היא נגעה בה. מתוך קהל של עשרות אנשים היא נגעה בה.
היא בחרה אותה מתוך שורה של אנשים שהיו יותר מוצלחים ויותר
טובים ממנה בהרבה מובנים, אבל מתוך כל אלה היא בחרה בה.
אפילו שהיד שלה הייתה קצת קרה והיא לא החזיקה אותה הרבה זמן
לשניות בודדות היא קיבלה אישור לסיבת קיומה, היה לה ייעוד.
לרגע קצר בזמן הזה ובמקום הזה בן אדם אחד הבין אותה בן אדם אחד
הסתכל לה אל תוך העיניים והבין אותה.
"למה?" היא שאלה את עצמה. "למה אותי?" ולשנייה היא הרגישה
נאהבת ורצויה אחרי שנים של הרגשת בדידות ודחייה.
היא נגעה לה בנפש, היא גרמה לה לאושר רגעי ולתחושה של שלמות עם
עצמה.
שתי שפתיים דקות עלו בחיוך והיא בלית ברירה השיבה חיוך כי לא
היה אפשר להתעלם מחיוך שכזה. היה זה חיוך מדבק כמו של פעוט
שמגלה את נפלאות החול בפעם הראשונה.
היא חשבה שבשנייה הזאת היא קראה את מחשבותיה ועל כן פחדה כי עם
תחושת ההבנה באה גם תחושת איבוד עצמי.
וכשעזבה את ידה לא רצתה שתלך כי רצתה להרגיש כך לעוד מספר
שניות, היא רצתה שתישאר ותגע בה לעוד קצת.
ואחרי שזו הלכה רצתה היא להתחיל לבכות - אולי בגלל השמחה, אולי
בגלל העצב אולי בגלל שלשנייה הרגישה כאילו מצאה את מקומה בפאזל
האדיר הזה שנקרא העולם.
דבר אחד נשאר איתה - גם אחרי ימים, חודשים ושנים היא ידעת
שבנגיעה אחת רכה היא מצאה הבנה שעשתה אותה קצת פחות בודדה
ונתנה לה תקווה - נתנה לה אור בקצה המנהרה.