האיש שאהב את כולם, לא יאהב עוד לעולם. הוא אהב יותר מדי, וזה
הרג אותו.
לא, בעצם מה שהרג אותו זה העובדה שעמד קצת יותר מדי קרוב לאיש
עם האמונה העיוורת כשזה התפוצץ במרכול השכונתי. במרכול השכונתי
של האיש שקרא את העיתון, שתמיד הפך לאיש שנד בראשו, או לאיש
שלגם מן הקפה. אותו איש, או איש מאד דומה לו - יקרא על האיש
שאהב את כולם בין שתי לגימות קפה בעיתון של מחר. ואז הוא יהפוך
שוב לאיש שנד בראשו. האיש שאהב את כולם אהב גם אותו.
בהלוויה של האיש שאהב את כולם יהיה גם האיש שאמר כבר הכל.
שישתוק ויהפוך לאיש שחשב יותר מדי. ואולי אחר-כך גם לאיש ללא
משמעות - לפעמים זה קורה ככה. האיש שאהב את כולם לא היה אוהב
את זה.
והאיש שנשרף משנאה, שנאתו תשרוף קצת יותר. והאיש שאכלה בו
קנאה, הקנאה תאכל בו עדיין. והאיש שכרסם בו ספק, ספק אם אי פעם
ישתנה. האיש שאהב את כולם הצליח לגעת בהם. אפילו לרגע.
והאיש עם המנגינה בלב, ניגן לאיש שצחק, שהפך לאיש שבכה, על
כתפה של האישה... האיש שאהב את כולם אהב גם אותה - ואפילו היו
רגעים שהפך מהאיש שאהב את כולם לאיש שאהב רק צלמה. עכשיו, האיש
שאהב את כולם לא נמצא. והאישה שאותו אהבה,
הפכה לאישה שבוכה,
ובוכה...