הם הקרינו שקופיות, המשוררת
בחייה
במותה
על אהבותיה ודכאונותיה, על חיותה
המתפרצת, על נפילותיה
וכמו שרציתי, כמו שרציתי
כל כך
אני לא יכולה להישאר פתוחה כל הזמן
לא אני נסגרת ומתרצת את
זה בכל מיני
עניינים, החשיפה, שזרה לי, ארצות המדע
הריקות, היא כתבה את שירה הידוע ביותר בבסיס צבאי
מפורז, איזו בדיחה, היא כתבה
את שירה הידוע ביותר, וחשה אושר גדול בכך שחשה
שהבקיעה את הנצח, רק חיילת היא היתה, ישנה עם עוד
כמה חיילות בחדר, רק בת 19 וכבר, ומה עשתה אחרי שכתבה
את שירה הידוע ביותר, פחדה לכתוב עוד, כן, פחדה שיתפסוה
ויטלטלוה
על כך שכתבה עוד ועוד, ושחזרה מבסיס השינה לבסיס
העבודה, במדים הבהירים, בפצעים הכהים בפנים
מהרהרת בגבר שאהבה אז, חייל גם כן, רזה מאוד, שערו שחור כחול
נלחם, ברגע של רגש יספר לה כמה אהב את ספר הג'ונגל
בילדותו והיא תלטף את שערו, את פניו,
הוא התחתן, היום בקליפורניה, יש לו כבר בת
אחת, גדולה יחסית, כל זה לא משנה עכשיו
היא חוזרת מבסיס השינה לבסיס העבודה, בוגרת לגילה, כן על בת
19
אפשר לאמר כי היא בוגרת לגילה, כי שיריה בוגרים לגילה, כי
תובנותיה
בוגרות לגילה, כי היא עצמאית, היא מעניינת
בחורות בגילה מתפעלות ממנה, פילוסופיה בגרוש היתה מצרך פופלארי

אז, לפני שכולן עשו תואר ראשון בפילוסופיה וספרות וכבר יכולות
לצטט
ולפרשן את קאנט, את אפלטון, אז היא היתה נחשבת
הולכת והולכת ברגל, שיכורה מכתיבה ומחוסר שינה
ומחוסר הערכה עצמית יחד עם הערכה עצמית מופרזת
וממין זמין וכמיהה לאהבה
אה הזרועות האלו, האצבעות האלו,
האצבעות שכתבו על גבי דפים צה"ליים בלת"מים את המילים היקרות
האלו
בודדות כמו עצים במדבר ובכל זאת, מרוכזות במלאכתן, במלאכתן
האחת והיחידה.
"בסוף אני אצטרך למכור את הטלוויזיה המחורבנת שלי
כדי שאוכל להוציא ספר שירה מחורבן אחד"' היא אומרת לחברתה
והשנייה מהנהנת
עברו יותר מעשר שנים מאז. לא הרבה השתנה.
עשרת אלפים שקל בעובר ושב. מקצוע. תחביבים.
קמטים בצידי העיניים והשפתיים,
ריאות שחורות יותר מאותם עמודי תענוג מתוקים. הסיגריות.
ועדיין, הרעב אותו רעב אותו רעב.
זאת יכלה להיות היא, זאת יכלה להיות היא.
זה נשמע כמוה זה נראה כמוה.
והפחד, אלהים והפחד