הברקים לא פסקו באותו יום שייחרט בזכרון של שניהם. הוא מיהר
להחנות את המכונית ליד עץ הפקאן ויצא ממנה בגינוני חתול, נזהר
להירטב כמה שפחות. כשהגיע לכניסה הופתע לראות בחורה עומדת
ומצלצלת בפעמון. היא הייתה יפה למראה, עיניים בוהקות ושיער
שחור כלילה. היא מאד נבהלה לראות אותו מגיח מזווית עינה, כמעט
וניסתה להוציא את תרסיס הפלפל מהתיק הקטן והתפוח שלה, אך נרגעה
לאחר שראתה את תיקו המשרדי והמשעמם והבינה שהוא בוודאי הדייר.
הוא הביט בה כלא מבין לכמה שניות ואז שאל בקול מונטוני, "את
מחפשת משהו?"
"כן, אבל לבינתיים אני אסתפק בטלפון קצר לשירות הגרר", אמרה
וחייכה קלות, "המכונית שלי נתקעה ליד עמוד החשמל המעט נטוי
ולפלאפון שלי נגמרה הבטריה."
הוא התאפק לא לתקן לה את הפלאפון לטלפון סלולארי ואת הבטריה
לסוללה, אך לזכותו ייאמר שזה לא היה קשה כל-כך. "בוודאי,
תיכנסי..." אמר בעודו ניגש אל הדלת והכניס את המפתח למנעול,
מתכופף ומבחין בגזרתה התחתונה והחטובה. מרוב הביגוד המנהלי כבר
שכח כיצד נראית בחורה. בחורה נשית, בכל אופן.
הם נכנסו אל הדירה. הוא הדליק את האור, והיא התפעלה מהעיצוב
המנוגד והמודחק של ישן וחדש. פיל אפריקאי מעץ וקוביה הונגרית
חלקה ובוהקת. מתקן קטורת מהודר ונר בצורת לב מחייך. ספה ישנה
מבד דמוי-עור ושטיח חדש שהשיג במבצע. הבית היה קטן אך חמים.
סגירת הדלת העידה על כך שלא היה מוכן לתת לקור לפלוש למבצרו.
"הטלפון נמצא שם," אמר והצביע כלפי חור מתוכנן בקיר שליד הספה,
"אני הולך להניח את הדברים." בדרך לחדר העבודה הוא הבחין כיצד
היא מרימה את הטלפון ומחייגת מספר כלשהו.
"הלו, שירות גרר? כן, אני רוצה להזמין גרר לכניסה של כפר
נאסאקס. המכונית שלי נתקעה ו..."
הוא חייך לעצמו חיוך מלא דאגה. לפעמים קיווה שאנשים לא היו
כל-כך שקופים. לפעמים קיווה שמסך ברזל או קיר בטון יחצוץ בין
מוחו לבינם. אבל לא, הוא היה חכם מדי, או שהאנשים היו פשוט
שקופים מדי. כמה קיווה שיום יבוא ויטעה, כי תחזיותיו תמיד היו
קודרות.
הוא חזר לסלון, הפעם בלי המעיל השחור שעטף אותו. מבטה נח על
גופו לכמה שניות, נזהר שלא ייתפס, אך הוא נתפס.
"כן... אה-אה... בסדר..." דיברה אל תוך השפורפרת הישנה. טלפון
ענתיקה, פריט אספנים שהזכיר לה את דודה הזקן והמנוח שגם לו היה
כזה בביתו הקט שבצפון.
"אני מכין קפה, את רוצה?" שאל בדרכו אל המטבח.
"אה... כן, למה לא. נס. חצי כפית סוכר." ענתה בקול בטוח שכבר
אמר את רצף המילים הללו פעם.
הוא סקר את המצב בראשו. האופציה הכי טובה היא לחשוף אותה, חשב.
טראח! דפק את מכסה הקופסה.
היא הספיקה לנתק את הטלפון בזמן שעשה את דרכו אליה עם שתי
כוסות נס-קפה של עלית, בכל אחת כפית וחצי סוכר. "בדיוק בזמן."
אמרה כשהגיש לה את המשקה. חיוך חמים אך מזויף עלה על פניה.
חוקי החברה אילצו גם אותו לחייך במצבים בהם לא חש צורך לעשות
כן.
"ממ... הנס-קפה מתוק."
"כן, רציתי שתצאי מפה עם זכרונות מתוקים", אמר, ולפני שהספיקה
לחייך החליט לסיים עם זה. "אז מה את רוצה?"
היא כמעט ונחנקה מהתגובה המוזרה. "מה אני רוצה?"
"את לא תעבדי עלי עם החיוך הנוירוטי שלך. מה את רוצה ממני.
תגידי ותלכי."
"אני לא רוצה דבר! רציתי להתקשר והתקשרתי-"
"אה, רצית להתקשר, כמובן. זאת הסיבה שלא לחצת תשע לפני
החיוג?"
הם עמדו שם, בדממה דוקרנית במיוחד שהופסקה בכל כמה שניות על
ידי קולות הרעמים, שתי כוסות הנס-קפה מתקררות בידיהם.
"למה שאצטרך ללחוץ תשע, זה בית קטן", אמרה מיתממת.
"את תצטרכי ללחוץ תשע כדי לקבל קו. ככה זה פה, אצלי לפחות."
חיוכה הנוירוטי ניסה לעלות שוב, אבל במקומו עלה חיוך מבויש אך
זועם. במוחה סקרה את האפשרויות שנותרו לה. היא נזכרה שקראה פעם
מאמר על איך שכאשר שני צדדים משחקים משחק, כל אחד מנסה לתפוס
את האסטרטגיה של האחר ולמזער נזקים. זה היה המשחק שלה,
והאסטרטגיה הייתה חדשה.
"תפסת אותי", אמרה לבסוף, "לא באמת חייגתי לגרר, המכונית שלי
לא נתקעה והפלאפון שלי לא שבק חיים. עכשיו אתה מרוצה?"
"לא. אני רוצה להבין למה. מה את רוצה? למה עשית את כל ההצגה
הזאת לפני?"
"כי... אין לי תשובה. אתה בטח חושב שאני לא שפויה או משהו כזה.
רק רציתי להכיר אותך. להכיר את הבחור שמפרסם את כל אותן מודעות
משעשעות ומתוחכמות במדור הדרושים. רציתי להיות הריבה שלך. כוכב
הצפון שלך. הפאם פאטאל שלך. אבל אני מבינה שאני לא אהיה.
מצטערת, אני אמשיך בדרכי."
היא הגישה לו את כוס הנס שלה והסתובבה כלפי הדלת. הוא היה נרגש
והמום, לא יכל לסדר את המחשבות והמילים במוחו. לבו לקח את
השלטון לאחר שנים של דיקטטורת השכל. 'חכי, אל תלכי, לא
התכוונתי לתקוף אותך, כנראה שראיתי את כל סרטי הריגול הללו
יותר מדי פעמים, את יכולה להישאר. נשתה את הנס ונדבר, מה את
אומרת?' את כל זה רצה להגיד לה. רצה אבל פחד. הבדידות כמו סם
ממכר עצרה בעדו.
"למה?"
"מה?" הסתובבה במהירות חזרה.
"למה את לא תהיי?"
היא חייכה. רצתה להתקרב ולנשק לו, אך רק חייכה. הוא התחיל
ללמוד את רוב סוגי החיוכים שלה. זה היה חיוך חם ומלא חמלה
ואהבה.
"אני לא מבינה אותך", אמרה ברכות, "קודם תוקף אותי, אחר-כך
רוצה שאשאר."
" omne ignotum pro magnifico... מנגנון הגנה סוציופטי, התקנתי
אותו בשבוע שעבר..." אמר בעליזות. הציניות חזרה ללחייו, אך
מיהרה להיעלם.
"די מתוחכם..." ענתה.
לרגע כל הסיטואציה נראתה לו כמו משחק חתול ועכבר בסיסי. כזה
שמשחקים בפאבים בצפון תל-אביב, בו כל מתמודד הוא בעצם גם החתול
וגם העכבר. "עכשיו זה הרגע שבו אני אמור להרשים אותך בתחכום
מלא הטקט שלי, לא?"
"אמממ... לא", היא החלה להתקדם לעברו באיטיות, "עכשיו זה הרגע
שבו אתה מסביר לי למה יש לך שם מנעול." היא תקעה את אצבעה
בחזהו.
הוא הרכין את ראשו. לוקח שנים לבנות סכר, וכל מה שדרוש לפעמים,
הוא סדק קטן, מכה קטנה, אפילו מכת אצבע, והסכר מתמוטט. "זה לא
בשבילי, המנעול. הוא לא מגן עלי..." הוא שתק לרגע, מרים את
עיניו כדי שיפגשו בעיניה ואלו הפתיעו אותו בכוחן, בכנות שבהם,
בחמלה... "הוא מגן על העולם מפניי, מפני כאב מיותר, מפני
אובדן..." עיניו החלו דומעות, קולו רוטט. "אני, אני לא רוצה
שתגמרי כעוד שם במכתב הפרידה שלי מהעולם הזה", אמר בעצב.
היא העלתה את ידה לפניו, ליטפה את מצחו. ההתרגשות הפתאומית
גרמה לו להפיל את כוסות הנס-קפה לרצפה. ועם קולות השבירה
וההתנפצות כך גם לבו, התנפץ. הפעם כבר לא יכל לעצור את
הדמעות.
"איזה מגושם אני..." אמר בקול שברירי והתכופף לאסוף את
השברים.
היא הבחינה בדמעות והתכופפה גם היא, מלטפת את שערו. פרצופה היה
כשל כלב נבוך. לאט לאט התקרבה אליו, מנחמת אותו. תחילה בידיה
ואחר כך בשפתותיה. "די... די..." אמרה, מנשקת, קודם במצח, ואז
באיטיות חצי מנחמת חצי מפתה, מתקרבת לשפתיו. "אף אחד לא אמר לך
שלא בוכים על נס-קפה שנשפך?" והיא חייכה. ומבעד לדמעות
והנשיקות כך גם הוא.
הימים הבאים היו קסומים. כאילו נתלשו מדפי אגדה מתוקה. הם בילו
שלושה ימים שם, בכפר. נזהרים שגברת רובינשטיין לא תתפוס אותם.
אוהבים
בשדות הירוקים והנטושים, מתעלמים מהקור והגשמים. הוא
רצה לשיר לה שירי אהבה, אבל הוא לא היה צריך. הוא לא יכל
להסביר את זה. היא פשוט הייתה שם, והשירים לא יגרדו את קצה
הקרחון שחכמים כבר קראו לו בשם אהבה.
ובכל זאת, ביניהם הפרידו ים של דמעות. והים היה סוער, מלא
בטורנדות ברקים ורעמים.
"אז מה אתה עושה?" שאלה אותו באחד הערבים הקרים. אותו ערב היה
מיוחד, הם החליטו לבלות אותו מול שמי הכוכבים, אך אלו איחרו
להגיע ונתנו לשניים הזדמנות לשוחח.
"כבר כמה ימים שאנחנו לא נפרדים, ואני לא יודע את שמך, ואת לא
יודעת את שמי, ואת רוצה לדעת מה אני עושה?" שאל ושילב את ידו
בידה.
"כן, אבל זה מה שהופך את זה למעניין. אני כבר לא אהיה שירה, או
מיכל. אני אהיה ההיא. ואתה תהיה ההוא. וככה זה יהיה. התמסרות
מוחלטת." הוא הביט בה מביטה אל העננים. האם היא האחת? חשב.
האחת הייתה עוד תיאוריה מטופשת שהכין, שבשבילו יכולה להיות רק
אחת. ואותה אחת תהיה הכל בשבילו, מרכז עולמו. היא תגרום לו
להאמין שאם יקפוץ מבניין קומות שום דבר לא יקרה. אם תפרוץ
מלחמה, האהבה שלהם תשמש כנשק לכל דבר, מדכאת השנאה. משנה את
נפש האדם. אין בעולם שום כוח היכול לשנות את נפש האדם כמו
אהבה. לבו לא היה מוכן להתפשר למשהו אחר מלבד זיקוקים מתנפצים
באוויר המתוק, ציפורים מצייצות שירי עם ידועים וילדים קטנים
מביטים בהתרגשות וצוחקים.
"נו, אז מה אתה עושה?"
"אני לא יודע. מה אני עושה?"
"ובכן, ווטסון, זה די בסיסי," היא שיקשקה שפתיים והמשיכה.
"ספרי התכנות מלמדים על היי-טק, אך ספרי הפילוסופיה מלמדים על
אישיות הרבה יותר מפותחת. אותן הודעות הזועקות לעזרה במדור
הדרושים מלמדים שהנפש שלך מתחילה לבצע מהפכות במסגרת הדי
פורמלית בה אתה חי. לכן, ווטסון, זה מסב לי עונג רב לבשר לך
שאתה, אהובי, סופר." היא סיימה והפעם רק עיניה חייכו. אבל
דווקא חיוך זה הביע שמחה מרובה.
"לא סופר. אולי כותב. אבל לא סופר."
"יש הבדל?"
"כן, סופר ממציא סיפור, כמו רוקח הוא מערבב את הרכיבים הנכונים
ומייצר משהו חדש לגמרי. תרכובת של רגשות ורעיונות. כותב, לעומת
זאת, כמו מגלה ארצות, כמו קולומבוס, יוצא למסע בתוך עצמו
בחיפוש אחר רעיונות שכבר שוכנים אצלו. הוא מייצר תערובת של
רגשות וחלקי סיפורים אותם הוא סוחב במזוודת הלב שלו מאז ראשית
הזמן."
"זה היה מדהים," היא אמרה והביטה בו המומה, "אתה המצאת את
זה?"
"אולי. בימינו אי אפשר לדעת. ואני הרי סוחב איתי חלקי סיפורים
כך שייתכן שגם את זה דגתי. פרדוקסלי מה, אה?"
"כן, אבל אם מה שאתה אומר נכון, הרי שיש הרבה סופרים שהם בעצם
כותבים, לא?"
"בהחלט, לא אמרתי שזאת תיאוריה מקובלת. ובכלל, הרי תמיד יצוץ
אותו גורם רביעי שיהרוס לי את התיזות, אני כבר לא מתרגש."
"למה, התיזות שלך נכונות כלפי אנשים מסוימים, למה שיבוא גורם
רביעי וינפץ לך אותה?"
"או, זה בגלל חטא ההיבריס. גאווה לא מוצדקת. כיצד אני יכול
להרשות לעצמי להמציא אמירות חדשות כשיש כל-כך הרבה אמירות
נכונות יותר שנאמרו על ידי אנשים חכמים יותר?"
"זה נכון, אבל גם אותה אמיתה פעמים רבות יוצרת שקר. ככה לפחות
אני מאמינה."
הפעם היה זה תורו להיות המום.
פתאום מוחו קלט את אותה מילה חזקה, "את קראת לי אהובך..."
"כן, אהובי. כנראה שכך אמרתי."
ובאותו לילה, אפילו העננים לא יכלו להרשות לעצמם להסתיר
לכוכבים את המראה היפה ביותר בכל קצוות תבל. שמות רבים נתנו
לו, הוא זולזל והפך לדבר שחלק אף מתביישים בו. הופרד לגמרי
מהסקטורים החברתיים, נחשב לטומעה ולתועבה בחלק מהם.
ובאותו לילה, הוא עלה לגדולה. והכוכבים התמזגו לכוכב לוהט אחד
גדול, ושוב נפרדו, ושוב התמזגו, רוקדים לכל מי שרק היה מוכן
לשמוע, מפזרים את כל הקלפים שבשולחן, מראים לעולם את האמת
היחידה שקיימת. שאי פעם התקיימה.
וברווח הצר שבין פיזיקה לאהבה, מישהו שם למעלה לא ממש אהב את
זה.
הסועדים במסעדת 'מי ומי' שליד
חורשת האקליפטוסים כבר החלו
להתלחש. הוא ישב שם לבד, מדבר אל עצמו ואליה. אל דמותה
הרוחנית, בכל אופן. הוא לקח לו אותה. הוא, הנבל הגדול שכולם
נלחמים עבורו, הוא יושב לו שם למעלה וצוחק עלינו. שומע את
יללותינו וכמו אב שתיין מחליט להדק את החבלים ובמקום להרגיע רק
צועק ומכה.
תמיד ידע שזה יגיע לזה. כמו בסרטים של קלינט איסטווד, היקום
אינו גדול מספיק בשביל שנינו, פרחח...
הוא צפה את הקרב הזה מראש. הוא ילחם נגד ההוא עבור ההיא.
ולמרות שיכל להרגיש את ניחוחו באוויר, עדיין היה רחוק מדי.
הדבר גרם אצלו לתסכול עמוק.
מנהל המסעדה ניגש אליו עם שטר של עשרים שקלים חדשים וביקש ממנו
לעזוב את המקום. הוא חייך אליו, ואז מיהר וחייך אליה.
'את רואה? מעיפים אותי ממסעדות בגללך...' לחש לרוחה.
'תעשה שזה ייגמר. בוא רק נגמור עם זה כבר', ענתה לו מבעד למסכי
העשן הסגול.
הוא קם על רגליו, מתעלם מבעל המסעדה והולך לכיוון הדלת. היא
נשאבה למערבולת הבלבול האינסופית.
האינסוף. מחשבה מפחידה ומנחמת כאחד. תלוי עם מי אתה מבלה אותו.
בשאיפה אחרונה, היא נבלעה בתוך המזוזה שעל משקוף דלת הזכוכית.
הוא נשק לה נשיקה קרה, לשניהם. האם יוותר וילך לפגוש אותה, או
יחכה. יחכה למי? למה?
הוא הרים את ראשו למעלה מבעד לכל ההמון. 'אם יש בך מהטוב שכולם
משייכים אליך, אנא תעזור לי, הראה לי את הדרך הקלה, הדרך
התרבותית, בלי מלחמות, רק אהבה, אהבה להמונים...'
אך שום דבר לא קרה. כלב גנב שאריות מהפח שליד המסעדה והביט בו
בעיניים חושדות. אם זה היה סימן, אז הוא בהחלט לא הבין אותו.
שום דבר.
הוא אזר אומץ. מי שבורח מקרב עם הידיים בתחתונים, סופו להיקבר
ככה, חשב. נכנס למסעדה במהירות, ולפני שמישהו יכל להגיב, חייך
אל המזוזה חיוך כנה שנדמה ונמשך שעות, והרים את הסכין. הקרב
מתחיל.
"אל תדאגו, התקשרנו למגן דוד אדום, הם יגיעו תוך מספר דקות,
אתם יכולים להמשיך ליהנות מהחומוס ומהמשקאות החופשיים. כמו כן
הסטייק אנרטיקוט הוא במבצע, רק 30 שקל ל-150 גרם, כולל צ'יפס.
תהנו."
פרד"ס- פשט, דרש, רמז, סוד. ומקובלים מוסיפים - הפשט הוא
הסוד, והסוד הוא הפשט. 