בכפר קטן בקצה יער עבות, חיים להם יצורים כחולים קטנטנים.
קוראים להם דרדסים.

מעל הדשאים הירוקים, ובתי הפטריה המוזרים של כפר הדרדסים עלתה
השמש. היצורים הכחולים יצאו החוצה לעבודתם השלווה. בטירתו
שמעבר לשביל המפותל שמוביל החוצה מן היער, אתם יודעים - זה
שרואים בכל פעם בשיר הפתיחה, התעורר לו גרגמל, המכשף הרשע.
גרגמל שיפשף את עיניו וקימט קלות את מצחו. הוא העיף מבט ימינה.
מבט שמאלה. "חתחתול?"

"דרדס!", דרדסבא קרא בקול גבוה, ורץ בעקבותיו של דרדס במורד
השביל "דרדס!" דרדסבא רץ אחריו עד שלבסוף תפס את תשומת לבו
בקצה השביל. "כן?" הדרדס הסתובב. "כן, מה?" ענה בנוקשות
דרדסבא. הדרדס הבין את כוונתו, והשיב בחוסר רצון "כן, דרדסבא?"
ונאנח. דרדסבא נהיה ממש קשוח מאז שהתחילו האירועים האחרונים.
את הכללים הלא מדוברים של לפנות אליו תמיד כ"דרדסבא", לא לערער
על קביעותיו, ולהעמיד פנים שאי אפשר לראות שהוא צובע את הזקן,
הפך לחוקים של ממש. "אתה סיימת, או שאני יכול ללכת להשתין
שניה?" פנה הדרדס אל המספר, למרות שבמפורש הוסבר לו שהוא לא
אמור לעשות את זה. בכל מקרה, סיימתי, תמשיכו.
"מה השם שלך, דרדס?"
"אין לי שם", ענה הדרדס בכנות. הוא היה בטוח שהריח אלכוהול
בנשימה של דרדסבא, ובכפר היה ידוע שהוא שיכור אכזרי.
"מה זאת אומרת אין לך שם?" דרדסבא התחיל להתעצבן.
"לא שמת לב שיש רק כמה דרדסים שבאמת יש להם שמות, ואיכשהו תמיד
כשצריך להתגונן נגד גרגמל, או לבנות סכר, או לעשות איזה אורגיה
מטורפת פתאום מופיעים להם עשרות דרדסים?"
את קשייו של דרדסבא לעכל את מה ששמע כרגע, פירש הדרדס עלום
השם, פשוט כהנגאובר עצבני במיוחד, ולכן המשיך לדבר.
"כן, כן. אתה חושב שאף אחד לא שם לזה? ברצינות, על מי אתה חושב
שאתה עובד? אני אחד מהדרדסים חסרי השם האלה שתמיד רואים ברקע".
דרדסבא חשב שהוא שמע טיפת גאווה במילותיו של הדרדס.
דרדסבא התקרב כעת אל הדרדס, והדגיש כל מילה. "מאיפה..." הפסקה,
"קיבלת..." הפסקה, "את זה?" הפסקה.
"תירגע, דרדסבא", אמר הדרדס, "זאת רק סיגריה". הדרדס קרב את
הסיגריה לשפתיו, שאף ממנה, והפריח את האוויר החוצה על פניו של
דרדסבא. "דני נתן לי אותה".
דרדסבא ירק, וכיווץ את עיניו. "דני..."

השיחה עם הדרדס היממה את דרדסבא, והוא היה צריך קצת זמן
להתאושש. הוא ידע על מקרים דומים שהחלו לצוץ בכפר, אבל עדיין
לא משהו חמור כמו זה. חלק חיוני בהתאוששות שלו, מילא בקבוק
הוודקה תוצרת בית... טוב, תוצרת פטריה, אם רוצים לדייק, שהצליח
להכין משיקויי הקסם שלו. כשסיים להכין את הוודקה, גילה כי הכנת
הבקבוק גמרה כמעט את כל מלאי שיקויי הריפוי שלו. באותו יום,
נפל זללני בזמן שרדף אחר סנאי ביער, ומעד. זללני טען כי רדף
אחרי הסנאי כמשחק תופסת, אך חיבתו לסנאים צלויים ברוטב עגבניות
הייתה ידועה ברחבי הכפר. הוא שבר את רגלו ושתי ידיו במהלך
הנפילה, ובהעדר שיקויי הריפוי, נאלץ לשכב ארבעה חודשים בגבס,
מרותק למיטתו, ולאכול דרך קשית. אך לדעת דרדסבא, זה ללא ספק
היה שווה את זה, שכן הייתה זו וודקה משובחת. ולמרות שלא היה
מודה בזאת לעולם, הוא אף פעם לא חיבב את השמן הזה.
כשהרגיש חזק מספיק לעמוד וללכת שוב, ושיכור מספיק בשביל
להתמודד עם העולם החיצון, לקח, דרדסבא, קודם כל, את ספר
הכתובות שלו, והזמין עוד שיקויי ריפוי. זללני עלול לשבור עוד
משהו, חשב לעצמו וגיחך. משסיים, יצא לכפר, והחל מחפש.

"בר-מוח!" דרדסבא איתר את בר-מוח יושב על בול עץ בקצה הכפר.
מיד כשהבחין בו, החל בר-מוח לברוח בריצה לכיוון ביתו שבכפר.
דרדסבא רדף אחריו, ולא התקשה להשיגו. הוא לא היה מרוצה בכלל.
"עדיין רץ כמו נקבה, הא בר-מוח?" בר-מוח לא הגיב, והמשיך
בהליכה מהירה כשהוא ממשש את כיסיו.
"מחפש את זה?" בר-מוח הביט אחורה וראה את דרדסבא מחייך חיוך
מרושע ומנפנף במשאף שלו מול עיניו. "בן... זונה", בר-מוח התקשה
לנשום. "מה קרה? קשה לך לנשום?" דרדסבא חייך ואז פניו הרצינו,
"בוא נדבר". שניהם חמקו אל מאחורי אחד מבתי הפטריה. דרדסבא
העיף מבט לעבר הגג. היה זה הגג השלישי השבוע, שראה שחסרות בו
חתיכות, אבל לא היה לו זמן להתעמק בכך.
"אוקיי, עכשיו תקשיב לי בר-מוח..."
"דני! אמרתי לך כבר, קוראים לי דני עכשיו!" התפרץ בר-מוח...
אה, דני, שהספיק להתאושש.
"אני לא מבין את זה, מה נכנס בך? היית כזה דרדס טוב פעם. ומה
העניין הזה עם השם?"
"זה לא נראה לך קצת לא סביר שלכל אחד מאיתנו יש תכונת אופי
ייחודית אחת, ושהשם של כל אחד מאיתנו, הוא תיאור של התכונה
הזאת?" פניו של בר-מוח החלו להאדים. "דני! לא בר-מוח, דני!"
טוב, טוב. אבל אתה לא אמור לדבר איתי, בחייך! תמשיך עם השיחה.
"זה לא נראה לך קצת מטורף?!"
"אבל כל הדרדסים בכפר הם כאלה יצורים טובים... זללני למשל."
"זללני הוא שמן מגעיל. הוא היה מבשל את אמא שלו, אם לדרדסים
הייתה אמא."
"אוקיי, אבל בר-כוח..."
"לבר-כוח כבר מזמן נמאס להרים משקולות. הוא ממשיך לקחת
סטרואידים כי הוא מפחד ממך."
"ומה..." קולו של דרדסבא נסדק, "מה עם גנדרני? כל היום מול
המראה. מטפל בעור שלו. גנדרני הוא..."
"גנדרני הומו, דרדסבא!" לבר... דנ... לבר-דני נמאס מהשיחה.
"אנחנו מייצגים אוסף של סטריאוטיפים מיושנים, ולי נמאס. מעכשיו
אני דני", הוא שילב את ידיו, על פניו עלה מבט מנצח.
"אבל.. אבל..." דרדסבא החל למלמל. במשך כל חייהם הוא החזיק את
הדרדסים מבודדים בכפר. כמעט בלי נשים להסתכל עליהן, ללא שום
קשר לעולם החיצון, בלי שום דבר לעשות חוץ מלציית למה שהוא
אומר. הוא לא הבין איך מישהו מהם יכל לשבור את שטיפת המוח
שלו.
דרדסבא ידע מה עליו לעשות, והוא כבר אחז את המזרק ביד אחת ואת
בקבוק הרעל ביד השניה, כששמע את הקריאה מכיוון היער.
"גרגמל מגיע!"

בדרך כלל היה רגזני, כפי שנרמז משמו, טיפוס שלילי למדי. גישתו
גרמה לכך שאף פעם לא היה אורח רצוי בבתיהם של הדרדסים האחרים,
בימי החג או במסיבות האסיד שהפכו באחרונה יותר ויותר נפוצות
בכפר. בזמן צרה, לעומת זאת, היה יכול להיות שימושי מאוד, ועל
כן שלח דרדסבא שני דרדסים אחרים להביאו. לאחר ששקל את שאמר לו
הדרדס עלום השם בקצה השביל, החליט להעניק לשניהם שמות בשביל
לרומם את מצב רוחם. לרוע מזלו, גילה דרדסבא כי בנוסף לחיסול
זכרונו לטווח קצר, והפגיעה בכח הגברא שלו - השתייה לא היטיבה
גם עם המקוריות שלו. כך, נשלחו להם נשלחי ונשלחי שתיים לביתו
של רגזני.

"אני נשלחי..." אמר אחד.
"אני נשלחי, אתה נשלחי שתיים", מלמל בכעס השני. השניים נכנסו
בדלתו הפתוחה של רגזני, והופתעו למצוא אותו יושב על מיטתו,
ידיו מונחות בשלווה על בטנו, וחיוך מטופש על פניו.
"מה קרה לו?" נשלחי שתיים המופתע שבר את הדממה. רגזני התרומם
מהמיטה, "הייתי אצל הפסיכיאטר", החיוך על פניו התרחב.
רגזני המשיך וסיפר לשניים על כך שהפסיכיאטר הסביר לו שאין ממש
דרך לשחרר את כל הזעם שנאגר בו כל השנים הללו. אבל היה לו
פתרון לא פחות טוב. וכך, התוודע רגזני לעולם המופלא של סמים.
זאת אומרת, "תרופות". רגזני המשיך ותיאר את תקופת האושר שהביאו
לו התרופות שרשם לו הרופא, עד שאחרי כמה חודשים התברר שלתרופות
יש... כמה תופעות לוואי מסוכנות.
"השתן שלי נהיה סגול", רגזני ציחקק, "אז הרופא לקח לי את
התרופות".
"באיזה צבע בכלל אמור להיות השתן שלנו?" לחש נשלחי.
"מה זה משנה עכשיו?!" התפרץ השני, "אז אם לקחו לך את התרופות,
איך זה שאתה כל כך... נינוח?"

"נשלחי ארבע, נשלחי חמש..." דרדסבא היה כל כך לחוץ, שהוא אפילו
לא ניסה להכניס פנימה את כרס הבירה העצומה שלו, כמו בדרך כלל.
"איפה בר-כוח ודרדסית?" שניהם עמדו ושתקו. הדרדס שעמד מימין
היה כל כך חיוור שכמעט אי אפשר היה להבחין איפה הפרצוף שלו
הסתיים, והכובע הדרדסי המטופש התחיל.
זה שמשמאל התחיל לדבר, "הלכנו לבית של בר-כוח ו... דרדסית
הייתה שם." הוא עצר לכמה שניות. "הם... אחד על ה... עם ה..."
הדרדס האומלל ניסה ללוות את ההסבר בתנועות ידיים חלושות. הדרדס
השני נשבר והחל ליילל.
"אויש, אין לנו זמן לזה עכשיו. אתה!" הוא קרא לעבר דרדס מרוחק,
"לא שלחתי אותך ועוד מישהו להביא את זללני וקונדסון?" במרחק
כבר היה ניתן לראות את דמותו המאיימת של גרגמל. הדרדס התקרב
בריצה ונעמד מול דרדסבא. "זללני תקוע בכניסה לבית שלו. ניסינו
לבנות מנוף בשביל לחלץ אותו, אבל לא מצאנו את דני". הדרדס עצר
לרגע והמשיך לדבר, מהורהר, "איכשהו זללני מצא דרך לבשל את
הרהיטים שלו, ו..." הדרדס נקטע ע"י דרדסבא, "לא משנה, מה עם
קונדסון?" הדרדס המשיך וגולל בפני דרדסבא את הסיפור על
הניסויים שערך קונדסון עם החומר החדש בחבילות ההפתעה שלו.
טי.אנ.טי, הוא חשב שקראו לזה. קונדסון כל כך התרגש מהתוצאות,
שהוא לא הפסיק לקפוץ משמחה. אפילו אחרי שהשב"כ באו לקחת אותו
לחקירה. כאילו כדי לאמת את דבריו, באותו רגע עברו מאחורי קבוצת
הדרדסים שני סוכנים, וקונדסון, צוחק צחוק פרוע, בתוך כותונת
משוגעים וצועק, "יש לי הפתעה בשבילכם!"
דרדסבא התחיל להילחץ, "מה עם בישגדא? מישהו ראה את בישגדא?!"
הדרדס שמולו השתעל קלות, והשפיל מבט. הוא התחיל לדבר בקול חלש,
"בישגדא... השתתף בניסוי", הדרדס שיחק עם רגלו בעפר והושיט את
ידו. היה בה משהו, "אנחנו חושבים שזאת הייתה האצבע הקטנה
שלו".
דרדסבא כמעט איבד כל תקווה, עד שראה את רגזני מובל ע"י שני
דרדסים שאת שמותיהם שכח. "רגזני, תודה ל..." הוא בחן את רגזני,
"מה קרה לו?"
דרדסבא הקשיב בתשומת לב, והבעת פניו התמלאה ייאוש והבנה, כשאחד
הדרדסים הסביר לו על רגזני והתרופות. ועל איך, לאחר שנלקחו
ממנו תרופות המרשם גילה רגזני, ברוב תושייתו, עוד שימוש
לפטריות שבכפר.
זה הסוף, חשב דרדסבא.
גרגמל צעד לעברם. האדמה רעדה עם כל פסיעה שלו. כשלבסוף הגיע
לפתח הכפר, התיישב גרגמל על האדמה. הוא התחיל לבכות.
הדרדסים בהו בו כמה דקות. אחר כך, דרדסבא החליט לנסות לנצל את
ההזדמנות ולחסל את גרגמל. תחילה ניסה להטיח בו אבנים. אחר כך,
הוא ניסה לקדם את אחד הדרדסים שמאחוריו לבר-כוח, כדי שיעזור
לו, אבל לכולם נמאס ממנו.
בין התייפחות ליללה, הסביר גרגמל שלאחרונה עוקלה הטירה שלו,
והוא נאלץ למצוא עבודה כמוכר שטיחים משומשים מדלת לדלת. "אתה
קם בבוקר יום אחד, ומגלה שאתה בן ארבעים וחמש, ואתה כבר לא
רוצה לרדוף אחרי יצורים כחולים מסריחים כל היום", ייבב גרגמל,
"וכאילו שזה לא מספיק... חתחתול ברח", הוא ניגב את אפו בשרוול
החולצה המרופטת שלו.
כל קהל הדרדסים שהתאסף נדהם. אחדים אף ניסו לנחם אותו. לבסוף,
לכשנרגע, אמר את משפטו האחרון לפני שעזב את כפר הדרדסים, ולא
נראה שם יותר לעולם.
"אתם... מעוניינים אולי לרכוש שטיח?"

לאחר שראו את גרגמל במצבו באותו יום, השתנו הדרדסים כולם. בזה
אחר זה, שחררו הדרדסים את עצמם ממרותו של דרדסבא, ונטשו את
הכפר. הפטריות כולן פורקו בידי רגזני, ונמכרו לסוחרים
קולומביאנים. הסכר הוצת ע"י קונדסון, שברח ממרתפי החקירה של
השב"כ. האנדרטה הרעועה שהוקמה לזכרו של בישגדא, כבר כמעט
שהתפרקה לגמרי. גם דרדסבא לבסוף עזב את ביתו, והתאשפז בחוסר
ברירה במכון גמילה. רק גופתו המרקיבה של זללני, אותו שכחו בפתח
ביתו, נותרת כעדות לחברה שפעם שכנה בקצה היער.  

ואם תהיו טובים... אולי תצליחו לראות את הדרדסים.