[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיא שמש
/
ממזר חסר כבוד 2

איש העפיפון
1
דודו, זהו שמו, היה בן 6 כשחזר מבית-הספר עם תעודת כיתה א'. זה
היה סוף יוני, והשמש הייתה חמה ובוהקת כמו עינו של האלוהים.
ממוצע ציוניו נע סביב 8.5. הוא היה להוט להראות את התעודה
למשפחה כדי שיראו איזה ילד טוב הוא היה. בדרך-כלל הוא היה חוזר
מבית-הספר עם אחיו קובי, בן ה-10. תלמיד כיתה ד'. אבל אחיו היה
חולה באבעבועות רוח, והיה יושב בבית בימים האחרונים של שנת
הלימודים. יום אחד, דודו חשב, הוא יהיה מבוגר וחייו יהיו יותר
מסובכים. אם היו שואלים אותו, הוא היה עונה שהוא יהיה מאושר
להיות בן 6 לנצח, עם אורח חיים של ילד בן 6. אבל יום אחד הוא
יהיה מבוגר ושום-דבר לא ישנה את זה. כל עוד הוא ילד, הוא רוצה
ליהנות מזה. וכשיהיה מבוגר, טוב, הוא ישתדל ליהנות גם מזה,
למרות שזה יהיה הרבה יותר קשה.

צעד-צעד. בגיל 6 ילד יודע מה עליו לעשות. בגיל 7 ילד יודע מה
לעשות בגילו. וכשיהיה מבוגר ידע כבר מה לעשות בגילו. בינתיים
בשביל הגיל שלו הוא עשה מה שהוא צריך ומה שמצפים ממנו. הוא
מביא הביתה תעודה טובה. צעד קטן לילד, צעד גדול בדרך להיותו
מבוגר.



2
ואילו לקובי, אחיו של דודו, היה קצת משעמם באותו אחר הצהריים.
הוא חש החמצה על כך שהוא מפסיד את הימים האחרונים של שנת
לימודיו בכיתה ד'. בטלוויזיה בעלת שני הערוצים נתנו עכשיו
תכניות משעממות למבוגרים. כמה שהוא ניסה לחשוב על זה, הוא לא
הבין איך הוא יצליח ליהנות מהתוכניות האלו כשיהיה מבוגר. כל
התכניות נסבו על יחסים של אנשים עם אנשים אחרים. שנאה, כעס,
אהבה, חיבה, תשוקה לנצל, תשוקה לשלוט. הוא חשב שהמבוגרים כל
הזמן עסוקים ביחסים שלהם עם אחרים, שהם אפילו לא יכולים שלא
להתעסק עם זה כשהם צופים בטלוויזיה. תוכניות אקשן לילדים עם
פושעים ושוטרים, אנשים בעלי כוחות-על כמו סופרמן, או גיבורים
אחרים כמו באטמן או ספיידרמן, אלה סרטים.

אמרו לו שעליו לא להתגרד, וזה היה קשה. כל גופו היה גירוד אחד
גדול. במקום לגרד הוא ליטף את האבעבועות שלו בכריות האצבע,
בעדינות. ציפורניים על העור לא היו רעיון טוב. הוריו ואחיו לא
נישקו אותו ולא חיבקו אותו כדי לא להידבק. דודו עוד לא חטף
אבעבועות רוח, אבל הוריו חטפו את זה כשהיו קטנים. ולמרות שהם
היו אצל הרופא, שם נאמר להם ש-מי שכבר חלה לא יכול להידבק שוב,
הוריו עדיין רחקו ממנו כאילו הוא יכול להדביק אותם. כאילו יש
איזו תוכנה מוטעית בראשם שאומרת להם - ממחלות נדבקים. וגם אם
רופאים יגידו אחרת, והם יבינו ויסכימו, עדיין זה יהיה דפוס
התנהגות שמושרש עמוק בראשם עוד מתקופת הילדות. תקופה בה
מתוכנתים עובדות חיים, גם אם מוטעים, שמשרתים את האדם כל
חייו.

קובי ואחיו דודו היו נוהגים לפרק מרץ נעורים זה על גופו של זה.
הכול בצחוק, בלי לפגוע יותר מדי. המטרה של כל אחד מהם הייתה
לגרום לשני חוסר נוחות פיזית עד שזה ייכנע. קובי לרוב היה
מנצח, וזו לא חוכמה, הוא היותר גדול. אבל זה לא מנע מדודו
להמשיך לנסות. הוריו, המתים האלה, חסרי ההומור האלה, שהוא אוהב
אותם מאוד על-אף ולא בגלל מגרעותיהם, כל הזמן היו מתעצבנים
ומורים להם להפסיק "להשתגע" תיכף ומיד. "יום אחד אתה עלול
להוציא לו עין," אמר אבא לקובי. "יום אחד אתה עלול לעשות את
אחיך נכה, חס וחלילה, טפו טפו טפו," אמרה לו אימא. לדודו
אף-פעם לא אמרו ההורים משהו כזה. אבל הם קיוו מאוד שדודו שומע.
הם רצו להפחיד את דודו כדי שלא ייתן יד לקטטות המשובה שבוודאי
קיימים בין כל האחים הקטנים. הם רוצים שהילדים שלהם יהיו
יוצאי-דופן, ולא ייפלו למלכודת הטירוף של ילדים קטנים שבאה
מהרבה מרץ ומעט דרכים לפרק אותו. אם זה היה תלוי בהם, שהילד לא
ישחק כדורגל וכדורסל. אם זה היה תלוי בהם, שהילד לעולם לא ירכב
על אופניים, לא יחליק על גלגליות וסקייטבורד, ולא ישחק משחקי
וידיאו ומשחקי מחשב, כי זה עושה לילד מבט מהופנט בעיניים. אבל
ההורים יודעים שזה לא תלוי בהם. על הילד לפרק את המרץ בצורה
כלשהי, אחרת ייהפך עצבני וחצוף להוריו. לכן הם משחקים כדורגל
וכדורסל על מגני ברכיים, וכך גם מחליקים על גלגליות
וסקייטבורד. לכן הם רוכבים על אופניים עם קסדות כאילו הם
במלחמה, ולכן לא נותנים להם לשחק מול המסך יותר מדי זמן. על
צפייה בטלוויזיה הם בדרך כלל לא מתווכחים, כל עוד הילד שלהם לא
הופך לבטטה. העיקר שהילד יהיה בשקט. היה לקובי חשד שכשהוא
יגדל, כך גם יתייחס לילדיו שלו. אבל עד שהוא ייעשה מודאג וחרד
וקטנוני, הוא פה הילד. בינתיים הזמן עדיין לא אילץ אותו לערוק
לעולם המבוגרים.

אביו בעבודה, אימא קוראת ספר בחדר השני עם רדיו דולק, והוא
רואה טלוויזיה משעממת ומקווה כבר להיות בריא ולצאת מהמצב חסר
האונים הזה. הטלוויזיה שלו חרישית לפי בקשת אימו כדי שהיא תוכל
לשמוע רדיו בעודה קוראת בלי לשמוע גם טלוויזיה, מה שיגרום לה
קרוב לוודאי ל"מיגרנה חריפה. רק זה חסר לי."

שמש בחוץ והוא צריך להישאר בבית. מתי כבר יחזור דודו?



3
דודו רצה להראות איזה ילד טוב הוא היה בבית-הספר. הרי זה פה כל
העניין, לא? הוריו מגדלים אותו ומטפלים בו, והמעט שהוא יכול
לעשות כדי שיהיו מבסוטים זה להביא ציונים טובים הביתה. הוא חצה
את השדה הרחב בדרך שכבש הטרקטור וכולו ציפייה. שמש בוהקת וחמה,
שמיים כחולים, תעודה ביד שנעה סביב 8.5. והילקוט על גבו לא כבד
מדי. הכול כמעט מושלם, יופי טופי בריבוע. מה רק שהוא היה קצת
צמא. החום הזה ייבש אותו וכוס קולה קרה בהחלט לא תזיק לו
עכשיו. הוא ישתה את הקולה עוד לפני שייראה את התעודה של שנת
לימודיו הראשונה בבית-הספר. עם גוף מלא יותר בנוזלים, הוא
יצליח ליהנות יותר מהמעמד המיוחד שמצפה לו.

משהו משך את מבטו כלפי מעלה כשהוא חצה את השדה. הוא הרים לשם
את עיניו וראה עפיפון יפיפה וצהוב מנשב עם הרוח החמה שהגיעה
ממערב. העפיפון נראה כאילו הוא נאבק בחוט בלתי-נראה בתשוקה
לעופף חופשי את שמיי התכלת. אבל הוא לא ראה שום חוט. ובכל השדה
הפרוש לפניו הוא לא ראה אדם שהפריח את העפיפון הזה. בהבזק
רעיון של רגע הוא הסתכל מאחוריו וראה את אותו אדם. האיש עמד
במרחק לא גדול ממנו ועיניו של האיש היו נעוצות בעפיפון. האיש
נראה כבן 30 ולבש מכנסי ג'ינס משופשפים בצבע תכלת. נעלי האיש
היו נעלי בד סגורות והחולצה הייתה לבנה וקיצית. דודו לתומו חשב
ש-רק ילדים אוהבים להפריח עפיפונים. אבל הוא למד שגם למבוגרים
יש שיגעונות ילדותיים משלהם. האיש משך מדי פעם בחוט בלתי נראה,
ואז הביט לפתע בדודו.
"שלום, ילד." אמר האיש.
"שלום." אמר דודו.
האיש חייך חיוך מבויש כאילו הוא מבין שהוא עוסק במשהו שלא נחשב
רציני בשביל מבוגר. אבל דודו חשב שהמבוגר לא צריך להתבייש בזה
לידו. הרי הוא ילד, והוא הרי מבין את קסם המשחק. "זה קשה, מה
שאתה עושה?" שאל דודו.
"זה לא קשה," אמר האיש, "רוצה לנסות?"
"העפיפון בטח ייפול לי." אמר דודו, והוא האמין בכך בכל לבו.
"לא," אמר האיש. "זה לא יקרה. אסור שאדם יפקפק בעצמו. בעיקר אם
הוא עדיין לא ניסה. אם בן-אדם לפחות ניסה, תהיה לו סיבה להגיד
-אני לא יכול- אבל לפקפק בעצמך לפני שניסית, אני חושב שזו
שטות."
"כן. כנראה." אמר דודו. האיש דיבר אליו כשווה אל שווים, זה גרם
לדודו חוסר-נוחות מסוים. יש דברים ברורים בעולם כמו זה שהשמיים
כחולים בקיץ, שהגשם רטוב, שלמכנסיים יש שני שרוולים, ושמבוגרים
מתנשאים מעל ילדים קטנים. כאשר בין היתר כל זה קורה, הכול
ברור. אבל כשגבר מדבר אליו כאילו היה מבוגר, זה גורם לו לרצות
לא לנפץ את האשליה של האיש שהוא בעצם ילד בכל רמ"ח איבריו. זה
גורם לו להתנהג כמו מבוגר, משהו שהוא לא מרגיש נוח איתו וחורג
מטבעו.
"אז אתה רוצה לנסות?" שאל האיש.
הוריו אמרו לו לא לקחת דבר מזר. אבל מה הוא בעצם לוקח? האיש לא
הציע לו סוכרייה, מה שהוריו אמרו לו לא לקחת לעולם מזר. והאיש
בטח שלא ייתן לו את העפיפון שלו. אם האיש היה רוצה לפגוע בו,
הוא היה יכול לעשות זאת קודם. הם נמצאים באמצע שדה ואין שום
איש בטווח עין. והאיש נראה נחמד. פניו מעוררים אמון. קצת
עייפים. האיש לא נראה דרוך כמו פניהם של הרעים בסרטים. להטיס
את העפיפון, זה יכול להיות נחמד. הוא חשב איך הוא יספר על זה
לקובי וישביע אותו שלא לספר להורים. הם כל הזמן חושבים שהעולם
רע ומסוכן, ונמאס לו כבר לשמוע את זה.

"בסדר." אמר דודו.
"אתה לא נראה להוט במיוחד." אמר האיש.
להוט. למבוגרים יש מילים מוזרות כדי לבטא את עצמם. אולי הם
קוראים יותר מדי ספרים. אולי הם צריכים לראות במקום זה יותר
טלוויזיה, שם השפה פשוטה ולא שפה של לפלפים.
,אני די להוט." אמר דודו. למה הוא צריך להתבטא כמו מבוגר.
תתייחס אליי כמו אל ילד, וכך אוכל להתנהג.
"טוב, בוא תנסה." אמר האיש.
דודו ניגש אל האיש. עתה מקרוב יותר הוא יכול לראות את החוט. זה
חוט דייגים שקוף ודק. פעם הוא ואביו נכנסו לחנות טיולים ועל
חכה הוא ראה חוט בדיוק כזה. קצה החוט היה מלופף סביב זרועו של
האיש מעל לכף היד. האיש שיחרר עתה את החוט מעל לזרועו.
"תצטרך ללפף את החוט סביב זרועך כדי שלא יברח לך. הוא כמעט
שקוף ויהיה קשה למצוא אותו אם יברח." בעוד שהאיש אמר את זה,
הוא גם עקב אחר העפיפון ומשך בחוט בעדינות מדי פעם. דודו לקח
את קצה החוט וכרך אותו סביב זרועו מעל לכף היד. באותו הזמן
האיש תפס בהמשך החוט ומשך מדי פעם.
"תראה מה אני עושה," אמר האיש בקול רגוע, אולי רגוע מדי, "כל
פעם שהעפיפון מתחיל לאבד גובה, אתה מושך אותו כדי שיתפוס את
הרוח, ואז מניח לו."
"בסדר." אמר דודו. קצה החוט היה כרוך על זרועו, וההמשך היה
בתוך כף ידו הקפוצה.
"אני עוזב את החוט." אמר האיש. ואכן עזב בזהירות.
דודו עקב אחר העפיפון שנאבק בחוט בסיועה של הרוח החמה. עתה היה
העפיפון כולו בהנהגתו. זה נתן לו תחושה משכרת של כוח. העפיפון
התחיל לאבד גובה וידו של דודו רעדה.
"כן, תמשוך." אמר האיש, ודודו משך. וכמו קסם העפיפון עלה על גל
של רוח והמריא שוב מעלה.
"איזה יופי!" קרא דודו בהתפעמות.
"מגניב, אה?" החזיר האיש.
בן-אדם לא יכול לעוף. אבל כשהחוט בידו הוא מרגיש שהעפיפון הוא
כאילו שלוחה שלו. כשהעפיפון עף... זה כאילו דודו עף בעצמו.
שוב העפיפון איבד גובה, ושוב דודו סייע לו להמריא במשיכות
ארוכות.
"היית רוצה לעוף כמו העפיפון?" שאל האיש.
"אני לא יכול." אמר דודו, עיניו מרותקות לעפיפון הצהוב.
"בטח שאתה יכול." אמר האיש, ודודו לא הספיק לענות או לעמוד על
משמעות הדברים, כי העפיפון היה עקשן לפתע. הוא ממש נאבק
להשתחרר.
"קשה לי איתו!" קרא דודו.
"לא נורא." אמר האיש. מה לא נורא פה? העפיפון התחיל למשוך אותו
והוא נאלץ לפסוע מעט לקראת העפיפון בצעדים קטנים ותוך התנגדות
כדי שהעפיפון לא יפיל אותו. הוא אחז היטב בחוט, וחש שהחוט
מתהדק על ידו בצורה כואבת.
"הוא מושך אותי!" קרא דודו.
"תאבק בו!" קרא האיש חזרה, "אל תיכנע לעפיפון." ודודו ניסה,
אבל העפיפון לפתע כמו קיבל חיים מ-של עצמו והתחיל להשתולל
במטרה לעלות יותר. להתרחק יותר.
"זה קשה!" קרא דודו. פתאום בכלל לא התחשק לו לנווט את
העפיפון.
"אתה יכול!" קרא האיש. "תראה לעפיפון הזה מי הבוס!"
ודודו אכן ניסה, אבל העפיפון נגס בעורו על-ידי החוט הדק ומשך
אותו אליו... וכלפי מעלה. דודו חש שזה לא הגיוני שעפיפון שהחוט
שלו משוך באלכסון יוכל למשוך אותו כלפי מעלה, אבל זה מה שקרה
כשהעפיפון ממש הרים אותו מעט מעל לאדמה. ידו השמאלית התהדקה על
התעודה, ולרגע הוא שוב חש את הקרקע.
"אני..." פלט דודו.
"אתה מה?" אמר האיש בלגלוג. והקול של האיש היה לפתע גבוה
וצרוד, כמו קול של תרנגול. דודו ניסה לעזוב את החוט, כל המצב
הזה, חשב בבהלה, בכלל לא מצחיק. אבל רגע אחרי שפתח את כף ידו -
נגס אותו החוט הכרוך סביב ידו, וחדר לעור, לבשר. צרחת כאב
נפלטה מפיו של הילד, וידו השמאלית איבדה את התעודה. צחוק יבש,
חלומי, התגלגל מפיו של האיש. כאילו מגיע ממקום רחוק.
"תעזור לי!" צרח דודו.
"תעזור לי!" חיקה אותו האיש.
החוט התהדק עמוק לתוך הבשר ונכרך סביב העצמות. זרמי דם שטפו
מטה במורד הגוף. העפיפון משך אותו מעלה והוא... הוא לא הרגיש
את הקרקע עוד.
"בני-אדם יכולים לעוף, דודו." קרא קול התרנגול של האיש. "הם
יכולים כמה שהם רוצים, אם עוזרים להם קצת..."
בשביל דודו כאילו כל זה לא קרה. הרי איך זה יכול לקרות? הוא
הרי עכשיו בבית, מראה ת'תעודה לאימו. אבל אם הוא בבית למה הוא
עף? למה יש שמיים כחולים ומטוגנים ושמש בוערת? למה הוא שומע,
כמו מתוך חלום, צחוק יבש ולא מרגיש חצי מהזרוע הימנית שלו?
אני ממריא, חשב דודו.  
הוא עלה מעלה-מעלה, עד שהפך לנקודה, ונעלם.
האיש הביט בכל זה. משהו על האדמה משך את תשומת לבו. זו הייתה
תעודת בית-ספר. האיש רק מצמץ בלי לגעת בה, והלך משם.



עשו אותה באצבע

הבת זונה הזאת השרמוטה שאלוהים ייקח אותה.

מה נשמע, חברים שלי? איך היה היום? התלהבנו, התפננו, הזדקנו?
לא נורא. אני יושב לי פה בניחותא ומעשן את הסיגריות המזוינות,
ואתם יודעים איך זה, סיגריות זה לא דבר שיש לזלזל בו. הם עושים
לך חורים בריאות, כן אדוני! בהחלט! ואתה יודע איך זה כשיש לך
חורים בריאות, קשה לנשום את האוויר הזה יענו החמצן הזה שמתפתח
פה כמו פטריות אחרי הגשם. אז מה עושים? מפליצים. ומפליצים טוב
והיטב. אם יש לכם נוד טוב לעשות, עשוהו עכשיו, קדימה, אני רוצה
לשמוע פלוצים מ-כל החלונות.

הבת זונה השרמוטה אוכלת הקוסים הזאת... אתה לא יודע מה היה לי
היום, גם לא את, אתם לא יודעים. אני יושב לי בניחותא על שפת
הים על כיסא נוח כזה מתקפל, ופתאומי בא איזה כלב כזה פינצ`ר
ומתחיל לאונן לי על הרגל. אני מנער אותו והוא חוזר. ומישהי
אומרת "הוא אוהב אותך." אם לפחות זו הייתה כלבה ולא כלב, מה,
אני מתרומם? זאתי שדיברה הכלב שייך לה, ונראה שהיא חושבת שהיא
יודעת למה הכלב מתחרמן עליי, מביטה בי כמו איזה סוס גדול שיש
לו גדול וכל זה. ואני אומר לה "תעיפי את הכלב המסריח שלך
ממני!" והיא צוחקת... צוחקת... מתפקעת מצחוק. "הוא בסך הכול
רוצה לזיין אותך, מאמי." היא אמרה. "תפתח את התחת ותהנה." אני
שמעתי דבר כזה אני ישר ראיתי שחור בעיניים. לקחתי את הכיסא נוח
הזה והלבשתי לה אותו על הראש. באו פתאום מלא אנשים שהחזיקו
אותי ואז באו גם מלא משטרות, ולקחו אותה את הבת-זונה על אלונקה
לטיפול נמרץ ואחרי זה הבנתי שאת השכל שהיה לה לצחוק עליי היא
איבדה. כיף לה. עכשיו לא תצחק יותר על אף אחד. ולוקחים אותי
ככה לניידת, ובא איזה אחד, כנראה חבר של ההיא, בוכה ובקריזה
משהו מד"ב, והוא תופס סכין ביד וצועק "אני ארצח אותו! באימא
שלי אני קובר אותו!" לקח לי זמן להבין שהוא מתכוון אליי. אבל
היו אנשים טובים ששמרו עליי מהאיש הרע הזה, והתנפלו עליו ועצרו
אותו. כלומר הרגיעו אותו, באמת, כי באמת הוא היה צריך להירגע.
שייקח רגיעון. ולקחו אותי ושמו אותי בחדר יפה עם מיטה
ושירותים, סחה בית-מלון, ואמרו לי אפילו שיהיו לי ארוחות, וזה
לא היה לי כל החיים שלי, למה הייתי אוכל רק מה שמצאתי. והביאו
לי מלא שבדיות במדים שדיברו איתי יפה כל מיני דיבורים, ואפילו
אחרי זה היה ישיבה כזאת, והחליטו שטוב אני לי ומגיע לי להיות
בבית מלון לפחות עשרים שנה. מה זה סבבה! שמחתי. ועכשיו יש לי
פה מלא חברים, ואנחנו עושים לנו שקשוקות ושעועית, יענו פסוליה,
וטוב לנו כ"כ שאנחנו שוקלים לחתום קבע.

עכשיו שמעתי זה עם הסכין מחכה לי בחוץ לשחוט אותי, אבל שומרים
עליי מלא שוטרים וכאלה, ואני מרגיש מוגן. אין על בית-הכלא של
ישראל! זה קלאסה!



כיתה בהפרעה
"שבו בשקט! פה לא ג`ונגל!"
"המורה!" קרא עומר בקולו הצרוד מסיגריות.
"מה?!" צרחה אליו המורה, אבל הוא שתק. "דבר, חתיכת חרא!"
"אני רק רוצה לזיין אותך, המורה." אמר עומר בקול מתנגן.
"תזיין ת`כלב שלך, טינופת. להוציא עטים, יש בוחן פתע."
"אבל לא הודעת שיהיה בוחן פתע..." מלמל אסי.
"בגלל זה קוראים לזה בוחן פתע, ראש כרוב. מי שיעתיק אני אישית
אערוף את ראשו ואחרבן לתוך הצוואר שלו, אז דיר באלקום!"
חמש דקות מאוחר יותר כולם היו רכונים על הדפים. המורה עקבה
בעיניה אחר התלמידים ומוללה את העט שלה.
"המורה!" קרא עומר.
"מה?"
"את יכולה לאונן בינתיים, אם משעמם לך."
"היית מת."
אבל אסי נדלק - "כן..." הוא ליחש מבעד לליחה דביקה. "תאונני,
כלבה..."
המורה נעמדה. "אסי, צא החוצה."
"מה....?"
"החוצה! מיד! נכשלת בבוחן!"
"אבא יהרוג אותי..." מלמל אסי בהליכתו.
"אני אבוא להלוויה." אמרה המורה וטרקה אחריו את הדלת.
"זה בית-משוגעים פה." חשב קובי.

לקובי השאלות לא היו קשות מדי. מדי פעם הוא נעץ את העט בין
שיניו וחשב, זה הכול.
"פסססס..." הוא שמע רחש לצידו. זה היה עומר שהגניב אליו מבטים
ולחש - "תן להעתיק."
"לא." לחש קובי.
עומר הסתכל עליו כמו על משוגע. "אתה נורמאלי?" לחש. "תביא
להעתיק!"
קובי התעלם ממנו. השתיקה שבאה לאחר מכן הייתה מקפיאת דם. ואז
לחישתו הצרודה של עומר הבטיחה -
"אתה מת, קיטבג."



הבריחה
יריב ואדר רצו ברחובותיה של אטלנטיס. אנשים הסתכלו עליהם,
הבינו שמישהו ש-רץ כך (כמו מוכה אשמה) רץ כי רודפים אחריו.
בגדיהם לא היו נקיים, כאילו נפלו מספר פעמים. הם רצו בכל
כוחותיהם. הם רצו כאילו השטן רודף אחריהם לנגוס להם בתחת. ולא
מן שטן נחמד של סרטים מצוירים, אלא מישהו שלהרוג אותם פעם אחת
תהיה דרך להתחשב בהם. שני-שליש מדרך הרחוב היה מכוסה שולחנות
וכיסאות של מסעדות סמוכות. כאוס השולחנות והכיסאות נפרש מול
שני הילדים אחרי הסיבוב. אף-אחד מהם לא חשב לרגע לעקוף את זה
בריצה. הם רצו לתוכם כשמשני צידיהם הם מעיפים שולחנות עם אוכל
או סתם עם מאפרות זכוכית ירוקה-כהה ומעמד למגבונים דקים ולבנים
שהמילה "בתיאבון" כתובה עליהם בכתב מסולסל. בעל מסעדה שעמד
בפתח, אולי זה מן קסם כזה כדי למשוך קונים, צעק להם להירגע.
אבל הוא נסוג בבעתה כששולחן מלא סלטים יוונים ודגי אמנון התהפך
וכמעט הכתים את מכנסיו. כעשר שניות לאחר שהילדים כבר עזבו, ראו
אנשי המסעדות את מי שרדף אחריהם.

הם רצו לפני חנות לתרבות הודו ותאילנד שמכרה בגדים רחבים דקים
וצבעוניים, קערות מתכת שפורזלו ונצבעו בעבודת יד, דיסקים של
נעימות רוחות השמיים, ושלל מחרוזות ואבנים משונים שניחנו, לפי
הכתוב, בחיזוק תכונות חיוביות. יריב תפס את ידו של אדר ומשך
אותו לתוך החנות. אדר חשב שהנה הם נתפסים פה, אך אז ראה שיריב
רץ ליציאה אחורית שפרוצה אל סמטאות צרות. הם רצו בתוך סמטה
כזאת שהייתה ארוכה, ומשם פנו לפנייה היחידה מהסמטה, ימינה. ושם
חיכתה להם צפרדע גדולה לאיסוף אשפה של מחלקת התברואה. קיר גדול
הפך את המקום לחצר זבל שהכניסה והיציאה היחידים זה מהיכן שהם
באו. אדר הסתכל אל יריב בבעתה. עיניו של יריב נפקחו ברעיון
והוא טיפס לתוך פח הזבל. אדר נכנס אחריו, ובתוך חשכה חלקית עם
דייסת זבל מסריחה כמו קיא שנוזלת משקיות קרועות, הם חיכו
והתפללו.

הם שמעו צעדים רצים ועוצרים לפני הפח.
"לאן הזונות נעלמו?" אמר הקול המחוספס.
"איפה אתה חושב?" אמר הקול הצלול. "הם טיפסו על הקיר."
"אני לא יכול לטפס על הקיר..." אמר הקול המחוספס ושתק בבת-אחת,
כאילו רצה להגיד עוד משהו. אחר-כך היה שקט פראי. אז חיטטו שתי
הקולות באשפה שהייתה מוטלת חלקה ליד הפח. הקולות שפכו נוזל
שקוף לתוך הפח.
"זונות," אמר הקול הצלול, "מה ששפכנו זה בנזין. אם לא תצאו,
אנחנו נשרוף אתכם בחיים בתוך פח זבל מזוין. למות משריפה בפח
זבל זו בהחלט דרך מחורבנת למות."
הקול המחוספס צחק.
יריב ואדר עצרו את נשימתם והביטו זה בזה. יריב השפיל את ראשו
ויצא, אדר יצא אחריו. שני המאפיונרים היו לבושים בחליפות
שחורות. אחד מהמאפיונרים היה קצת שמן וחליפתו הייתה ישנה
ומוכתמת. השני היה רזה וגבוה יותר, וחליפתו נצצה. בידיהם שניהם
אחזו סכינים קפיציות, שלופות.
"הם האמינו שהמים זה בנזין." אמר השמן שהקול המחוספס היה שייך
לו.
"ילדים הם טיפשים," אמר הגבוה בעל הקול הצלול. "תמיד היו ותמיד
יהיו."
"מה אתם רוצים?" שאל יריב בשקט.
"הדוד של הילד שהרגתם רוצה נקמה." אמר הגבוה. "אבל קודם הוא
היה רוצה לדעת למה הרגתם את האחיין שלו. הוא שילם בשביל זה."
"שמעתם על נקמת המתים?" שאל השמן.
"לא הרגנו אף-אחד," אמר יריב. "הוא היה חי כשעזבנו אותו."
"אתה אומר שהוא היה גוסס?"
"למה גוסס?" יריב קיבל אומץ, אולי הם יאמינו לאמת. לא הם הרגו
אותו, אם הוא אכן מת. "כמה אגרופים לפנים ובעיטות לבטן, זה
הכול. זה הגיע לו אחרי שקרא לנו הומואים."
"ואתם לא הומואים?" שאל הגבוה.
"אנחנו לא." אמר יריב.
"לי הם נראים בהחלט כמו שני הומואים קטנים." אמר השמן. "מעניין
מי דופק את מי."
"אנחנו לא הומואים," אמר יריב. "רק הרבצנו לו קצת כי הוא קרא
לנו ככה אחרי שצחק על החולצה של חבר שלי."
הגבוה הסתכל על החולצה של אדר. חולצה קצרה לבנה עם הדפס ענקי
של שפתי אישה משוחות בליפסטיק אדום, בעמדת נשיקה. "זו בהחלט
חולצה של הומואים," אמר הגבוה, "אבל למה הרגתם אותו, גם אם אתם
לא הומואים. פחדתם שאולי תהפכו לכאלה?"
"לא הרגנו אותו." אמר אדר.
"הוא יודע לדבר." אמר השמן.
"אז אתם רוצים להגיד," אמר הגבוה, "שהצוואר שלו נחתך מעצמו,
שהביצים שלו נתלשו מעצמם, ונדחפו לבד לפה שלו? זה הסיפור
שלכם?"
"זה האיש ההוא!" קרא יריב.
"מי?" שאל השמן בלגלוג.
"רדפנו אחרי הילד ההוא, תפסנו אותו בסמטה מזופתת כמו זו, נתנו
לו מכות. פתאום בא איש אחד עם חולצה לבנה קיצית, ג`ינס תכלת
משופשף ונעלי בד סגורות. הוא הפריד בינינו לבין הילד. כשהלכנו
הוא עוד דיבר איתו. אז הוא הרג אותו כשכבר לא היינו שם."
"טוב," אמר הגבוה, "זה סיפור מעניין. אבל אולי תגידו לי באמת
למה הגיע לו למות רק בגלל שקרא לכם הומואים."
"לא הרגנו אותו!" צעק אדר.
"הוא יודע לצעוק." אמר השמן.
לפתע התקרב הגבוה בחדות אל אדר, ולפני שזה הספיק להגיב - תפס
בעורפו והדביק אותו לחזהו. את להב הסכין הניח על צווארו. יריב
נסוג אל הקיר. השמן גיחך.
"אנחנו נעשה לכם מה שעשיתם לו, חוץ מלתלוש לכם את הביצים ולשים
אותם בפה שלכם," אמר הגבוה. "אני חושב שאתם חולים שבכלל עשיתם
את זה."
"אתם חייבים להאמין לנו!" קרא יריב. "זה היה האיש הזה. כשעזבנו
רק הוא היה איתו. אנחנו לא רוצחים. אלו היו רק מכות, תמיד
ילדים רבים."
"כנראה." אמר הגבוה ושחט את אדר. אדר הספיק רק להשמיע אנקה
שנקטעה באמצע וצנח מת בחצר הזבל. הגבוה התקרב אל יריב.
"תן לי להרוג אותו!" קרא השמן. "אני רוצה! אני רוצה!"
"תהרוג אותו."
"זה לא אני!" קרא יריב. "זה לא..." ואז הסכין ננעצה בגרונו.
עיניו התרחבו ודם ניגר מהפצע כמו מפל קטן של דם. השמן סובב את
הלהב בתוך גרונו של יריב ושלף אותו. יריב צנח מת.
"אני רעב." אמר הגבוה. "בוא נלך לאכול פיצה."



הורדתי שיערות מהרגליים כי רציתי שיהיו לי רגליים של בחורה.
לבחורה יש רגליים כמו של גברים, רק בלי שיערות, (כי הן
מורידות), אז החלטתי להוריד גם אני. ואז חירמנתי את הרגליים
שלי קצת, והחלטתי להוריד שיערות גם בתחת, שיהיה לי תחת נשי.
ואכן אין הבדל גדול בין תחת גברי לנשי, רק השיערות, לנשים אין
שיערות, (כי הן מורידות?) ולא ידעתי מה לעשות עם הסקסיות
המתפרצת הזאת בפלג גופי התחתון, אז הלכתי שני רחובות ודפקתי
בדלת של שושיק ההומו. הוא בן, אבל כולם קוראים לו שושיק, כי
הוא הומו קצת נשי. ואמרתי לו "שושיק, אולי תדפוק אותי קצת בתחת
כמו זונה?" והוא שאל למה, אז אמרתי לו שאני רוצה להרגיש כמו
בחורה. ואז הוא דיבר כזה לא יפה קצת, ואמר אני יעשה אותך הכלבה
שלי, או משהו כזה... לא נעים. והוא מאוד התלהב מזה שגילחתי את
הרגליים והתחת, והתחיל למזמז אותי כזה, אתם יודעים? ופתאום הוא
הוציא אותו החוצה, והוא היה כל-כך גדול 0: אמרתי לו, "שושיק,
אני פוחד," אז הוא הרגיע אותי ונישק לי את התחת והכניס אצבעות
ואמר "אין לך מה לפחד יפתי," או משהו כזה. ונגעתי לו בזה כזה,
והוא היה כל-כך גדול, וכל-כך קשה :! אמרתי לו תכניס אותו פה,
והוא כזה ניסה לקנטר - לאיפה להכניס, לאיפה? - עד שהוא ממש גרם
לי להתחנן, הבן-זונה... אבל כשהוא הכניס אותו, זה היה...
בהתחלה כואב, כאילו נקרע הגוף, אבל פתאום זה היה כל-כך טוב...
ואני אמרתי לו "שושיק, אני אוהבת אותך," והוא צחק והוא גמר לי
בתוך החור והכול נזל... הוא נתן לי להתקלח אצלו, ואחרי זה
אפילו נתן לי לאכול ולשחק קצת וידיאו. כל הזמן כאב לי, והלכתי
בפישוק כזה... עד הבית...



הירוק הבהב פעמיים, ואני נתתי גז. היו לי חלומות כלשהם בזמן
כלשהו, אבל גם הם אבדו. לקחתי את המג והצפנתי אותו בתא המטען.
חשבתי שהוא יכול לשמש לי תירוץ לנטיות ה-פסיכופתיות שלי. אהבתי
אותה פעמיים, אבל היא אהבה משהו אחר. המשהו הזה היה איזה מפלצת
מפגרת שגר בתא טלפון וחי על אסימונים. אמרתי לה שאם יש לה צד
רגיש, זה לא אומר שהיא צריכה לאסוף זבל מהרחובות. היא אמרה לי
שאני אדם חרא, וטרקה את הטלפון. למה אני אדם חרא, בגלל שאני לא
אוסף זבל? אבל היא אישה משונה עם מחשבות משונות, והיא טוענת
שזה בגלל שהיא רגישה. רגישה ברקטום שלי, היא פשוט אוהבת לסבול.
לתת שידרסו אותה פעם אחר פעם. נסעתי בכבישים המהירים, עליתי
לפעמים על איי תנועה, ולפעמים נשברו לאנשים רגליים. זאת לא
אשמתי. הם לא צריכים לעמוד על איי תנועה, זה מסוכן. כשהגעתי
לרחוב החמישה, החניתי את האוטו, ועליתי עם המג לגג. מכאן רואים
את כל הרחובות הסמוכים המסכנים. הרכבתי את המג על חצובה,
והתחלתי לירות. כמה אנשים מתו, אחרים נפצעו, ביניהם אישה
בהיריון, גבר גבוה, ילדה קטנה, זקן וזקנה. כשהשמש סנוורה אותי,
ראיתי את הנקודות האדומות מתרוצצות על גופי. מטרות הפגיעה של
השוטרים. אמרתי טוב, יאללה, ויריתי גם בהם, ואז הם ירו בי.
הפכתי מסננת, אבל נשארתי בחיים. בקושי יכולתי לנשום. ואז הם
באו אליי עם רובים שלופים, לא אקדחים, וכפתו אותי באזיקים.
התחננתי שיהרגו אותי, אבל הם היו אכזריים, הם לא רצו. נאלצתי
לבלות שנתיים בבית חולים עם שמירה, ואז זרקו אותי לכלא. אומרים
שחלב הופך להיות חמוץ, אבל זה רק אם הוא מתקלקל.



הוא בא אליי יחף. הוא בוכה. אני מנסה לנחם אותו. הוא בוכה. אני
מנסה לנחם אותו בגופי. אני אומרת לו "תשכב איתי," והוא בוכה.
הוא מתרפק עליי, חובק את נשיותי. הוא מטביע פניו בשדיי, הוא
אוכל את זיעתי. הוא סוגד לי מתוך ייאוש. הוא כמה אליי. הוא
נמשך לחום גופי. הוא מתנחם מלהיות בתוכי. הוא מושך את הזמן,
הוא גומר בכאב. אני מחבקת אותו, ודמעותיו על חזי.

תיאור כזה מלוח של יחסי מין בין גבר לאישה. הגבר מיוסר, האישה
מנחמת. האם הגבר הוא האדמה, והאישה היא הגשמים? האם הגבר הוא
האנשים, והאישה היא השכינה? האם הגבר הוא החלול, הרקוב,
שבתרבותנו, והאישה היא הדת והרוחניות? זאת לא נדע, אלא אם מיטל
תפסיק לבהות בעופר ותתרכז בשיעור!

הכיתה צוחקת. מיטל בוהה במרצה, ומאדימה כולה. "אני לא הסתכלתי
על עופר, רק לכיוון שלו..." "ויש את עופר בכיוון של עופר," אמר
המרצה, "מה משך את תשומת לבך? גופו החסון? עורו השחום? חיטוביו
הגמישים? חיוכו המפתה? עיניו הנוצצות?"

"לא, זה היה הציור שהוא מצייר אותך, המרצה."

"עופר מצייר אותי? הבא נראה." הוא ניגש לשולחנו של עופר,
"בוודאי נפלה טעות, גברת מיטל הנכבדה. הוא לא צייר אותי, הוא
צייר מפלצת." מיטל שתקה. "למה אמרת שהוא צייר אותי?" מיטל
עדיין שתקה. ואז נפל למרצה האסימון - "ציירת אותי כמפלצת,
עופר?!" פניו של עופר האדימו, "רק בצחוק, אדוני המרצה. הרי
ידוע לכולם שאתה לא מפלצת." "באמת?" שאל המרצה, "למי זה ידוע?"
הכיתה שתקה. "זה ידוע לך? ולך? אולי לך?" "לא ידוע לי דבר,"
אמר מישהו. "ובכן, זה לא ידוע לאיש שאני לא מפלצת. ולמה זה? כי
האמת שאני כן מפלצת, ואני אטרוף את כולכם!"

כל הכיתה תפסה מחסה מתחת לשולחנות. פניו של המרצה השתנו וגדלו,
וכך גם גופו, והוא הפך למשהו עם גוף של נמר, רגליים של אריה,
וראש של לטאה עם עיניים קטנות ומלא שיניים גדולות.

"המרצה רוצה לטרוף אותנו, עופר, תציל אותנו!" צווחה מיטל.

"ובכן," אמר עופר בזחיחות דעת, "בדיוק למקרה כזה יש לי את מחסל
המפלצות." והוא הוציא מתיקו רובה ענקי ירוק, עם כוונת לייזר,
הטעין אותו ולחץ על הכפתור. "תירה בו, עופר, תירה בו!" צרחה
מיטל. "אתם לא תצליחו לנצח אותי!" שאג המרצה-מפלצת, "אני אטרוף
את כולכם!"  אז ירה בו עופר, והמרצה-מפלצת התכווץ בייסורים
והפך לגוש קטן וקשה, דומם, בצורת מטבע. "הידד, עופר הציל
אותנו!" צהלה מיטל, וכל כיתת הסטודנטים הריעה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה זאת אומרת
"אנחנו נחתוך לך
את הג'ונסון"?




(ג'ונסון צופה
בחשש ב"ביג
לבובסקי")


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/3/05 22:15
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא שמש

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה