הוא מסתכל עליה כאילו הוא לא ראה אותה לפני זה מעולם, כאילו לא
היו בערך האנשים הכי קרובים. הוא עובר על פניה, העיניים שלו
בורחות מהר מדי מהעיניים שלה, היא בכלל לא הספיקה לראות את
הפנים שלו, רק גב לבוש חולצה לבנה. גם היא לבשה חולצה לבנה, אם
הם עוד היו מדברים הם בטח היו צוחקים על הטלפתיה המטורפת
ביניהם, תמיד צחקו על זה.
הריח של הבושם שלו נמהל לאט לאט באויר הסיגריות שלה. הוא שנא
את הסיגריות שלה, הוא שנא שהיא מחסלת את עצמה עם כל סיגריה,
הוא לא רצה שהיא תקצר את השהות שלה במחיצתו.
הוא מתקדם לעבר הבר, משחק את הגבר שבכלל לא מפריע לו שאהבת
חייו עומדת בצד השני מזיזה את הגוף לצלילי המוזיקה וסוחפת
אחריה את מלוא תכולת העיניים במועדון.
והיא? רק את העיניים שלו היא מנסה לסחוף, לשחק את האדישה, זו
ששמחה בכל מצב, גם כשהיא הכי עצובה, גם כשהיא בוכה.
הוא משלם לברמן על בירה, הוא כבר יודע שבסוף הערב הוא בכלל לא
יזכור אם היא היתה או לא היתה, הוא בכלל לא יזכור שהיה במועדון
הזה.
היא רוקדת חסרת מעצורים, מלאת גאווה רוקדת, יודעת שבזווית העין
הוא רואה אותה. היא רוקדת, מבקשת מההוא עם החולצה האדומה
סיגריה למרות שיש לה קופסה כמעט מלאה בכיס, רק כדי שיקנא, רק
שיראה.
בירה ועוד בירה ועוד אחת עד שהכסף ייגמר, או אולי הוא, מה
שיגיע קודם.
הוא נושך שפתיים אכול קינאה, מת להחזיר לה, למצוא את הבחורה
הכי יפה שהוא רואה לצאת איתה החוצה, אפילו סתם כדי לשאול שאלה
חסרת חשיבות, הרי הוא כבר שיכור ולא אכפת לו בכלל.
פתאום כולן נראות לו כל כך רע. כולן נראות טיפשות כאלה, כולן
יראות תפוסות כאלה והוא כל כך לבד.
בתוכו הוא ידע שאלו רק תירוצים עלובים לפחד שלו, אולי זה בכלל
לא יזיז לה. אולי היא כבר שכחה שהוא היווה איזשהו חלק בחיים
שלה. היא מגניבה מבטים אליו, הוא כבר שיכור, היא יודעת. היא
מדגישה את תנועות הגוף שלה, מבליטה את הקימורים האלה שהוא
מכיר, מחייכת.
היא יודעת שהוא מת על החיוך שלה, היא פורסת אותו על פניה,
משתדלת להסתובב אליו מדי פעם כדי שיראה כמה ש"טוב" לה.
חוזרת לרקוד, עסוקה בעצמה, לפחות ככה מנסה שזה ייראה והמחשבות
עסוקות בו, כל כך עסוקות בו שבכלל לא שמות לב שהוא כבר לא שם.
"הוא עוד יחזור", היא חושבת לעצמה.

המסיבה הזו הספיקה לו, גם ככה הוא יצא רק כדי לברוח ממנה, רק
כדי לשכוח שהיא קיימת.
הוא אף פעם לא חנה קרוב, תמיד אהב שהיא מתלוננת על הקור ומבקשת
שיחבק אותה, גם הפעם חנה רחוק, כוחו של הרגל.
הוא קפא לבד, בלי חיבוק, בלי הקול העדין שלה שילווה אותו בשלל
משפטים שכל כך אופיינים לה, בלעדיה.
הוא נכנס למכונית, מתניע ומדליק מיד חימום.
הוא עוצם עיניים, כאב ראש. אלכוהול אף פעם לא השפיע עליו טוב,
בטח שלא בכמויות ששתה היום. בטח שלא כשהלב שלו שבור.
הוא מתעשת עד כמה שאפשר, מסובב את ההגה, הוא כבר כל כך רוצה
להגיע הביתה! כל כך רוצה לשים את הראש על הכרית שלו, להוריד את
שלל המסכות שהוא שם על עצמו ולבכות, לבכות כמו שרק גבר פגוע
יודע.
הוא מגביר את המהירות. הגוף שלו מרגיש את זה. מהר. מהר. מהר.


היא שנאה בתי חולים. שנאה! בעיקר כשהוא שכב שם במיטה, חסר
אונים, חסר הכרה והיא חסרת כל יכולת לעזור לו, חסרת יכולת
ללחוש לו, כמה שהיא אוהבת אותו.
רוצה להגיד לו שהיא מצטערת. להגיד שאם רק היתה מוותרת טיפה על
הכבוד שלה, שאם רק היתה מונעת ממנו לעלות לאוטו שלו כשהוא
שיכור במקום לנסות לעצבן אותו בכל מיני טריקים ילדותיים הוא לא
היה שוכב במיטת חולים הזאת, היא לא היתה צריכה להתפלל כדי שהוא
יתאושש כבר.
כבר שבועיים שהיא לא זזה מהמיטה שלו אפילו לרגע וכולם כבר
דואגים לה כמעט כמו שדואגים לו, כולם כבר עייפים בשבילה,
עייפים לחכות שתנחת המכה.

הם אומרים שזה נס שהוא התעורר. בדיוק כשכבר צעקו עליה שתלך
לישון במיטה נורמלית, שתעשה רק הפסקה קצרה ממנו. רק הפסקה קצרה
מלחכות לו. עכשיו היא כבר מחייכת, הוא בסדר.
היא נכנסת לחדר שלו, אווירה משונה. הוא נראה כמו גור חתולים
מפוחד שלא יודע אם באים לעזרתו או שסתם רוצים להתעלל בו. הבעת
פנים לא מוסכמת אופפת את החדר, חיוך דאגה? שמחה? עצב? כבר קשה
לה להחליט. היא מחליטה לחייך לבסוף, החיוך שכל כך אהב.
הוא מחייך חיוך ספקני בחזרה, שותק ורק מסתכל עליה.
מסתכל עליה כאילו שלא ראה אותה לפני זה מעולם...