רק משום אהבתי את אהבתך
נתתי לך אל לבי להתקרב,
גם בעיתות שההגיון ביקש-
אל תיתן לרגש להתערב,
הזהבתי לך זמני
גם שלא היה עימדי,
נטעתי בך תקווה
בשם האמת היציבה,
תליתי אותך כקמע על לבי
שתהיי מתנדנדת ומזכירה לי
שיש חיים יפים אשר ממתינים
בתום הליכים מכוערים.
הרגעת שנתי פעמים רבות,
רפדת אותי באהבה ובתשוקות,
התגלגלנו כתפוחי אדם,
חיינו חיים חדשים ללא צל אשם.
כיסיתי גופך במבטי הערצה,
הצצתי אל נפשך בין מילה למילה,
למדתי ממך חיים חדשים
עם המון טעמים שלא היו לי מוכרים.
ובהתקרב ימים נוראים,
התלויים בידי אדם ולא אלוהים,
הפצירה בי אהבתי
להתחשב באהובת נפשי.
אמרה לי אהבתי אשר נדחקה אל הצד
מאימת ההגיון המאיים והקר:
"את הימים הנוראים תעבור לבד!-
אתה בין וכה לא מסוגל להיות נחמד"
"זה לא עניינך", השבתיו
ואז טענה נגדי בקול תקיף:
אם אמנם אהבה אליה בלבך-
נצור זיכרונה עד תום המלחמה;
רבות כבר נפגעה אהבתכם
רק בשל מגבלות שהתייצבו לעומתכם,
הרי אין מתקיימת אהבה
בלא שיהא טבוע בה אלמנט של הבטחה.
ומה יהא טיבה של אהבה
שאין כיסוי להבטחה?-
לכן גם ציוויתיך
לא לפזר הבטחות מפיך!"
כאן חברו להן לראשונה-
הגיון קר ואהבה חכמה,
לשחרר אהובה בוכיה מכל הרגשת חובה
עדיף על הסיכון הטמון בגרימת אכזבה,
שאם יגיע העיתוי המתאים
את האהבה הזו, בתוכן, להגשים-
היא תתחדש מרצון גם ללא הרגשת חובה,
אבל דינה להתנדף לעד עם עוד אכזבה קטנה.
אז הנה, אהובתי, לך אהבתי אומרת:
"מכל חובה את משוחררת,
להקריב חייך למעני - זו לא דרישה הוגנת,
כאשר גם לך קצרה הדרך...
יש בי אמונה מבוססת ונטועה
שדווקא גישתי ההגונה
תשיבך לזרועותיי לאחר תום המלחמה
גם אם תהיי 'תפוסה'-
הרי כמו אהבתך אליי- ב-50 שנה טרם חווית,
אז, ל-50 השנה הבאות - מה התחזית?
ובינתיים, בלי ציפיות ובלי תיסכולים
דווקא נהיה חברים הכי טובים.
20/03/05 © |
