בגלל זיינתי את אשתך,
המפקד, נכון? אתה מתנקם בי. זה לא קשור, כולם זיינו את אשתי
ואני לא מתנקם בהם, זה כי אתה מעשה מבחיל של הבריאה ומגיע לך
שידרכו עליך כל ימי חייך עלי אדמות. אבל המפקד, אני אדם תם
וישר ורודף צדק, וגם רוצח סידרתי, למה אתה מעולל לי דברים
נבזיים שכאלה? כי יש לך קטן. כי יש לי קטן? כן. מה קשור? אני
התוודה - מאוד רציתי שתדפוק אותי בתחת, פנטזתי על זה בלילות,
התייסרתי בכסופין, אבל אז קרה המקרה. נכנסתי למקלחות וראיתי
שיש לך קטן. אתה לא יכול לתאר לך את עומק האכזבה והעלבון הצורב
כשניפצת את חלומי לזיון הגון אתך. לכן אני מתנקם בך, בגדול!
אבל המפקד, זה לא פייר, גם למושיקו יש קטן! אבל יש לו אף ארוך,
והוא עושה את העבודה :) מושיקו מזיין אותך עם האף? כן, כל
הזמן, אני ממש מגמרת... ועכשיו שלושים שניות שלפת את הזין
והשפרצת, זוז! אי-אפשר בשלושים שניות... כבר עברו חמש, אני
מחכה! אבל המפקד... אתה רוצה להישאר שבת? (מוציא את הזין
ומשפריץ) כל הכבוד, ופעם הבאה אני רוצה שההשפרצה תהיה יותר
חזקה ותעבור את השיא האישי שלך שעומד על שני מטר ועשרים ושניים
סנטימטרים. עכשיו לך לסמלת החופרת שתחפור בך. אבל המפקד, אני
לא רוצה שהסמלת תחפור בי. אתה מסרב פקודה? לא המפקד.

אדונית הסמלת, נשלחתי על-ידי אדון סמל שתחפרי בי. תוריד את
המכנסיים ותתכופף. יופי. אתה רוצה עם כפפת גומי או בלי? עם.
טוב, אתה מרגיש את היד שלי בתוך הרקטום שלך? תפתח אליי חייל
שלי, תפתח כמו זונה שרמוטה. תראה שעומד לך הזין. זהו, גמרנו.
אבל אדונית הסמלת, לא שמת כפפה! אני אוהבת להרגיש את זה עור
בעור. או יותר נכון יד בחלחולת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
זה לא את, זה
המראה שלך.

שמואל
איציקוביץ' נפרד
מחברה שלו.


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/3/05 22:15
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא שמש

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה