הבית החשיך פתאום בליל הסדר
באמצע קריאת ההגדה
חושך מוחלט, חושך דחוס
כמו במצריים
אף כוכב בשמיים
הבית החשיך והשחיר, לא יכולתי לזוז
ואנשים נצמדו לקירות מפחד הלא ידוע
ישבו בשקט על הרצפה וחיכו לאור
ישבתי אני בדממת המוות
החושך ליטף את פחדי וחייך
העולם מעולם לא נראה כל כך שחור
מקץ דקות כשכולם עוד על הארץ
צמודים לקירות ומחכים לסוף
לובן פסנתר הבהיק
כמו לחישה מחניק:
"את רואה, אז המשיכי ללכת, המשיכי לצעוד"
מתוך השחור המוחלט גיששתי אני
הפסנתר הלבן שפך מעט אור על דרכי
עד שהגעתי לחדר
שבו הם עשו את הסדר
וישבתי עמם שם לאור נרות
לקחתי הגדה אחת לידיים, לקרוא עם כולם
והעושר שבה הפתיע אותי
היו שם שירים וסרטים וספרים
ובכלל לא ידעתי עוד מה הם קוראים
לפחות כבר הייתי איתם
האור חזר במפתיע
באמצע שירת "חד גדיא"
ואפשר היה שוב לקום וללכת
גם ככה הרגשתי מרוחקת
זהו. תמה ההגדה.
16.5.97 |
