ביום קייצי אחד, בערך בתקופתינו, דיבר אחד עם שכנו ואמר, "אתה
יודע, יום אחד הם עומדים להיכחד כל אלה". שכנו הביט סביב
וגיחך. "באמת!", המשיך ודיבר אל שכנו כשביטחונו מתגבר בהדרגה,
"תראה אותם, טורפים אחד את השני יום יום, נלחמים על עקרונות,
עורם שרוט מציפורני אחיהם. הם פשוט סוללים לעצמם את הדרך
לתהום". "כל מה שאני יודע", אמר שכנו בעודו בוחן פרי טרי, "זה
שאין להם כבוד. אבל כנראה שככה זה עובד בטבע, הגזע שלהם לא חזק
כשלנו".
"בדיוק! ובגלל זה הם ייכחדו, כמו הדינוזאורים ועוד עשרות בעלי
חיים שבכלל לא זכינו להכיר. עוד מיליוני שנים בכלל לא ידעו על
קיומם". "אתה יודע מה?" שאל שכנו במין התלהבות פתאומית שנלוותה
בכעס, "לא רק שהם יצורים פרימיטיביים וחסרי שלווה, כפויות טובה
גם לא חסרה להם. אנחנו מספקים להם הכל, אוכל, מגורים, אינספור
תנאי מחייה חיוניים, ומה אנחנו מקבלים בתמורה? את הגועל נפש
בהתגלמותו, זה מה שאנחנו מקבלים. מגיע להם, כן, מגיע להם.
שייכחדו וזהו, במילא הם כבר הצליחו להרוס לנו את הטבע".
"טוב שתוק שנייה, נמשיך אחר-כך, הנה הם חוזרים היצורים האלו,
בטח שוב עם מנגלים וכיסאות". "העשן הזה לא עושה לי טוב לעלים"
אמר שכנו, ואז שתק.