כשאני שומע שיר ישן
מציפה דמעה את העין.
ואחריה באות עוד רבות, כמו שיטפון
נקוות מאחורי עיני
מסך של בגרות מעושה מונע מהן לפרוץ החוצה
נקוות ומקוות לצאת.
וכשאני לבד, הן פורצות
לא בהיסטריה, רק טיפה אחת חמה
שמתגלגלת במורד הלחי.
נוזלת אל הדף
נייר הלקמוס של הרגשות
מורחת את הדיו של השיר שכתבתי.
אני כותב במקום תראפיה
ומת כל פעם מחדש.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|