באחד מימי חודש יוני שטוף שמש ירדתי מהמשאית של הרוסים לפני
בית הכנסת הנאולוגי בעיר שלי ג'ור. הגעתי הביתה. אולי רק
חזרתי, ואולי אני רק בשלב של מעבר. את התשובה הראשונה והחשובה
ביותר לשאלות אלו אדע בעוד רגע, כשאכנס לחצר ואשאל מה עלה
בגורלה של המשפחה שלי. האמת שהייתי מבולבל. אחרי השיכרון
הראשון של ימי השחרור התחלתי לתפוס את המציאות החדשה. הסיוט
אמנם נגמר אבל העולם החדש - לא בדיוק כפי שחשבתי.
את הגבול מצ'כסלובקיה להונגריה עברנו על הדנובה בברטיסלבה
בהליכה על גשר רפסודה. היינו עמוסים בחבילות שסחבנו אותם ברוב
עמל והצלחנו לשמרם לאורך הדרך. חייל צ'כי עצר אותנו בגבול ,
סלובקי אנטישמי שאפילו טיפת צ'כיות לא ניכרה באישיותו. הוא קבע
שהחפצים ברשותנו שייכים לרפובליקה הצ'כוסלובקית והחרים את
כולו. אחר כך גירש אותנו אל מעבר לגבול, בכיוון ארצנו האהובה
הונגריה.
לאחר הליכה של חצי שעה במולדת פגשנו משאית של חיילים רוסים
שחנו בצד הכביש וקטפו דובדבנים מהעצים בשולי הדרך. הם הסכימו
לקחת אותנו ברצון ובלי להזדקק להרבה הסברים. קיבלנו מהם
ביסקוויטים ואחד החיילים כרת ענף שלם עמוס דובדבנים וכמעשה
אבירות הגיש אותו לבנות. חלפנו על פני כפרים וערים, ועל פני
אנשים אדישים אטומי מבט. בצ'כוסלובקיה המשוחררת הייתה אהדה
לניצולי המחנות אבל כאן בהונגריה המנוצחת האווירה הייתה שונה
לגמרי. השוני הורגש אפילו תוך כדי נסיעה במכונית החולפת
במהירות על פני היישובים.
ישבתי במכונית הדוהרת שקירבה אותי למפגש שציירתי בדמיוני אלפי
פעמים. ככל שהתקרבתי נראו הדברים מעורפלים יותר.
הגענו. נפרדנו מהרוסים - ועוד צעד אחד אני חוזר לעולמי הישן?
לא הרגשתי כלום, רק ריקנות. בכניסה לחצר פגשתי את יהודי העיר
שהגיעו לפנינו. הם התייחסו אלינו יפה אמנם, אבל לא כגיבורים
שחזרו מהגיהנום. הרי גם הם חזרו משם ואני הייתי רק עוד אחד
שהצליח לעשות אותו הדבר. מצאתי את אחי יצחק. לגבי ההורים לא
היו שום ידיעות. אנשי הקהילה ארגנו בבית הכנסת מקום קליטה
לחוזרים. בית הכנסת היה בניין יפה ומרשים, לידו בית הספר העממי
היהודי ששימש מרכז קהילתי מאז ומתמיד. עכשיו שימשו הכיתות
כחדרי שינה, מטבח וחדרי אוכל. היה גם מחסן לבגדים ולחפצים
ראשונים עבור החוזרים שהגיעו בטפטוף יום יום. האנשים שפגשתי
התעניינו בי רק בקשר לשאלה האם פגשתי קרובי משפחה שלהם.
בערבוביה זו של רגשות, המעבר בין התקווה להינצל או להיעלם בלי
להשאיר עקבות - אל המציאות החדשה בה הסתיימה הזוועה, היה זה רק
טבעי שלאחר מספר שאלות ראשונות כמו היכן היית ומתי חזרת, פתח
כל אחד במונולוג על הזוועות הפרטיות שלו. איש לא התעניין
במתחרים.
בימים הראשונים ניסיתי לחוש את החיים החדשים. עשיתי דברים
שסימלו בעיני את השינוי. רציתי להזכיר לעולם ולעצמי שאני לא
יותר אדם סוג ב' שהפך בשנים האחרונות ליצור בזוי ורדוף. אין
יותר מקומות שאסור לי להיכנס אליהם. התג יהודי מלוכלך לא קיים
יותר. הלכתי לבריכת השחייה העירונית ולקולנוע. מקומות שלפני
שנה עוד התנוססו על פתחם שלטים מאירי עיניים "לכלבים וליהודים
הכניסה אסורה", עברתי בין מעט החנויות שנותרו לאחר ההפצצות,
חנויות שבעבר הלא רחוק קישטו את חלונות הראווה שלהן בשלט "חנות
זו לא משרתת יהודים". שאלתי את הבעלים מה גרם להם לשנות את
דעתם . כל התשובות, גם המתחמקות וגם המתרפסות, עוררו בי גועל.
בבריכת השחייה היה דווקא משעשע. במקום הפרצופים הנתעבים של
נוער הזהב ההונגרי, המקום היה מלא ברוסים. פרצופים סלביים -
פנים שבעבר הלא רחוק הופיעו בעיתונים הפשיסטים בתמונת השער
כיצורים נחותים, אויבי הציוויליזציה והנצרות. הגברות הרוסיות
השתכשכו במים והשתזפו בשמש בתחתונים ובחזיות שלא מזמן "הושאלו"
מחנויות ללבני נשים "נוצריות". בעוד אני יושב על שפת הבריכ,ה
נהנה מהמראות ומזין את עיני בנוף האנושי, שמתי לב לחלוקה
המעניינת של פרוות הגוף שסידר האלוהים לעם הסלבי. השערות
המפארות בדרך כלל את חזה הגברים, צימחו משום מה על רגלי הנשים
הסלביות. שערות שנעשו צפופות ושופעות יותר במעלה רגליהם של
עלמות החן. בקולנוע נרדמתי אחרי עשר דקות ובסוף ההצגה העירו
אותי הסדרנים. הלכתי לאכול עוגות בקונדיטוריה היוקרתית. ייחסתי
לעניין חשיבות רבה. ישיבתי שם הייתה צריכה להמחיש לא רק את
שינוי הסטטוס שלי כיהודי, אלא גם כיהודי עני שעכשיו אני - שם
זין כפול על כולם - הקץ להבדלי המעמדות. הכורסאות האדומות
והחלונות המסוגננים היו בדיוק כפי שנראו לי כשהתבוננתי בהם
בהיותי ילד  קטן. רציתי לנפץ את החלון הדמיוני שהפריד בין הילד
העני ובין עולם העשירים. נכנסתי, התרווחתי בכורסה וניסיתי
להתמסר לחוויה שדמיינתי לי כל כך הרבה פעמים בעבר. אבל המלצרית
עם החיוך המאולץ לא רוממה את רוחי ולעוגת הקרם היה טעם תפל.
הביקור בדירתנו הישנה והמפגש עם השכנים היו חוויה מסעירה שאחי
התנסה בה לפניי. הוא ביקר שם כבר מספר פעמים ואמר שאם יפגוש
כמה מהנבלות האלה במקום "נייטרלי" ישבור להם את העצמות. "כמה
מהם נבלות", שאלתי. "לך תבדוק בעצמך. אני לא בא איתך, בכל אופן
לא עכשיו". הלכתי לבד. גרנו בפרבר בקצה העיר בבית בן שתי קומות
באזור של בתים קטנים שגבלו בשדות. הבית היה שייך למפעל שאבי
ואחי עבדו בו. בניין של עשרים דירות בנות חדר ומטבח. שום דבר
לא השתנה שם, פרט לשני הדיירים - הייתה שם עוד משפחה יהודית -
שנעלמו מהנוף, הכל נשאר אותו הדבר. אותו הריח המעופש שנדף
מדירת השוער, החצר המרובעת הגדולה שצימחה דשא לא מטופח, המרפסת
הארוכה עם מעקה הברזל מסביב לשורת הדירות. כשנכנסתי לבניין
נוצרה סביבי התקהלות. שאלות על הוריי, על שלומי. האמת שהתרשמתי
שחלק מהאנשים שמחו לראות אותי. שההתעניינות שהביעו הייתה כנה.

ההצגה התחילה כאשר סחבו אותי בכוח לתוך הדירות. ושם, אחרי
הקדמות וסיפורי מעשיות על הסבל שעברו בזמן ה"כיבוש" ולפניו, הם
התחילו להלשין אחד על השני מי גנב מה. עזבנו את הבית כשבידינו
צרור של חפצים שיכולנו לשאת. את היתר השארנו שם, דירה של משפחת
פועלים. דירה שהיום גרים בה זרים וכל מה שהיה בה נעלם כלא היה.
השכנים כרכרו סביבי ואני הייתי המום. לא נתנו לי להישאר במקום
אחד יותר מחצי שעה, ובזמן הזה פיטמו אותי במידע על חבריהם
השכנים, על החפצים הגנובים שנלקחו מהדירה שלנו. הסיפורים נמשכו
עד שהשכן "הגנב" דפק בדלת ומתק שפתיים הזמין אותי אליו כי-
אנחנו כל כך אהבנו אתכם, גם אנחנו רוצים לשמוע מה קרה לכם,
איפה הייתם ואיך עברתם את המלחמה. ואותו האוהב עוד לא הספיק
לסגור את הדלת והחל להלשין על השכן הקודם שביקרתי, ועל השכן
השלישי שעוד רגע ידפוק בדלת להזמינו אליו. שניים מה"ידידים"
עודדו אותי להגיש תביעה והבטיחו שיהיו מוכנים להעיד. בכמה
מהדירות הבחנתי בחפצים מוכרים. כרית צבעונית מעשי ידיה של אמי
, מגש מוכסף, מפות רקומות. ועוד דברים מהדירה שלנו. כשהבחינו
במבטי אספו מיד את החפצים והסבירו בשיא הרצינות שלקחו את
הדברים כדי לשמור אותם בשבילנו ועכשיו כשחזרתי הם שמחים
להחזירם.
בדרכי החוצה מהביקור המאלף תפס אותי שכן שגר בדירה הצמודה
לדירתנו ואשר היה איתנו אולי לא בידידות נפש אבל ביחסים
הוגנים, הוא שאל אם אהיה מוכן להקדיש לו מזמני למרות שלא נרשם
בתור, נכנסתי לדירתו. אשתו שראתה אותי פרצה בבכי - בכי אמיתי
של התרגשות כנה. האדון פונגרץ נעל את הדלת וביקש שאקשיב לעצה
של ידיד. "תראה", אמר, "שדדו אתכם וגנבו לכם את הכל, אני יודע
גם מי אבל אני לא אספר לך. כי הבוזזים שייכים עכשיו לפרולטריון
החדש ולא כדאי להתעסק איתם. אפילו שאתה יהודי. בקשר לחברים
היקרים אצלם ביקרת, אל תיקח אותם ברצינות. כי לא סיפרו לך את
כל האמת". כשסיפרתי לו ברוב תמימותי שהציעו לי לפנות למשטרה
ושיהיו מוכנים להעיד, האיש ממש התרגז וכינה אותם נבלות. אחר כך
חיבק אותי ואמר, "תשכח מזה. הם לעולם לא יעידו אחד נגד השני,
אנחנו עובדים באותו מפעל וחיים באותו בית כבר שנים. אתה באמת
מאמין שהם מוכנים לעורר את היחסים ביניהם בשביל שני יהודונים
נחמדים מבית לוסטיג שגרו פה פעם? תשכח מזה . אני רוצה שתבין את
המצב. אנחנו ההונגרים הימרנו על הסוס הלא נכון והפסדנו. זה
הגורל. אמנם לא הייתי נאצי אבל גם אני האמנתי בגרמנים הרבה
זמן. לא נותר לנו אלא לאכול את הזבל שבישלנו. להונגרים אין
ברירה. הם חייבים להישאר ולהמשיך כי אין להם לאן ללכת. אתם
המנצחים, כל אחד מכם שנשאר בחיים, בחורים צעירים בהתחלת הדרך
וכל העולם בפניכם. עם כל הידידות והצער על מה שעברתם, נדמה לי
שעתידכם לא כאן, ואני קצת מקנא בכם שיש לכם לאן ללכת."
בדרך חזרה ניסיתי לעכל את השיעור שקיבלתי מהדוד פונגרץ.  למרות
כל ההיגיון שבדבריו, לא יכולתי להסכים להם, בעיקר על החלק של
"תשכח מזה". שדידת הדירה, הרכוש היחידי שהיה לנו,  הרתיחה את
דמי. להשלים או להתעלם נראה בעיני אידיוטי. שוב להוריד ראש
ולהיכנע לרשע, אני לא אעשה כדבר כזה. הם לא יכולים להחזיק
במיטה שלי, בארון הבגדים, בוילונות - פתאום תפסתי שאני עורך
ספירת מלאי בקצב ההליכה, מה שהיה לא פחות אידיוטי. אבל ההיגיון
לא עזר. למחרת הלכתי למשטרה והגשתי תלונה. ברוב טמטומי נקבתי
גם בשמות החשודים. אלה שקיבלתי מדיירי הבית. כשסיפרתי לאחי על
התלונה, משך בכתפיו ואמר שאני ילד גדול ויכול לעשות מה שבא לי,
אבל לדעתו לא ייצא מזה כלום. "בשביל מה לך להסתבך. אתה רוצה
רהיטים? יש דרכים יותר פשוטות להשיגם והם יהיו גם יותר טובים
מהענתיקות שהיו לנו בבית". כשדיברתי על העיקרון והצדק, ליטף את
ראשי והסביר שעל עקרונות אי אפשר לשבת ועל הצדק אי אפשר לישון.
בינתיים ישיג לנו רהיטים בכל מקרה.
חלפו שבוע-שבועיים ומאסתי בבטלה וברדיפה המתסכלת אחר רוחות
הרפאים, דברים שלא היו עוד. רציתי לעשות משהו. להצטרף ל"עסק
המשפחתי" החדש לא התחשק לי. השותפים לעסק היו סוס אחד, קרוב
משפחה אחד ואחי. וכך נוצרה השותפות. לאחר שאחי חזר לג'ור אחרי
המלחמה, פגש את אותו קרוב משפחה רחוק שהיה בעל תושייה והצליח
תוך זמן קצר לפתח מקורות פרנסה שונים ומשונים. במקרה היו במלאי
שלו סוס ועגלה שלא היה לו מה לעשות בהם. בנוסף אולי גם רצה
לעזור לאחי. "קח והשתמש בהם, בבוא העת נעשה חשבון". ואחי,
שהחוש המסחרי שלו - דבר שאפיין את משפחת לוסטיג מאז ומתמיד -
היה ברמה של הסוס שלו, החל לעסוק בקניית פירות וירקות מכפרי
הסביבה ולנסות למכרם בעיר. היה זה עסק מייגע שאחי ניהל אותו
בחריצות שלומיאלית מעוררת הערצה.
החלטתי לחזור למסגרות, למקום העבודה הישן, לבית מלאכה לייצור
עגלות תינוקות. היה זה עסק משפחתי שההרכב האנושי שלו היה
מעניין ויכול אולי לשפוך אור על אופיים של הגויים ועל נפתולי
נפשותיהם. בעל הבית, האדון קורושי, סוציאל-דמוקרט בעבר המאוד
רחוק, בנה את העסק במו ידיו. המפעל הקטן גדל במשך הזמן ועכשיו
העסיק עשרים וחמישה עובדים, חמישה עשר מתוכם קרובי משפחה. אשתו
של בעל הבית הייתה נאצית מתונה. אחיה, מר טומפה, היה חבר ותיק
במפלגת צלב החץ, המפלגה הנאצית של הונגריה. בעל הבית לא הסתיר
את התיעוב שחש כלפי גיסו, לפחות לא בפנינו, ארבעת הבחורים
היהודים שעבדו שם. עוד היה שם מסגר קומוניסט שישב בכלא חמש
שנים אחרי דיכוי המהפכה הקומוניסטית במלחמת העולם הראשונה.
אחיו של בעל הבית, בעל מקצוע חצי גאון וחולה שחפת, העריץ את
הגרמנים אבל לא סבל את הנאצים ההונגרים, לא דיבר עם גיסתו
הקורושית בטענה שהאישה מסיתה נגדו את אחיו. וכדי לסבך עוד יותר
את היחסים המשפחתיים, גם בין האחים לא שררה אהבה גדולה. פרט
לנושאים מקצועיים ולתיעוב המשותף שרחשו לטומפה, היו האחים
חלוקים בדעותיהם בכל. סביב הגרעין המצומצם הזה סבבו בני משפחה
קרובים ורחוקים, מצד האשה כמו מצד הבעל ולהם מגוון דעות
פוליטיות, נאצים ואנטי נאצים שלא שמרו את דעותיהם בבטן.
נראה שלגיס הנאצי לא היה אכפת שאנחנו היהודים עובדים שם. נדמה
כי אפילו הפיק הנאה לא מעטה מההזדמנויות להעיר הערות אנטישמיות
נבזיות. ידיעותיו בנושאים יהודיים היו מפתיעות. "קיבלנו קורס
במפלגה", נהג להתפאר. אולם הניתוחים שלו בנוגע למאפיינים
הבולטים של הגזע השמי - אף ארוך, שער מקורזל, רגליים עקומות עם
פלטפוס - וניסיונותיו להלביש עלינו את פגמי הגזע לא עלו יפה.
היינו בחורים נאים למדי והעוזרת הקטנה של הגברת קורושי ניצלה
כל הזדמנות לחכך בנו את שדיה. לעומת זאת הקימה מהומה כשניסה
מישהו אחר לשים יד עליה.
לא כולם היו שם כשחזרתי. הקומוניסט קיבל תפקיד במפלגה, אחרים
סתם נעלמו מהנוף. נשארו רק הדמויות המרכזיות. הגיס טומפה
בראותי חוזר, דמה לכלב מוכה ולא העז להתקרב אלי. בעל הבית,
האדון קורושי, נזכר פתאום בעברו הסוציאל-דמוקרטי, חיבק אותי
בזרועותיו, לקח אותי הצידה ואמר שאשתו מאוד מעוניינת לשוחח
איתי. אחרי שנשארנו לבד, האשה פרצה בתחנונים שלא אפגע באחיה
ונשבעה בחיי הילדים שלה שהמסכן לא עשה כלום חוץ מדיבורים,
שהוא, כמו חלושי אופי רבים, התפתה ונפל קורבן לתעמולה הנאצית.
היא ביקשה למסור לי שאחיה מצטער נורא אם פגע בנו בעבר. הפסקתי
את היללות והבטחתי לה שאין בכוונתי להרע לאחיה. הסברתי שחזרתי
רק כדי לעבוד ואין בכוונתי לנקום בו. האמת שגם אם הייתי רוצה
לא יכולתי לעשות נגדו הרבה. ובקשר להצקות ולהערות האנטישמיות -
אם אלו היו בר עונשין היה רוב העם ההונגרי מאחורי סורגים.
היה טוב לחזור לעבודה, פרט לבעיה הקטנה שהתעוררה בקשר להתחלת
שעת העבודה. באותה תקופה גרנו אחי ואני בחדר ריק בקרבת האורווה
והסוס. מלבד שתי מיטות נטולות קרש תחתון ומזרון לא היה כלום
בחדר. בכדי להרגיש שחזרנו לציוויליזציה ישנו על הרצפה בתוך
המסגרת של המיטות. שעונים לא היו לנו. אחי יצא מוקדם בבוקר, אף
פעם לא הבנתי איך הצליח להתעורר, ואני שהשעות שפקחתי את עיני
היו גמישות, ומקום העבודה היה במרחק של שעה הליכה, הייתי מגיע
לעבודה בצהריים. אף אחד לא העיר לי, אבל השכר היה בהתאם.
חלף שבוע ויום התשלום הגיע. קיבלתי מעטפה מלאה בכסף. החלטתי
שנמאסו עלי הארוחות במנזה של הקהילה. עם המשכורת שבידי אני
הולך למסעדה. לא הייתי במסעדה הגונה מאז הסעודה האחרונה ברחוב
קולומבוס, המקום בו איבדנו את אישור הכניסה למקום מבטחים,
המחנה ה"מוגן" של הצלב האדום - וכמעט גם את ראשנו מרוב בהלה
לגילוי האובדן. עברתי על פני כמה מסעדות ובחרתי באחת עם מפות
לבנות על השולחן ומלצר שמעילו הלבן דרך החלון נראה נקי.
התנחלתי שם לזכר הימים השחורים שחלפו ולא יחזרו. הזמנתי את
אותן מנות שאכלנו במסעדה ההיא - כבד אווז עם תפוחי אדמה
אפויים, רפרפת כמנה אחרונה וקפה. התענגתי על הארוחה ובסוף
ביקשתי את החשבון. שילמתי כמו גדול וכשיצאתי מהמסעדה הצטמצם
תוכן המעטפה בצורה ניכרת. "מה זה חשוב", אמרתי לעצמי, "חיים רק
פעם אחת". המשכתי את מסע הפינוקים וקניתי לי גם זוג גרביים
לבנות. כשהגעתי לקופה ניערתי את מעותיי האחרונות ועשיתי הערכת
מצב.
נושא המשכורת דורש הסבר. כל המעסיקים במקומות עבודה מסודרים
סיפקו גם מצרכי מזון בסיסיים שהשלימו את המשכורת, זאת משום
שבאינפלציה הדוהרת איבד הכסף את ערכו מדי יום. ובזמנים מאוחרים
יותר - מדי שעה, משפחת קורושי שכחה לתת לי את התוספת. אם הייתה
זאת דרך אלגנטית להיפטר ממני, הם הצליחו במשימתם. מכיוון שלא
שבעתי במיוחד מארוחת השחיתות הלכתי לאכול עוד מנת גולש במנזה
של הקהילה. הגרביים הלבנים נמסו ונזלו לי בין הידיים ונעלמו
בביוב בכביסה הראשונה, ואני  גמרתי אומר להפסיק את הניסיון
להשתלב ולבנות את ארץ ההונים ולייצר עגלות ילדים לממזריהם
הקטנים. עזבתי את מקום העבודה בלי הודעה מוקדמת, כולל ההבטחה
לעוזרת הקטנה לקחת אותה לקולנוע, וזאת לאחר שורה של מזמוזים
לא נורמליים בעליית הגג של המפעל. לפה של הנערה היה קצת ריח של
שום וגם יתר חלקי גופה לא הדיפו ריח שושנים, אבל המחשבה שלא
מרחף על ראשי עונש של חמש שנות מאסר על פשע בגין מגע אסור עם
נשות הדם הטהור הוסיף תענוג מיוחד על הכיף. כך, בהרגשה טובה,
בנפש מפויסת, ניתקתי מגע עם שבט קורושי והם יצאו מהמים שלי.
החיים החלו להיכנס לאיזה מסלול. טפטוף החוזרים הלך וקטן.
הקהילה הפסיקה את שירותי ההזנה והלינה. הנוף  האנושי של הקהילה
היהודית בג'ור קיבל צביון ברור. לא היו ילדים ולא זקנים.
ראשוני החוזרים שהצליחו לקבל את דירותיהם בחזרה ציידו אותן
במיטות והפכו אותן לאכסניה לחברים. למעשה לכל מי שעדיין לא
הספיק להתארגן, ועם המטען שהסתכם בתרמיל גב לא הייתה שום בעיה
להחליף את מקום המגורים.
לאחר התקופה הראשונה נוצרו מספר מסגרות, שכל אחת מהן התאפיינה
באורח חיים שונה. רוב הצעירים הצטרפו להכשרות של התנועות
הציוניות שפעלו במרץ להוציאם מגבולות המדינה בדרך לעלייתם
לארץ. היו כמה סיבות להצטרפותם להכשרה. הראשונה והעיקרית שבהן
הייתה שה"אסימון" הציוני נפל סוף-סוף וחדר לתודעתם של היהודים
ההונגרים. הסיבה השנייה, לאחר שהשירותים הקהילתיים פסקו לפעול,
לצעירים - כמעט ילדים - חסרי נסיון חיים וחסרי כל, היה קשה
להסתדר בכוחות עצמם. בהכשרות מצאו בית שדאג לכל מחסורם, בית
שהקל על ההתמודדות עם המציאות בה אין משפחה שאפשר להיאחז בה.
ההכשרה העניקה משפחה חדשה ומטרה חדשה. הציונות סידרה את החיים,
הדברים היו ברורים - יש במה להיאחז, לא צריך לשבור את הראש
לגבי העתיד.
המבוגרים שלפני המלחמה עסקו במסחר פנו עכשיו באופן טבעי לשוק
השחור, בעיקר למסחר בכסף - רובלים, שילינגים אוסטרים, מרקים
גרמנים - כאלה שיכולנו לאסוף בשקים בטרזין אבל מי חשב לאחר
השחרור על הכסף הגרמני שחשבנו לחסרי ערך. וכמובן היה גם הכסף
של כל הכספים, הוד מעלתו הדולר. סחרו גם במוצרי מזון ובכל דבר
שעלה על הדעת. המעשים שלהם תרמו כמובן לאנטישמיות, שלמרות שלא
העזו לבטא בקול רם, לא פסקה לאף רגע גם בזמן הזה. למרות הרושם
שיצרו "הלווייתנים" של השוק השחור, הם היו בסך הכל רוכלים
קטנים. מהרווחים העצומים הצליחו אולי לאכול אוכל אנושי יותר
מלחם תירס או דייסת תירס עם בצל מיובש מזונם העיקרי של תושבי
העיר.
הייתה גם קבוצה שהחליטה להשתלב בהונגריה החדשה. אלה שהתעוררו
בוקר אחד ונזכרו שאת התורה של מרקס, סטלין, לנין ויתר משיחי
אמת ינקו ישר עם חלב אמם. כך הלכו והציעו את שירותם למפלגה
הקומוניסטית מעוטת החברים ובעיקר מדובללת הכישרונות בעת הזאת
בשנת 1945. במדינה הקומוניסטית לעתיד לא היו קומוניסטים, וכל
מי שהתייצב התקבל בזרועות פתוחות. חלק מהמשתלבים במפלגה נכנסו
לשירות המשטרה שכבר אז הייתה בשליטת הקומוניסטים. לזכותם של
בחורים אלה יאמר, שאת רוב מרצם השקיעו בלכידת נאצים, אנשי צלב
החץ, ואנשי סגל "מסומנים", חיילים שהתנהגו בברוטליות ביחידות
של עובדי כפייה. הם גם פעלו במרץ לגילוי רכוש יהודי גנוב.
בעבודתם נתקלו בקשיים גדולים. רוב השוטרים והבלשים שלא הואשמו
כפושעים נאצים נשארו בתפקידם. המציאות החדשה כפתה עליהם עמיתים
חדשים - "היהודונים", שבעבר הלא רחוק המפגש אתם היה כבין החוק
השולט לבין יצורים חסר זכויות. ועכשיו הם נאלצים לציית לאותם
יהודונים, מצב אבסורדי שגרם להם לתסכול ולחוסר שיתוף פעולה.
הז'נדרמרים היו סיפור אחר. יחידת שיטור שהייתה מופקדת על
האזורים הכפריים. הם היו אלה שביצעו את איסוף היהודים והעברתם
לטרנספרים. כנופיית סדיסטים שמעלליהם ייזכרו ככתם שחור
בהיסטוריה של העם ההונגרי. למפקד היחידה האזורית מונה מכר
שלנו, קצין לשעבר בצבא ההונגרי. לקצין היהודי לא הייתה בעיה של
חוסר שיתוף פעולה. אחרי שקיבל את המינוי קרא לאנשיו להתייצב
במטה הגדוד, ערך להם מסדר. הביא נציג של התובע הכללי שהקריא
בפניהם מסמך המכריז עליהם כפושעי מלחמה. כולם נעצרו על ידי
יחידה מיוחדת שהובאה למקום. הם כיתרו את מגרש המסדרים והובילו
את החבורה למאסר בין שורות של רובים מכודנים. הפעם לשם שינוי
הז'נדרמרים היו בקצה הנכון של הכידון.
ומה קרה  לכל יתר העם שהייתי תקוע איתו? אלה שלא היו גנבים
שוטרים או פשעים נאצים, רק סתם גויים מגעילים, אלה שהיוו את
רוב העם ההונגרי, הם המשיכו את חיי היום-יום שלהם ברגשות
מעורבים. הם הפסידו במלחמה. עירם הייתה לעיי חורבות, בקושי היה
מה לאכול, ולא הייתה משפחה שלא סבלה אבדות. מצד שני המלחמה
נגמרה, אין יותר הפצצות מהאוויר, הגרוע ביותר כבר היה
מאחוריהם. השיקום עוד לא החל אמנם, אבל החל פינוי ההריסות
ומכונות המלחמה השרופות מהרחובות. הבחירות הדמוקרטיות הראשונות
והאחרונות למשך שנות דור, העניקו תכונה וצבע לחיי העיר.
הרחובות הראשיים קושטו בשרשרות ובפנסים. דגלים וסיסמאות של
המפלגות המתחרות התנוססו בכל מקום. לעת ערב הפנסים נדלקו
והעירו את הרחובות והכיכרות. אור שסימל יותר מכל את קץ המלחמה
לאחר החושך המדכא של ההאפלה בשנים האחרונות. היה קיץ חם ונעים,
והמפלגות סיפקו שעשועים לעם באסיפות רבות משתתפים ובהמשכן
ריקודים עליזים בכיכרות המוארים.
ועכשיו כשסיווגתי ומיינתי, והענקתי תווים לאנושות כולה, אחזור
לחיים הפרטיים שלנו. לאחר שהצלחתי לשכנע את אחי שהסוס לא זקוק
לשמרטף צמוד, עזבנו את החדר הריק ואת המסגרות של המיטות ללא
מזרון, שכרנו חדר - ללא תשלום - במרכז העיר. היו גויים שחשבו
שיהודי בבית יכול לשמש כנגד עין הרע וכנגד שאלות מביכות בנוגע
לעברם, ואנחנו מצאנו אחד כזה. עניין החזרת הרכוש הגנוב מדירתנו
לא התקדם, אבל יצחק קיים את הבטחתו וריהט את חדרנו החדש
ברהיטים דה לוקס. הדבר היה קל לביצוע. הלכנו למרכז הרישום של
הרכוש העזוב שם קיבלנו כמה כתובות של דירות מרוהטות שנעזבו על
ידי בעליהן הנאצים או על ידי סתם פחדנים שברחו מפני הרוסים.
עברנו בדירות ובחרנו לנו רהיטים כפי שבוחרים בחנות. העובדה
שהחתימו אותנו על התחייבות שהרהיטים רק בהשאלה ושאסור לנו
למכור אותם או להעבירם למשהו אחר לא הדאיגה אתנו במיוחד, למרות
שכבר אז היו לנו ספקות והרהורים באשר לעתידנו בארץ ההונגרים.
הצטרפתי לאחי במסעותיו לכפרים. הטיולים עצמם היו נהדרים.
התוצאות הפיננסיות היו הרבה פחות מזהירות. נהגנו לצאת בבוקר
לנהוג את העגלה בין שדרות העצים והשדות. סביבנו שררו שקט
ושלווה. הקיץ היה יפה, התבואה בשלה. קנינו פירות וירקות
מהאיכרים במחירים מופקעים ובדרך כלל קיבלנו עבורם פחות כסף ממה
ששילמנו. הסוס היה קטן . העגלה הייתה קטנה גם היא, מה גם שחלקה
היה עמוס בארוחות של הסוס שליקטנו בשדות שבעליהם לא נראו בשטח.
יצא שהסוס קיבל ארוחות גורמה של בהמות ואילו אנחנו אכלנו
עגבניות ומלפפונים רקובים שאי אפשר היה למכרם. האמת היא שבגמר
העסקה היו נשות האיכרים מכבדות אותנו בארוחה, אבל לנסוע שלושים
ארבעים קילומטרים ביום בשביל כרוב חמוץ מטובל בבשר חזיר היה
קצת מוגזם.
לא הבנו את הסיבה לריקבון המהיר של הסחורה, וגם לא את הכמות
המצומקת איתה הגענו לשוק. האורווה הייתה בקרבת שיכון הצוענים
ובהגיענו בערב הביתה היינו מפקידים את הסחורה להשגחתו של צועני
סימפטי שחיזר אחרינו. הוא סיפק לנו מיני שירותים קטנים והפגין
ידידות שנתפרשה כסולידריות עם בני העם שגורלם היה זהה לגורל של
בני עמו. "הצוענים והיהודים אותו הדבר", אמר לא פעם. אני איני
רוצה להתייחם לתיאוריה זו משום שאיני רוצה להישמע גזעני. על כל
פנים, הבחור הסימפטי שהיה בן למשפחת גנבים מכובדת, לקח את חלקו
בסחורה הטרייה והחליפו בירקות חצי רקובים. אין לי מושג מאיפה
השיג את המלאי להחלפה. כשתפסנו אותו הוא העמיד פני נעלב וטען
שמשפחתו שלו יותר גדולה משלנו ושגם הם צריכים להתפרנס. כמובן
גמרנו את הרומן עם הצעיר שחשב ששותפות הגורל מזכה אותו גם
להיות שותף ברכושנו. החלטנו לעבור למקום אחר. כשהתחלנו בהעמסה
של מלאי החציר שהכנו לחורף, תקופה  שהשדות המושלגים לא מספקים
ארוחות חינם לבן טיפוחנו הסוס, חציר שלשם שינוי קנינו בכספנו.
אז התברר שכישרונותיו של הצועני היו מעל ומעבר לתרגיל עם
הירקות. החציר היה מאוחסן באורווה בערימה שתפסה שטח נכבד
מהמקום. לאחר שהעמסנו את השכבות הראשונות העלינו אוויר
בקלשונים. המנוול הקטן גנב גם חלק גדול מהחציר. כנראה במאמץ
משפחתי מאומץ שהתבצע בלילה אחד לאחר גילוי התרמית עם הירקות,
הם בנו חזית הסוואה בעזרת קרשים וחבלים. את מעט החציר שנשאר
פיזרו מעשה אומן בחזית. עלי להודות שכושר ההמצאה של הצועני היה
ראויה להערכה גם אם פגע בנו ורושש אותנו. בעת  שהעמסנו את
שארית החציר על העגלה עמדו הנבל הקטן ומשפחתו בצד והציעו את
עזרתם.
לא שאנחנו לומדים לאט את הלקחים, גם את זה שכבר למדנו אנו
שוכחים מהר.
אחרי שסיימתי את הסטאז' אצל אחי, התחלתי לצאת לכפרים לבד. בוקר
אחד הצלחתי להתעורר מוקדם, רתמתי את הסוס לעגלה, ועד מהרה
הייתה העיר מאחורינו. הייתה שעת בוקר נהדרת. הייתי ער מספיק
כדי ליהנות מהנוף, אבל לא מספיק ער כדי לייגע את מוחי במחשבות
על המריבות והויכוחים העתידיים עם האיכרים על מחיר הסחורה. בגן
העדן הזה, רחוק מכל ישוב, מצאתי עשב טרי אסוף בצד הדרך. החלפנו
מבטים עם הסוס, והחלטנו לעצור לארוחת בוקר. אני אכלתי לחם עשוי
קמח תירס עם בצל, והסוס תקע את ראשו בעשב הריחני ואכל בתיאבון
שעורר את קנאתי. במחשבה שנייה, כשנזכרתי בחלוקת התפקידים
בינינו, מי יושב בעגלה ומי הסוחב אותה, חזרתי בי מקנאתי לסוס.
מה גם שעשב, אפילו הוא טרי, לא כלול במאכלים האהובים אלי.
אחרי הצהריים סיימתי את עסקיי. ואז, לא כמקובל בתום העסקה,
בנוסף לתבשיל הכרוב התקני,  כיבדה אותי האיכרה בפשטידת גבינה
לקינוח, ובסוף ולמנה האחרונה בחורה כבת שש עשרה נאה למדי
שהציגה אותה כבת אחותה וביקשה שאקח אותה הביתה לעיר. אני כמובן
כמחוות אבירות טהורה הסכמתי מיד, ותוך כדי זלילת הפשטידה
שהאיכרה פרסה לי ביד רחבה העליתי בעיני רוחי את הפוטנציאל
בנסיעה הרומנטית. הנערה ואני בליל ירח מלא מעלינו, הכוכבים
סביבנו, שקט ושלווה, רק פסיעת הסוס ופעימת לבנו - תודה לך
אלוהים, שדואג למחסורי עבדיך החוטאים.
יצאנו לדרך ולפני שהספקנו להתרחק מהכפר החלה זלילת העשב הטרי
מהבוקר לתת את אותותיו בסוס. הבהמה התחלה לשלשל ובהינף זנב
ריססה אותנו בנוזל הריחני. הצלחתי להתגבר על הבעיה על ידי כך
שהעברתי את מקום מושבנו אל אמצע העגלה. אז החל היצור הארור
בקונצרט בלתי פוסק של הפלצות שאי אפשר היה להתעלם מהן. הייתי
במבוכה נוראה. לך תעשה רומנטיקה כשערפל של סירחון אופף אותך,
ופניך ופני האובייקט שלך מנומרות בחרא של סוסים. ובנוסף לבחורה
לא הייתה טיפת של חוש הומור. היא ישבה לצידי מכווצת. פניה
קפואות כמו פסל אבן של מדונה מיוסרת, שציפורים חרבנו עליו.
הגענו לאורווה קצת לפני חצות. הגברת התגוררה בקצה השני של העיר
במרחק הליכה של שעה וחצי. ירדנו מהעגלה. היא תלתה בי עיני עגל
מתחננות ואני האביר, בלי שתבקש, הצעתי ללוות אותה הביתה. הלכנו
כשהיא משלבת את זרועה בזרועי ונתלית עלי כמו שק תפוחי אדמה. לי
לא היה חשק לפטפוטים, והיא לא סתמה את הפה כל הדרך. אני לא
יודע על מה דיברה כי כל מחשבותיי סבבו על צירוף מקרים המחורבן
שהפך לי לילה של כיף לעינויים. כשהגענו לבית שלה שיחררה אותי
מאחיזתה והבטיחה שישו הנוצרי ומריה הקדושה יגמלו לי על
התנהגותי האצילית, לבסוף נשקה לי ואמרה שהייתה רוצה לקבוע איתי
פגישה נוספת. הפה של הגברת הסריח, או שרק היה נדמה לי?
נשארתי לבד באמצע הלילה. הבטתי בכוכבים כשאני מהרהר בגורל. איך
ארוחת בוקר של סוס דפקה לי מזמוז מבטיח. ואיך כאשר הגברת כבר
רצתה, לי יצא כל החשק. משכתי בכתפיי והתחלתי לצעוד הביתה.
לסיכום, אפשר לומר שהיה לי יום מחורבן בכל מלוא המשמעות.
כשהבינו שנוכחותם של הרוסים אינה תעתוע או חלום בלהות חולף,
והפכו אלה לחלק מהנוף ההונגרי, התחילו להתייחס אליהם כאל כורח
המציאות. הדבר לא היה קל. ההתייחסות לסלבים כאל גזע נחות מקורה
במונרכיה האוסטרו-הונגרית . תורת הגזע הנאצית הייתה תפורה
למידותיו של האופי ההונגרי. כדי לכפר על התבוסות והמפלות שנחלו
בכל המלחמות בהן השתתפו במאות השנים האחרונות, טיפחו ההונגרים
רגשות לאומניים מופרזים. המחשבה על הגזע העליון בעל הדם הטהור
ניפחה להם את הראש ואת החזה. עכשיו התנפצה תורת הגזע לרסיסים.
הם חרקו שיניים והשלימו עם העובדה שבסדר העולם החדש שוב יהיה
מקומם עם המנוצחים. התנהגותם של הרוסים ככובשים בהונגריה,
לפחות בהתחלה, הייתה התנהגות של מי שיש לו חשבון לסגור עניין
עם כל פרט בנפרד. אחרי הכל, עד לא מזמן, החיילים ההונגרים -
שלא היו שונים בהתנהגותם הברברית מהגרמנים, שרפו את כפריהם
ובזזו את  בתיהם, להונגרים לא היה מה לצפות לרחמים. אבל ככל
שחלף הזמן התמתנו והתמסדו היחסים. באפיק השלטוני גילו הכובשים
יחס הוגן ובהחלט לא יחס נקמני. לפחות לא בעיר שלנו. תלונות של
אזרחים על מעשה שוד ואונס נחקרו בקפידה - אם כי לא תמיד בהצלחה
- למרות שההונגרים נפנפו בהם שנים בכדי להוכיח את היותם
קורבנות מסכנים. בשטח ה"עסקי" היו הדברים הרבה יותר מסובכים.
הרוסים היו אספני שעונים כפייתיים  ומכורים לאלכוהול. הם לא
דקדקו באמצעים לאיסוף שעונים בלשון המעטה, אבל בעד השתייה היו
מוכנים לשלם, בכסף, במזון ובחפצים שגנבו במקום אחר, אפילו
בשעונים. לך תבין את קוד המוסרי של הסלבים.
באפיק האישי היו הדברים הרבה יותר פשוטים, והטבע דאג לסדר את
העניינים. החיילים הרוסים, אחרי שנים ארוכות של קרבות ותנועה
מתמדת, הגיעו סוף-סוף לשלווה ולמנוחה יחסית - אמנם רחוקים
מהבית - חיפשו ומצאו קשרים עם בנות המקום, שהגברים שלהן נהרגו
או נעלמו בערפל של המלחמה במחנות השבויים במרחק אלפי
קילומטרים. היו הרבה יתרונות בסוג זה של קשרים. להונגריות היה
בן זוג קבוע במיטה, יחד עם זאת היו פטורות מהחובות המוטלות
לרוב על נשים נשואות, כגון למצוא חן בעיני החותנת או  להיות
נחמדה לגיסה. מצב אידיאלי של יחסים שהצדדים הפיקו ממנו את מירב
התועלת. קשיי השפה צמצמו את הוויכוחים והמריבות. בעיות כלכליות
לא היו מאחר שהרוסים דאגו למזון ולמצרכים שרוב האוכלוסיה לא
יכלה אפילו לחלום עליהם בתנאי המחסור החמורים. אותן ההונגריות
שלא רצו או לא הצליחו לצוד להן פטרון, הביעו את סלידתן
מהמופקרות הזונות בקול רם ובהערות ארסיות. אבל כאשר היו חסרים
כוס חלב או קצת קמח, יישרו המתחסדות את שמלותיהן, העבירו
אצבעות בשערן, עטפו את כתפיהן בסודר, דפקו אצל השכנה הזונה
לשאול אם במקרה אפשר לקבל בהשאלה את החסר. בצאתן מהדירה, העיפו
מבט חושש לצדדים, הסתירו את המצרכים מתחת לסודר פן יתגלו לעיני
חברותיהן המתחסדות, וצעדו הביתה באף מורם ובפה מכווץ.
הכנסייה התעוררה ונזכרה לפתע בעדר המאמינים. כיוון שהחוק החדש
אסר את הרוכלות בסחורה הישנה האנטישמית, מצאו הפרסומאים
סיסמאות חדשות. אהבת ישו והאמונה באל נמכרו ללא רוטב אנטישמי.
הכמרים הבטיחו פיצויים מוגדלים, מניות צמודות ועוד פרסים יקרי
ערך בעולם הבא לכל מאמין הצובר שלושים נקודות במעשים טובים, כל
הקודם זוכה. עוד הבטיחו פיצוי על כל התלאות וייסורי העולם הזה
- מגורים ברמה גבוהה, איכות חיים אחרי המוות, כל זאת בסביבה
נהדרת ובחברה מובחרת בגן העדן. המפלגה הנוצרית דמוקרטית -
פתאום כולם נעשו דמוקרטים, אפילו הכנסייה - הוציאה כרוז לקראת
הבחירות. "אהבתי אתכם, אל תקללו אותי, כי אני הוא שמביא לכם את
הישועה". הכרוז היה מצורף לשלטי פרסומת ענקיים שהדבקו לקירות,
עליהם התנוססה תמונתו של הצלוב.
המראה הכללי של העיר המובסת היה עגום. שלדי הגשרים הזדקרו
מקרקעית הנחלים. בצדם, על גשרי רפסודות ארעיים, התנהלה תנועה
ערה. הולכי רגל, עגלות רתומות לסוסים, רכבי תלת אופן עמוסי
סחורות, ולעתים גם מכוניות מזדמנות של רוסים שטיפסו באיטיות על
הגשר, מפלסות את דרכן בהמון. העיר מלאה בניינים שקרסו, רבי
קומות שנחצו לשניים כאילו מפלצת עצומת ממדים ובידה סכין בצעה
פרוסה לטעימה ואז מעכה אותם לגל הריסות. חדר שינה חשוף בקומה
העליונה של בניין הרוס. תמונה ממוסגרת תלויה על הקיר מעל
המיטה. הזכוכית של המסגרת שבורה אבל התמונה במקום. על המיטה
כריות ומצעים מכוסים באבק ושברים. משקוף תלוש ממקומו, דלת
מתנדנדת על צירה, עליה וילון קרוע. אין לדעת מה קרה לתושבי
הדירה. את מקומם תפסה משפחת חתולים. חתולה שחורה רובצת על פני
התהום ומביטה באדישות בגוריה המנסים לאחוז בקצה הוילון. אין לה
ממה לפחד, אין מי שיגרש אותה. חדר המדרגות הרוס גם הוא ואי
אפשר לעלות, מראה כללי של חורבן.
ממבט קרוב התמונה אחרת. לא בהלה ולא פחד. זרם אנושי נע לכל
הכיוונים. אין זו בריחה מהתקפות אוויר ולא מנוסה מפני האויב.
האויב כבר פה והוא מתמרן בין אזרחים אדישים, בין העגלות והולכי
הרגל, והם האזרחים אפילו לא מפנים דרך למכוניותיהם.
החלו עבודות השיקום. קבוצת אסירים נאצים לשעבר, מפנים במריצות
ובאתים שברי מפולת. העבודה מתנהלת בעצלתיים. סוהר בודד שומר
עליהם. הוא יושב על גל אבנים ורובה בחיקו. שמירה לא קפדנית
במיוחד. ייתכן שאין להם לאן לברוח , או שלא אכפת לו שיברחו.
עוברים ושבים ניגשים אל האסירים, מחליפים עימם משפטים, מעבירים
להם חבילות., הם וודאי ידידים או קרובי משפחה. והאסירים, המראה
החיצוני שלהם לא מעיד על מעשיהם. הם נראו כבני אדם רגילים.
תנועת הרכבות הסדירה התחדשה גם היא. גשר הרכבת על הנחל נהרס עם
כל היתר. הרכבות הבאות ממערב לא הגיעו לתחנה שבעיר. הן נעצרו
לפני הגשר והנוסעים הולכים את ארבעת הקילומטרים לתחנה ברגל או
תופסים אמצעי תחבורה מזדמנים. כאן אנחנו נכנסים לתמונה. בעלי
העגלות מחכים לנוסעי הרכבת ומציעים שירותי תובלה במחירים
משתנים לפי הביקוש וההיצע. בימי החופש מעסקי הירקות יצאנו גם
אנחנו אל הגשר והצענו את שירותינו האדיבים והיעילים תמורת
תשלום מראש. על המגבלות המיוחדות לתחבורה שהצענו לא סיפרנו
לנוסעים, התשלום שולם מראש והקליינטים היו חד פעמיים, כך שלא
חששנו שיפגעו במוניטין שלנו בעסקי ההובלות. לא הרחק מהגשר היה
שיפוע תלול וארוך שהסוס הקטן שלנו לא רצה או לא יכול היה
לעלות, בטח לא כשהוא סוחב עגלה עמוסה אנשים ומזוודות.  הוא היה
נעצר לפני העלייה, מנענע בראשו  לאות סירוב, והקליינטים התבקשו
לרדת ולדחוף את העגלה עד ראש הגבעה. מיותר לציין שהנוסעים מאוד
לא אהבו את הקטע ולעתים גם הביעו את חוסר שביעות רצונם בקללות
עסיסיות  בעודם - בלית ברירה - דוחפים את העגלה. אבל עד סוף
הנסיעה הרוחות נרגעו. העלייה הייתה בתחילת הדרך, ובהמשך לא היו
גבעות לטפס. הסוס עשה את עבודתו מבלי שנזקק לסיוע. כעסם של
הנוסעים שכבר ציפו להמשך דומה בדחיפת העגלה שכך. עלי לציין
ש"טיפים" לא קיבלנו אף פעם.
אחי התחתן. עד כה היינו שני אביונים בני לוסטיג. עכשיו היינו
משפחה. הזוג הצעיר לוסטיג והאח הקטן. אחרי נישואיו של אחי
הזמין אותנו הדוד השותף הסמוי ש"עזר" לאחי ונתן לו את הסוס -
"את החשבון נעשה אחר כך" - לארוחת צהריים להיכרות עם הכלה.
אירוע מיוחד שדיברנו עליו עוד הרבה זמן. אירוע מביך וגרוטסקי
שהוצא מכל פרופורציה של היגיון וטעם. הדוד התמקם עם שלוש
אחיותיו - הרי זה מקרה נדיר של ארבעה ניצולים ממשפחה אחת -
בדירה בת  ששה חדרים. חדר האוכל מפואר עם רהיטים כבדים. שולחן
גדול, כסאות בעלי משענת גבוהה. על השולחן מפות. צלחות מעוטרות.
כלי כסף. לקח לי זמן להיזכר איך ומתי משתמשים בסכין ומזלג כזה
או אחר. הושיבו אותנו לשולחן. הדוד קטן הקומה ישב לו בראש
השולחן כמו פריץ המעניק חסדים לנתיניו הנחותים. לאחיותיו חילק
הוראות בצורה אדיבה של אדון טוב לב למשרתיו. בתום הארוחה
התרווח בכיסאו ופתח בשיחה לפי התור. תחילה חקר את גיסתי. הנהן
בראשו בהסכמה כאשר היא סיפרה איך הכירה את אחי, ונתן לה עצות
אבהיות ודביקות כבעל סמכות לענייני נישואין. כשהגיע תורי בעט
בי אחי מתחת לשולחן לרמוז לי שאנחנו אורחים ושעלי להתנהג
בנימוס. עוד רצה להזכיר לי מי הבעלים האמיתיים של מקור
פרנסתנו, ואם אתחצף וארגיז אותו יפעיל את הסעיף של "נתחשבן אחר
כך" וייקח בחזרה את הבהמה, ואחי ירתום אותי לעגלתה במקומה.
תפסתי, יותר נכון הרגשתי, את הרמז בקרסוליים. עניתי בנימוס
וביראת כבוד הראויה לצעיר כמוני שמשתפים אותו בשיחת מבוגרים.
השתדלתי לבחור בכפות ובמזלגות הנכונים, ותוך כדי שמירה על
נימוסים קפדניים אכלתי בכמויות מסחריות מכל מה שהיה על השולחן.
בסוף הארוחה התכבדנו בסיגר גדול שגרם לי בחילה קלה. הבנות
והגיסה פרשו כפי שמקובל בחברה  גבוהה, ואנחנו המשכנו לנהל שיחה
על דא ועל הא. הסיוט כמעט הגיע לקיצו. לפני שקמנו ללכת הופיעה
גיסתי חיוורת כמו סיד, כשהיא עומדת על הרגליים בקושי. התברר
שלא הייתי היחידי שניצל את ההזדמנות לזלילת חינם, ובזמן שאנחנו
הגברים פתרנו את בעיות העולם הגברת שלנו בילתה בשירותים, כאשר
שתיים מהבנות אוחזות לה בראש והשלישית מחזיקה בגבה ומכוונת
אותה לאסלה בעוד היא מקיאה את נשמתה. אבל פרט לתקרית הקטנה
האירוע עבר בסדר. הדבר החיובי שיצא מהאירוח היה שהבנות התיידדו
עם גיסתי ובאו אלינו לבקר מדי פעם. הן שפכו את לבן לפנינו.
סיפרו לנו על תסכולן ושאינן מוכנות יותר לשרת את האח הבלתי
נסבל תמורת אוכל ומקום מגורים, ושהן מתכוונות לעזוב לפלסטין.
המפגשים האלה תרמו לכל הצדדים. הבנות מצאו אוזן קשבת למצוקתן,
ואנחנו שאבנו עידוד מהעובדה שיש יותר דפוקים מאתנו, ומהעובדה -
שעד כה נדחקה  בתודעתנו - שקיימת אפשרות לקום וללכת.
הרחבת המשפחה חייבה הגדלת הכנסות. מכוון שלא היה  ביכולתנו
להגדיל את אמצעי היצור כי מימדיהם של הסוס והעגלה היו נתונים
קבועים, נאלצנו לחפש אפיקי הכנסה נוספים. למזלנו, הגיסה שהוותה
שלושים אחוז מהמשפחה, הוסיפה לה כחמישים אחוז של מוח חושב,
ולאחר בחינה מדוקדקת של האפשרויות, ולאור הנתונים הקיימים,
החלטנו לפתוח חנות ירקות. עד כה מכרנו את הסחורה שלנו
בסיטונאות כי לא בא לנו לעמוד בשוק ולהתחרות בשאר הרוכלים.
החלטנו כי להיות בעלי חנות יהיה יותר מכובד, ויאפשר לנו לקבל
מחיר גבוה יותר בעד הסחורה. בנוסף לכך, נוכל לאחסנה בחנות
במקום בבית. בעל הבית כבר רמז לנו בעדינות שבהזמינו אותנו לגור
אצלו התכוון לאחים לוסטיג, ואפילו הגיסה התקבלה בברכה. אבל
ארגזי הירקות הרקובים בפרוזדור ובכניסה מפריעים לו קצת.
יצאנו לחפש מקום להקמת העסק. מצאנו חנות ריקה ששימשה בעבר
מכולת ובדרך נס פסחו עליה פגעי המלחמה והוונדליזם. היה זה מקום
עם חלונות ודלתות. בפנים היו מדפים, דוכן מכירות וכסא של ספרים
שאיני יודע איך הגיע לשם. באמת התחלה טובה ומבטיחה. בהמשכה
נתגלתה בעיה קטנה שלא יכולנו להביא בחשבון, מהסיבה הפשוטה שלא
עשינו מחקר שווקים. החנות שכנה בלבו של אזור שתושביו אמנם צרכו
ירקות כיתר בני אדם, אבל לא אהבו לשלם בעבורם. לפחות לא את
מלוא המחיר. הם באו לחנות, בדקו את הירקות הטריים כשהם ממשמשים
אותם, למחרת, כשהסחורה הייתה כבר פחות טרייה. באו שוב לבדוק,
וכך גם ביום השלישי. ממש לפני שהתכוונו לזרוק, קנו את הסחורה
ברבע המחיר. החזקנו מעמד שלושה שבועות, ואז נטשנו את הרעיון
להיות בעלים של חנות ירקות. ביום האחרון ערכנו מכירת חיסול.
כדי להקטין את הנזקים הכספיים מכרנו גם את המדפים, את דוכן
המכירות ואת כסא הספרים. לא שאלתי אותה אבל איני חושב שכך
תיארה לעצמה גיסתי הטרייה את ירח הדבש של נישואיה.
היינו זקוקים לדירה. החדר היחיד התחיל להיות קצת צפוף לזוג
הצעיר ולי בתור פרימוס. מה גם שבעל הבית החליט שגמר את חובו
לעם היהודי. הגיסה שנתווספה וארגזי הירקות בפרוזדור הטו את הכף
לחובתנו. הוא רמז לנו מספיק פעמים, ולבסוף דרש שנלך לעזאזל
בתוך שבוע אחרת יזרוק אתנו לרחוב. בחוסר ברירה הלכנו לחפש
מגורים חדשים. מצאנו את בית חלומותינו. היה זה בית קטן, שני
חדרים, מטבח עם גינה בפרברים. בדיעבד התברר שנפלנו על הבית הכי
דפוק שיכלנו למצוא "בחלומותינו". הבית היה שייך לגברת יהודיה
שהכרנו בעבר. היהודיה לא רצתה לגור בו בטענה שאינה רוצה לראות
את הפרצופים של השכנים. היא לא ביקשה שכר דירה, אלא רק שנשמור
על מצבו התקין של הבית. הגברת שכחה לציין אי-אלו קשיים שמקשים
את השמירה על הרכוש שלה, שבכל משב רוח בינונית ולפעמים גם בלי
הודעה מוקדמת נושרים ממנו חלקים. הגג דלף, הגשם חדר דרך
הקירות, ואי אפשר היה לחמם. היא לא סיפרה גם על העכברים
והמקקים ששרצו והתרוצצו בכל פינה, או על תנור הבישול במטבח
שעבד הפוך. בזמן הבישול היה התנור מוציא עשן דרך כל הפתחים
מלבד פתח הארובה. כאשר היה לנו מה לבשל, נאלצנו לפתוח את
החלונות והדלתות בכדי להיפטר מהעשן. לא ידעתי אם הדמעות בעיני
גיסתי נגרמו מהעשן הסמיך או שהיו דמעות של ייאוש.
גם אני הייתי מתוסכל. לאחר שהתרגלתי לעובדה שאני חי וקיים
התחלפו דאגותיי. מטבע הדברים יצרתי לי בעיות חדשות שהציקו לי,
גם אם היו קטנות לאין שעור ביחס לעבר. לחם התירס ישב לי בבטן
כמו אבן. דייסת התירס עם הבצל המיובש יצא לי מהאף. מרעב כזה אי
אפשר למות אבל אפשר להשתגע. הקיץ נגמר. וכשהשמיים קודרים והבן
אדם חולק את מיטתו עם עכברים, הכל נראה שחור. החורף הראשון
אחרי המלחמה היה רע. שום דבר לא היה כמו שחשבתי. העובדה
שנשארתי בחיים ויכולתי להרגיש - נדחק לפעמים מהתודעה. אי אפשר
היה לעשות כל יום פסטיבל שחרור.
הפנטזיה הייתה הסם שעזר לנו לשרוד במחנה. דמיינו איך ומה נעשה
כשכל זה ייגמר והעולם יקבל אותנו בזרועות פתוחות. מיכאל ואני
היינו שוכבים צמודים על הדרגש כדי להתחמם. מדברים על המעיל
העליון שאקנה, ארוך עם פרוות צווארון, ועל המגפיים המרופדות.
אז הייתי מבקש את מיכאל שיזיז את התחת כי שלי בולט החוצה וקר
לי. ולאחר סדרה של תנועות מסובכות מתחת השמיכה כשהתחת של שנינו
היו מכוסים, מיכאל פתח במונולוג שלו. "מה דעתך על חליפת פסים
שחורה עם עניבה אדומה? נכון שזה מתאים. אני חייב גם לסדר את
שתי השיניים שחסרות לי. מה אתה מציע?" השאלה הופנתה לרופא
שיניים ששכב בדרגש העליון. דיברנו גם על האוכל. מיכאל רצה את
ארוחת הערב שלו ליד אח בוער כשרגליו טובלות בגיגית מים חמים.
"די, מספיק לדבר כל הזמן על האוכל, על בגדים ועל הגיגית ליד
האח. בקיץ אני לוקח סירה ומשיט  אותה לאורך הדנובה הקטנה עד
לגונו - מקום שהדנובה הקטנה מתחברת עם הדנובה הגדולה - ואז אני
יורד את כל הדרך לבודפשט. אצטייד באוכל ", ואני מפרט ורואה
בעיני רוחי את סוגי המזון שתכננתי לקחת לסירה.
"בירו, אתה מצטרף?"
"אני קונה לכם את הסירה." ענה לי בירו לפי הגיון, זה שיותר
מאוחר צירפנו לקולקטיב שלנו, ולאו דווקא בגלל הסירה. כך
דיברנו, תכננו תוכניות, עשינו עסקים. היו עסקים מיידיים. זוג
נעליים תמורת כיכר לחם, כובע חם עם אוזניות תמורת שתי פרוסות
לחם ומנת ריבה. והיו גם עסקות עתידיות כמו זו שהוצעה לנו על
ידי איש שהבטיח מכונית "אופל" אם נצרף אותו לחבורה שלנו ונביא
אותו הביתה חי ושלם. סירבנו לאיש. לא מפני שלא האמנו
להבטחותיו, אלא משום שידענו שאין לו סיכוי. בתת-מודע הבנו את
הסכנה שבצרוף "חיה חלשה" לעדר.
כל זה היה רק לפני שנה. הפנטזיות היו הדלק שהחזיק אותנו
שפויים. למעשה לא היו אלה רק פנטזיות. לא דמיינו דברים שלא היה
ניתן להגשימם בתנאים נורמליים, כולל הסירה, מתנתו של בירו, בן
למשפחה עשירה. אבל את המציאות שלאחר המלחמה לא יכולנו לדמיין.

במציאות של אחרי המלחמה אי אפשר היה להשיט סירות בנהר משום
שהגשרים שהתמוטטו חסמו את המעברים. משום שבקיץ, כשמפלס המים
ירד, צצו בו גוויות שנתקעו בבוץ.
טוב, לא את כל החלומות אפשר להגשים. אבל בקיץ, כשהשמים היו
כחולים והשמש זרחה, חשבתי שעוד מעט יהיה יותר טוב. עכשיו חורף.
שלג מלוכלך נערם על המדרכות. אנשים הולכים מכונסים בעצמם
מכורבלים במעיליהם, ממהרים למצוא מחסה מפני הרוח הקרה.
את המעיל שלי לא תפרתי אצל חייט אלא קניתי בשוק הפשפשים. המעיל
היה בלי פרווה ומגפיים לא היו לי בכלל. לא היו לי מגפיים, רק
זוג נעליים עם סוליות דקות שריפדתי בעיתונים לשמור חום כלשהו
ברגליי, הייתה לי גם חברה ג'ינג'ית שלא אהבתי במיוחד.
העיר הייתה אמנם מוארת בלילות החורף, אבל הפנסים הקרים רק
הבליטו את הניכור והזרות.
האדון נייבירט, יהודי מבוגר מאיתנו, פתח בית קפה - מסעדה שהפך
למרכז המפגש והבילוי. יכולנו לשתות אצלו תה ממותק בנוזל כהה,
תוצר לוואי של סלק סוכר. הטעם היה מגעיל אבל היה חינם. למי
שהיה כסף הוגש לו תה ממותק בדבש. היה גם תפריט. דייסת תירס עם
או בלי בצל מיובש מטוגן בשמן. לפעמים היו גם ביצים. ואז אפשר
היה להזמין חצי ביצה קשה או חביתה לשניים. המקום היה פתוח מתשע
בבוקר עד עשר בלילה. היה פטיפון עם קפיץ שמותחים ידנית ושלושה
תקליטים. מוזיקה לואלס באחד מהם, ומוזיקה לטנגו בשניים
הנותרים. תמורת תשלום היה האדון נייבירט מותח את הקפיץ, שם אחד
התקליטים והעם יצא במחול. היו לנייבירט שתי בנות יפות בנות
שש-עשרה ושבע-עשרה. הן חוו בעיקר את כוח המשיכה של המקום. אפשר
היה להזמין אותן לרקוד. אבל כל מגע קרוב מדי, או הנחת יד במקום
הלא נכון, גרם למחאה קולנית של פפה נייבירט. אני העדפתי לרקוד
עם הג'ינג'ית שלא אהבתי.
עסקי הירקות גוועו. הגשמים שיבשו את הדרכים ונאלצנו לחפש פרנסה
חלופית. כולם אמרו שבבודפשט אפשר לעשות עסקים מצוינים. קונים
משהו. לא חשוב מה, נוסעים לבודפשט ומוכרים ברווח. הרעיון לנסוע
לבודפשט מצא חן בעיני. בעיני רוחי ראיתי את עצמי מהלך בשדרת
הטבעת וברחוב אנדרשי. מדי פעם מסתכל מאחורי גבי ומזכיר לעצמי
שאף אחד לא יכול לשים עלי יד ולדרוש ממני להזדהות - לפתוח את
המכנסיים לבדיקת אבר המין היהודי שלי. אם אעשה זאת אעשה מרצוני
החופשי, בכדי להשתין עליהם, כל זה כתוספת לפוטנציאל המסחרי
בשווקים של בודפשט.
התחלתי לרחרח לאיזו סחורה יש ביקוש בעיר הגדולה. הופניתי לבית
דפוס שבעליו יהודי. פרט לעסקי הדפוס, שימש המקום מרכז לעסקי
מסחר שונים ומשונים. הלכתי מלא תקווה ופתוח להצעות. בבית הדפוס
אמרו שיש להם משהו תפור בדיוק בשבילי. יש להם במלאי במקרה פלפל
שחור מיובא מהמזרח הרחוק. כרגע יש להם ארבעה קרטונים ואם אמצא
קונה יהיו עוד. הסחורה הייתה ארוזה בשקיות נייר קטנות שציור
יפיפה של אניית מפרש שטה על גלי הים היה מצויר עליהן, ו MADE
IN CEYLON מודפס באותיות מאירות עיניים בתחתית השקית.
"היבואנים" היו מאוד מעוניינים בהצלחתי, ולימדו אותי פרק ברזי
המסחר. דבר ראשון, אסור לי להציע את הסחורה בעיר שלנו. כשאמרתי
שאני מתכוון לנסוע לבודפשט נרגעו, והסבירו לי שאם אני רוצה
לנסות את מזלי בקמעונות, המקום העדיף הוא שוק הפשפשים. המליצו
לי לא לעמוד יותר מדי זמן במקום אחד כי "הניידות מאוד חשובה
בסוג זה של מסחר". במקרה ואמכור בסיטונות שלא אנסה לחזור עם
הסחורה העתידית לאותו מקום. לשאלתי השיבו שהפלפל השחור אמיתי,
ואמרו לי לא לשאול שאלות אידיוטיות. הם גם לא סיפרו שבתחתית
הקרטון ערבבו קצת חול כתחליף לפלפל. קבעו לי מחיר "מציאה"
בטענה שהנייר, הגרפיקה והעבודה במילוי השקים עולים הרבה כסף.
באשר למחיר לצרכן הסבירו שכמה שאבקש יותר, כך ישתכנעו הקונים
שהפלפל אמיתי.
מצויד בארבע קרטונים ובהרבה עצות מועילות תכננתי את צעדיי
הראשונים  בדרך לכסף הגדול. בבוקר למחרת יצאתי לתחנת הרכבת,
חיכיתי עד הצהריים ולא הייתה שום רכבת לבודפשט. עברתי לרחוב
הראשי לנסות את מזלי בטרמפ. שעות עברו, מכוניות חלפו, אבל אף
אחד לא עצר לי. כבר היה אחרי שמונה בערב, התנועה התדלדלה
והרחוב התרוקן מאנשים. באורות המטושטשים של הפנסים, במעטה
הערפילים הלילי, נראו הרחוב והמבנים ההרוסים כמו תמונה מסרט
אימים. היה לי קר והחלטתי לוותר. חשבתי לחזור לתחנת הרכבת
ולברר את זמני היציאה של הרכבות בצורה יסודית ולחזור למחרת.
כבר אספתי את חפציי כשמכונית רוסית נעצרה לידי. חייל הוציא את
ראשו מהחלון ושאל את הכיוון לבודפשט. המלאכים הטובים שלי
הגיעו. הסברתי להם בהרחבה, בהונגרית, שאני יודע את הדרך, ואני
האיש שהם זקוקים לו. אני אוביל אותם למחוז חפצם אם יתנו לי
לנסוע איתם. בתשובה למונולוג שלי אמרו ברוסית משהו שהבנתי ממנו
רק מילה אחת "טטה". טטה הייתה עיר באמצע הדרך לבודפשט. עניתי
בצהלה "טטה דדה", וכבר הייתי במושב האחורי. החיילים הסתכלו זה
בזה, משכו בכתפיים, ויצאנו לדרך. ישבתי במושב האחורי, מתכנן
תכנונים, מחשב חישובים, איך וכמה אני מוכר, ומה נעשה ברווחים.
בינתיים הגענו לטטה, עיר מכרות פחם שרוב תושביה כורים. הרוסים
עצרו באמצע העיר, יצאו מהמכונית, טפחו לי על גבי ואמרו "מורגן
בודפשט" שפירושו מחר בודפשט. אחד מהם הושיט לי שמיכה שהוציא
מהבגאז' והם הסתלקו להם. אני, השמיכה  והמכונית הרוסית נשארנו
שם באמצע הלילה, באמצע שום כלום. לא היו לי תוכניות מיוחדות
לכן הלכתי לישון. איני יודע כמה זמן ישנתי, התעוררתי כשרגלי
מכווצות וכל גופי מאובן. יצאתי מהמכונית לחלץ את העצמות. עשיתי
כמה סיבובים וכשנוכחתי שבחוץ לא יותר קר מאשר "בחדר השינה"
שלי, חזרתי למושב האחורי, הורדתי את השמשה, הוצאתי את הרגליים
דרך החלון כדי לתפוס תנוחה נוחה יותר, ונרדמתי. התעוררתי שנית
לקול צעקות וריצה מתרחקת. יצאתי לסיבוב נוסף של חילוץ עצמות,
והפעם התיישבתי במושב הנהג, ראשי על ההגה מכורבל בשמיכה.
התעוררתי שוב לשמע צעקות "איפה הגווייה" מישהו פתח את הדלת
בפראות, ולפני שהבנתי מה קורה, יד אחזה לי בצוואר ושלפה אותי
החוצה מהמכונית.
סביבי עמדו שני שוטרים הונגרים ושני אזרחים. האזרח גמגם, פניו
כשל מי שמביט ברוח רפאים; "אבל הוא היה מת כשראיתי אותו. הייתה
גוויה והרגליים שלה בלטו דרך החלון. נכון שהייתה גווייה?" שאל
את האזרח השני. שני הכורים שהיו בדרכם הביתה ממשמרת לילה עברו
ליד המכונית, ראו רגליים משתרבבות בצורה מוזרה דרך החלון.
הציצו פנימה וראו גופה מכוסה בשמיכה. הם נבהלו. פרצו בצעקות
ורצו להזעיק את המשטרה, השוטרים היו דווקא מרוצים כשגילו שאני
לא פגר ושאינם צריכים למלא דוחות מסובכים. התבקשתי להסביר מה
אני עושה בעירם במכונית רוסית באמצע הלילה. עד שהצלחתי לשכנע
אותם שאני חי, ועד שעזבו אותי במנוחה היה כמעט בוקר. לא חזרתי
למכונית לישון. החוויה הספיקה לי ללילה אחד. הרוסים הגיעו,
הביאו קפה חם. יצאנו. והדרך לבודפשט עברה בלי אירועים
מיוחדים.
נפרדנו בבודה, בגדה הימנית של הדנובה. בעומדי שם התברר לי
שהעיר עברה טיפול קוסמטי יסודי מאז ביקורי האחרון בתקופת
הנאצים. כל הגשרים היפים של העיר נהרסו. הגרמנים פיצצו אותם
בנסיגתם והשאירו הרס וחורבן לבני בריתם הנאמנים. עברתי את הנהר
דרך האי מרגרת שהיה בעבר פינת חמד. קצף מלוכלך ורפש כיסו את
שברי היסודות של הגשר. פסלים כרותות ראש ושברי איברים בוססו
בבוץ ובשלג הנמס. קשה להגיד שהתאבלתי על המראה. ההונגרים קיבלו
את המגיע להם, קצרו את היבול המפלצתי שזרע השטן.
התכוונתי לבקר את חברי מיכאל, שעזב לבודפשט מיד לאחר שהגענו
הביתה. לא ראיתי ולא שמעתי ממנו מאז וציפיתי למפגש בקוצר רוח.
עברנו ביחד את ברגן-בלזן ואת טרזין, כשאנו קשורים ומחויבים זה
לזה. סחבתי אותו על הגב שלי לשירותים ורחצתי אותו כשלא היה
יכול ללכת. והוא הכריח אותי לקחת את מנות הלחם שלו כשלא הייתי
מסוגל לבלוע את המרק הדלוח של סלק בהמות. סקרן אותי לראות איך
תעבוד עכשיו הכימיה הבלתי מוסברת שהייתה בינינו, לשני זרים
שונים בגיל ובאופי. התנאים השתנו, מיכאל מצא את אחיו. הוא כבר
לא חלק ממני. בחור נמוך, מכוער למדי, מבוגר ממני בחמש שנים.
אני הייתי בן עשרים. היה זה הבדל גדול בגילאים בתקופה נורמלית.
לולא הגורל והנסיבות, ספק רב אם היה נוצר קשר כלשהו בינינו.
האחים גרו באמצע העיר ועבדו במאפייה. המפגש המחודש היה מצוין.
הלחץ והמחויבות המוחלטת לא היו קיימים יותר, נשארה רק ידידות
יפה ומחויכת. דיברנו בעיקר על ההווה, את העבר בקושי הזכרנו.
מצבם של האחים היה מצוין. הם חיו ברווחה. עבדו במאפייה ומלבד
המשכורת קיבלו גם שני ככרות לחם ושתי ארוחות ליום. ובנוסף,
"ארגנו" עוד שני ככרות שהסתירו אותם במכנסיים הרחבים שלהם
והגניבו החוצה בתום העבודה. עבור שכר הדירה שילמו שני לחמים
ליום. הכסף שקיבלו הספיק לסיגריות, ובששת הלחמים הנותרים אפשר
היה לעשות חיים משוגעים.
זכיתי לאירוח ממלכתי. בתור התחלה גמרתי חצי ככר לחם מרוח בשומן
חזיר. אחר כך לקחו אותי לקולנוע, ובסוף הלכנו לערב ריקודים
במועדון של התנועה לנוער הסוציאליסטי. היה נחמד מאוד. פגשתי שם
המון סוציאליסטים צעירים, מכל המינים, אבל הסוציאליסטיות היו
רובן יהודיות. כאשר הגענו לאחר רדת החשיכה כולן כבר היו שם.
לשאלתי לשעה המוקדמת לתחילת המסיבה, החברים שלי הסבירו שלאור
מצב העניינים לא כדאי להסתובב ברחובות בשעות הלילה. הסיסמאות
הסוציאליסטיות בקשר לשוויון ולחלוקה הצודקת של הרכוש קיבלו
פירושים שונים על ידי אלמנטים מסוימים, ולא אחת קורה שבמפגשים
עם הטיפוסים האלה, האנשים נשארו בלי בגדים לעורם. וגם בנות
ישראל הסוציאליסטיות לא היו מחוסנות מהפגע הזה. אבל הן אהבו
לרקוד ויותר מכל היו להוטות להשתלב בהונגריה החדשה. כפי שאמרתי
הן כולן היו שם כשהגענו. "ואיך הולכים הביתה", הקשתי, "אי אפשר
ללכת הביתה, נשארים עד אור הבוקר". אחרי רדת החשיכה פעלו
ברחובות הצדדיים כנופיות של הונגרים שהתחזו לחיילים רוסים. הם
התמחו בשדידה ובהפשטה של כל מי שנקלע בדרכם, החיזיון של אנשים
מסכנים מגיחים לרחוב ראשי כשרק תחתונים לעורם, וגם עורם לא
תמיד שלם, היה מראה שכיח בבודפשט באותן שנים.
אולם הריקודים היה מקושט. התזמורת ניגנה, והבנות עשו כמיטב
יכולתן ללמד אותי מקצבים מהפכניים חדשים. עם חלוף השעות דעכה
החגיגה. הזוגות נעו על משטח הריקודים כמו זבובים בחורף. אחרים
התיישבו ליד הקירות ונרדמו. ובסוף, כמו כל טוב, גם זה נגמר.
בשעה שש בבוקר, תוך כדי פיהוקים מישהו מההנהלה הכריז שערב
הריקודים המוצלח הסתיים, אפשר ללכת הביתה. החברים שלי הלכו
לאפות לחמים ואני זינקתי למיטה, להדביק את חוסר השינה שלי בן
היומיים, לא לפני שחיסלתי את חצי ככר הלחם שנשאר מהבוקר.
אחר הצהריים הוקדש לעסקים. מיכאל המליץ לא להתעסק בקמעונות.
לקחנו את הפלפלים ל"סיטונאי" שנהג לקנות ממנו את עודפי הלחם.
הסיטונאי ישב במשרד שלו - חדר מרוהט בשולחן, מיטה ואשה אחת,
ששכבה מכורבלת על המיטה בין שקים של קמח. האיש פתח כמה שקיות,
טעם קצת ושאל על המחיר. מיכאל נקב מחיר ברובלים, ואני כמעט
התעלפתי לשמע הסכום. היה ויכוח, לבסוף התפשרנו. אחרי שספרנו את
הכסף ואולי בגלל המבט התמוה שנתתי בו, פנה אלי האיש ואמר:
תראה, בחור, אל תחשוב שאני מטומטם. הפלפל שלך אמיתי כמו שאני
הבן של האפיפיור. אבל מי זוכר איזה טעם יש לפלפל אמיתי. תמונת
האנייה על השקית עושה רושם ואני מתכוון למכור אותם במסעדות
יוקרה. שם הבשר אמיתי אז לא נורא שמזייפים קצת בתבלינים. ובכלל
הסועדים שם מרוויחים את הכסף מרמאויות בשוק השחור, מצווה לשחרר
אותם מקצת עודפי המזומנים שלהם.
הכול נראה יפה והבטיח המשך עסקים פורה בעתיד, אלמלא הנבלות
בבית דפוס שערבבו חול בשקיות. הדבר התגלה מהר מאוד ובעלי
המסעדות התקשו להסביר לסועדים שבציילון הרחוקה החול הינו מרכיב
טבעי של פלפל שחור. האקורד האחרון של סימפונית הפלפלים היה
שמיכאל נאלץ להחליף את הסיטונאי שלו.
בכל מקרה העסקה יצאה לפועל, ואת הכסף קיבלנו ברובלים. הנושא
המוניטארי חייב הסבר; בהונגריה של אותם ימים הייתה אינפלציה
מהחמורות ביותר בעולם. כאשר מחיר הנסיעה בחשמלית הגיעה למיליון
פנגו, המטבע ההונגרי באותם ימים, הפסיקה הממשלה ההונגרית
להדפיס שטרות כסף, ובמקום זאת הדביקה בולים על השטרות הקיימים.
ערך השטר המקורי לא נחשב, מה שקבע את הערך היה צבע הבול.
המחירים השתנו כמה פעמים ביום. ובעלי העסקים עדכנו את עצמם מדי
שעה מהו הערך של המטבע ההונגרי. בסמוך לעזיבתי הוציאה הממשלה
מטבע חדש בשם פורינט, והכניסה אותו למחזור דרך המשכורת
לעובדים. הכסף הישן שנשאר בידי הציבור - אי אפשר היה אפילו
להתנגב איתו כי הנייר היה קטן.
נפרדתי מהאחים וסיכמנו לשמור על קשר. הצעתי שיבואו לג'ור
ונחשוב על עסקים משותפים. היו כמה רעיונות. האח הצעיר, שהיה
בעל חוש מסחרי מפותח יותר משלנו, טען שמכל דבר שקשור במזון
אפשר "לעשות" כסף. הסכמתי והוספתי: "בתנאי שלא אוכלים אותו
קודם". נזכרתי בעשרה קילוגרם של דבש אשר קנינו בקיץ במטרה
למכור ולעשות רווחים, בכל פעם שעברנו ליד המיכל טעמנו קצת,
ובסוף הגענו לתחתית ולא נשאר לנו מה למכור. ינו, האח הצעיר,
הציע קמח. "קמח אפילו אתם לא תאכלו בכפית", אמר, "אנחנו נמכור
את הקמח למאפייה שלנו תמורת לחם, ואת הלחם נמכור..." והמשיך
לפתח את תיאורית המסחר הסיבובית שלו.
בבית החלטנו שאת הרווחים מהעסקה המוצלחת נשמור כהשקעת יסוד
לפיתוח אפיקים חדשים. לא נבזבז אותו על זוטות כמו שיפור רמת
האוכל או רכישת מגבות שהתבלו מרוב שימוש וסדין נוסף, כי בזמן
שהחפץ היחידי היה תלוי לייבוש אנחנו - נו, לא נורא, לא צריך
להתפנק.
בינתיים נפתח בפנינו מקור הכנסה חדש. החורף היה קר מאוד והעם
היה זקוק לחומר הסקה. לנו היו האמצעים להביא את החומר מהמקור
אל הצרכן. הרעיון לא היה שלנו אבל במשך הזמן שכללנו את השיטה.
כמה אנשים שידעו על הסוס והעגלה פנו אלינו וביקשו מאחי לספק
להם עצים להסקה. לא היה דבר פשוט מזה. יערות וחורשות היו בשפע.
ארגנו גרזן ומשור גדול ויצאנו למשימה. בשעות הבוקר המוקדמות
פשטנו על שדרות העצים בשולי הדרך, כרתנו, ניסרנו את הגזעים
לחתיכות שוות, וכדי לפנק את הלקוחות סידרנו את העצים בערימות
יפות במחסן שלהם.
ימים מספר לאחר תחילת המבצע, כשחזרנו הביתה מעוד משימה מוצלחת,
מצאנו את הגיסה מבוהלת, והיא סיפרה שאנשים לא נחמדים חיפשו
אותנו וטענו שרימינו אותם בנוגע לעצים. במצפון נקי ובעלבון
צורב הלכנו לחקור את התלונה. הלקוחות טענו שהעצים שלנו לא
בוערים. כשמנסים להדליקם זורמים מהם מים כמו מברז דולף. היינו
נבוכים ולא הבנו מה קורה. מתברר שבכל מקצוע צריך להתמחות, כולל
בגניבת עצים להסקה. אחרי שלמדנו את הנושא תפסנו שיש רק שני
סוגי עצים שטובים להסקה מיד אחרי כריתה. עץ אורן ואקציה. כל
היתר, כולל עץ הבוק, שסיפקנו בתום לב ללקוחות - ובחרנו אותם
במיוחד בחשבנו כי אם זה טוב לרהיטים זה בוודאי טוב גם להסקה-
חייבים להתייבש שנים לפני השימוש בהם למטרה כלשהו. בחוסר בררה
ועל מנת להסיר מעלינו את התווית של רמאים החלטנו להיות טמבלים,
ובנוסף להחזרת הכסף גם סילקנו את העצים מהמקום. לאחר ששילמנו
שכר לימוד, ידענו כבר באיזה עצים לבחור. יערות אורנים לא היו
בסביבה אבל שדרות ארוכות של עצי אקציה פיארו את צידי הדרכים.
את מלאכת הגדיעה עשינו בשעות הלילה ובשעות המוקדמות של הבוקר.
לא היו לנו בעיות מצפוניות עם השחתת הנוף. מצפון היה מצרך חסר
במחסן הערכים שלנו, לפחות במה שקשור לנופיה האהובים של ארץ
ההונגרים.
תביעת הרכוש הנגזל של משפחתי התפתח בצורה מעניינת. החוקר
במשטרה אמר לי שהעדים מסרבים להופיע למשפט, ובלעדיהם לא ניתן
להוכיח ולא כלום. לעומת זאת, אם הנתבעים ייצאו זכאים במשפט
יתבעו אותי להוצאת דיבה. ביקשתי לבטל את כל העניין, אבל נאמר
לי שאי אפשר. התביעה על גניבה אינה תביעה אזרחית פרטית אלא
עניין פלילי שהמשטרה חייבת לחקור. הנבואות של אחי ושל השכן
פונגרץ התאמתו. ולא רק זה. נוצר מצב אבסורדי שבמקום שהגנבים
ייענשו, אני עוד אחויב לשלם להם עבור הוצאת דיבה. הייתי מתוסכל
לגמרי.
עצי האקציות בערו יפה אצל כולם, אבל במטבח שלנו גם עצי האקציות
לא עזרו. התנור הארור המשיך לעשן. כנגד זה לא יכולנו לעשות
כלום. שדרה בה גדלים תנורי בישול שלא מעשנים עוד לא מצאנו.
מיכאל הגיע לג'ור, ובילינו שני ימים נחמדים. לקחתי אותו למסעדה
של נייבירט בניסיון לגמול לו על האירוח בו זכיתי אצלם. הנחיתי
אותו איך להתנהג עם הבנות בזמן הריקודים. הזהרתי אותו מראש
ממזגו הרע של אבא נייבירט. אזהרה מיותרת. לא היו ריקודים כי
הקפיץ בפטיפון נשבר. הוא הביא לי במתנה שתי קופסאות סיגריות
אמריקאיות שעישנו אותן בשרשרת. לקחתי אותו גם לקולנוע. ראינו
את גשר ווטרלו והתרגשנו עד דמעות. תוך כדי ובהמשך הבילוי
המסעיר התחלנו לגלגל רעיונות עסקיים לעתיד. עם הרובלים שלי
והכסף של מיכאל הלכנו לחפש קמח. העניין היה קשה, בבורסה
לסחורות בבית דפוס ביקשו מחירים מפולפלים, מה גם שלא סמכנו
עליהם, מי יודע מה הם מערבבים בקמח, והמוצרים התכוונו להמשיך
לעבוד במאפייה גם לאחר העסקה. בסופו של דבר מצאנו את מבוקשנו,
וגם לא היינו צריכים להיפרד מהרובלים היקרים שלנו. בעיר הייתה
מאפייה - כן, שוב מאפייה, מה לעשות? - שנהגנו לספק לה עצי
הסקה, עצי אקציות כמובן. את המאפייה ניהלו שלוש הבנות,
שותפותינו למסע מטרזין. הם הזכירו לא פעם איך סייענו להם בדרך
הביתה, אם כי את הקטע של בית המלון מחקו מהזיכרון. העיקר,
קיבלנו מהן שני שקים של קמח חיטה תמורת אספקה עתידית של עצים.

ועכשיו רק כדי לארגן ולהבהיר קצת את מצב העניינים; קנינו קמח
ממאפייה בג'ור תמורת עצי הסקה שאנחנו אמורים לגנוב בעתיד,
בכוונה למכור אותו למאפייה לבודפשט תמורת לחם, ואת הלחם
למכור... - איפה הייתי? אפילו לי העניין נראה קצת מסובך.

ארזנו את הקמח בשני שקים. התכוונו לנסוע לבודפשט ברכבת
הלילה,מאה וחמישים קילומטר שש שעות נסיעה בתנאים נורמאלים של
אז.הרכבת הייתה אמורה לצאת בתשע בערב ולהגיע לבודפשט בשלוש
לפנות בוקר. הגענו לתחנה שעה קודם כדי לתפוש מקום, אבל הסתבר
שאיחרנו קצת.בלית ברירה טיפסנו על גג הרכבת. הימים היו תחילת
חודש פברואר והתענוג היה מפוקפק, אם כי בנסיעת חינם לא מדקדקים
בענייני נוחיות. אף אחד מהנוסעים לא קנה כרטיס בזמן ההוא.
הצפיפות ברכבות הייתה כזו עד כי לאף מבקר כרטיסים, אם בכלל היה
קיים אחד כזה. לא היה סיכוי לעבור בין ההמון ולבדוק כרטיסים.
היה קר מאוד על הגג. הרוח הקפיאה את העצמות וחתכה בבשר.
השתדלנו לצמצם את עצמנו ולתפוס מגן מאחורי השקים. הרבה זה לא
עזר. הייתה זאת רכבת מאסף שעצרה בכל תחנה. אנשים עלו וירדו. רק
הקור והרוח ואנחנו נשארו קבועים ותקועים על הגג.
  אחרי נסיעה של ארבע שעות נעצרה הרכבת בשדה פתוח. הנהגים
ועובדי הרכבת לקחו פחמים מהקטר, ירדו מהרכבת והדליקו מדורה.
הבנו שההמתנה תהיה ממושכת. דלתות נפתחו וגם הנוסעים החלו לרדת.
גררנו את עצמנו עם כל היתר, קפואים ומאובנים. בתנועות מגושמות
ניסינו לחדש את זרימת הדם בידיים וברגליים. הדלקנו מדורה
מקרשים ומקרטוני אריזה שמצאנו ליד הפסים. לא היה לנו מוסג מה
הסיבה לעצירה או איפה אנחנו נמצאים. היה לילה בהיר וקר ללא
עננים. השלג שירד יום קודם התקשה והשמיע צליל של חריקה יבשה
תחת רגלינו. שורת המדורות המהבהבות באור צהוב לאורך המסילה,
הרכבת השחורה הדוממת, השלג הלבן, והשמים זרועי הכוכבים השרו
לרגע אווירה ציורית. אבל במצבינו קשה היה להתענג על מראות
הנוף. הסתובבנו סביב המדורה. ארבעה סיבובים מחממים את החלק
הקדמי של הגוף, סופגים את החום, מסתובבים עומדים עם הגב
למדורה. אחרי שהישבן מתחמם יושבים על הקרטון ומחממים את
הרגליים. קמים והולכים לברר כמה זמן העצירה תמשך, וחוזרים לאש.
במדורה הסמוכה היה אחד עם שעון שדיווח על הזמן העובר בפרקי זמן
קצובים, כל חצי שעה. חנינו שם חמש שעות. הזמן זחל ומצבור
הקרשים והקרטונים הלך ואזל. הקרבנו את הקרטון האחרון עליו
ישבנו זרקנו אותו למדורה והחלטנו להסתלק מהמקום. מה כבר יכול
להיות? בטח יש איזה מקום ישוב בסביבה הקרובה, ועם שלושים
וחמישה קילו על הגב לא נקפא מקור. חיכינו להכרזה הבאה של איש
השעון. פתאום החלה תנועה. זינקנו לתוך הקרון הקרוב.והצלחנו
להידחס פנימה. לפחות לא נאלצנו לעשות את המשך הדרך על הגג.
    הגענו לבודפשט בשמונה בבוקר. לא התחשק לנו להיסחב עם
השקים על הגב אחרי התלאות הלילה האחרון.החלטנו להתפנק  והלכתי
לחפש סבל עם עגלת יד, מיכאל נשאר לשמור על הסחורה. כשחזרתי עם
הסבל מצאתי נוסף למיכאל והקמח גם שוטר שהחרים את הבסיס למימון
השקעותינו לעתיד בשם החוק "למניעת ספסרות בשוק השחור".לא הייתה
ברירה. העמסנו את השקים על העגלה והתחלו כולנו השוטר הסבל
ואנחנו שני הדפוקים ללכת לכיוון תחנת המשטרה. בדרך ניסינו לשחד
את השוטר. כל שהתקרבנו לתחנה העלנו את המחיר. ובסוף הצענו לו
לקחת שק אחד ולצאת לנו מהחיים. כנראה שנפלנו על השוטר הכי סתום
או הכי פחדן בבודפשט, הרעיון שהוא עשה את תפקידו כשוטר הגון לא
עלה על דעתנו כלל וכלל.
    בתחנה הורה לנו השוטר להניח את השקים בחצר ולקח את מיכאל
פנימה לאחד המשרדים. ממני התעלם לחלוטין,כנראה לא חשב שאני
קשור לעניין. חיכיתי חצי שעה, אין סימן למיכאל והקמח מונח בחצר
ליד הקיר. כשראיתי שלא קורה שום דבר ושאף אחד לא מתעניין בי
ובקמח, העמסתי את השקים על הכתפיים. חלפתי על פני הזקיף
המשועמם שעמד בפתח, ויצאתי מהתחנה. לקחתי את הראיות למקום
מבטחים לדירתם של האחים, וחזרתי לתחנה לבדוק מה קורה עם מיכאל.
אמרתי ליומנאי שאני מחפש את החבר שלי וכשנתתי את השם הבן אדם
נדרך.;"זה הבחור עם הקמח שנעלם מהחצר, בוא אני אקח אותך לחבר
שלך". הוא לקח אותי לחדר אחד, מיכאל יושב על כיסה ושני אנשים
עומדים עליו וצועקים; "בן זונה קטן, מה עשית עם הראיות".
היומנאי הציג אותי כאחד  שאולי יכול לעזור. לפתע נעשו כולם
אדיבים ושאלו בנימוס מה ידוע לי בנושא. מיכאל עושה ניסיונות
נואשים לסמן לי לשתוק. הוא ניחש שידי הייתה בדבר למרות שגם לו
לא היה מושג לאן נאלמו השקים. כדי למנוע מגע בנינו דחפו אותו
בגסות מהחדר והחלו לחקור אותי. אני עשיתי כאילו איני יודע במה
מדובר וסך הכול באתי לברר למה עצרו את החבר שלי. הם נקטו
בשיטות המקובלות של עבודה בצוות., אחד משחק את השוטר הטוב
המנסה לעזור והשני אלים ומאיים במכות. התחלו לרדת עלי ;האשימו
אותי בכל מיני האשמות. ספסרות, חבלה בחקירת משטרה, גניבה ועוד
דברים שעלה על דעתם. אחרי זיבולי שכל אין סופיים כשהיה להם
ברור שלא מגיעים לשום מקום, הוציאו את הקלף האחרון. הציעו
עסקה;הקמח תמורת החבר שלי.מה יכולתי לעשות, הסכמתי. הלכתי פעם
נוספת לדירת המוצ'רים, מלווה בשוטר ובסבל שהפעם לא על חשבוני.
בלב כבד החזרתי את האבדה לתחנה. מיכאל שוחרר. כשראה את השוטרים
העולזים וחוגגים סביב הקמח שלני היה לא רצח בעיניו. כמעט הרביץ
לי כשעזבנו את התחנה. "אידיוט מטומטם" צרח עלי - "מה עשית"-
אבל לא יכולתי להשאיר אותך שם היו שמים אותך בבית סוהר" ניסיתי
להתגונן. "בית סוהר בתחת שלי על סמך מה? על שמכרתי קמח לא קיים
כשוק השחור? מקסימום היו מרביצים לי קצת ואחר כך היו משחררים
אותי לא היה להם שום דבר נגדי ללא הקמח אידיוט"
ההמשך היה עצוב. לא היו בילויים ולא ריקודים. נסעתי הביתה אבל
וחפוי ראש. אחי וגיסתי רצו לנחם אותי כמיטב יכולתם ללא הצלחה.
התקוממתי נגד האי צדק שעושים לנו. שדדו את הדירה שלנו והמשטרה
הארורה במקום לתפוס את הגנבים אומרים לי שאני עוד עלול להיות
הנתבע על הוצאת דיבה. ועכשיו הם גנבו ממני את הקמח שלי.-
העובדה שהמקור ואמצעי התשלום  של הקמח  - כריתת העצים וכל זה-
נו היה לי חוש צדק מאוד סלקטיבי בימים ההם.
    ישבנו במטבח ליד התנור המעשן ודנו במצב. פתאום העירה
הגיסה בשקט. "תראו אנחנו מיצינו את עצמנו המדינה המחורבנת
הזאות. אין לנו מה לחפש כאן יותר. הרי ידענו שנעזוב מתי שהוא.
אז בואו נלך עכשיו.
   נשארתי פעור פה ועיניים. רעיון העזיבה הייתה קיימת תמיד.
אבל העדפנו לדחות את הנושא. ועכשיו שנפלה ההחלטה כל השנה
האחרונה כל האכזבות המצוקות נדחקו לאחור, ונפתח לפני צוהר חדש
ואני נזכרתי בדבריו של השכן הדוד פונגרץ "אין לכם מה לעשות פה
-כל העולם לפניכם" אחרי שהסכמנו על הרעיון בהתלבות-להסתלק מהר-
התברר שהדברים לא כל כך פשוטים. המטרה הראשונית הייתה ברורה-
להסתלק מהר - אבל היעד לא היה ברור. אחי ואשתו שמאסו בחיי
המצוקה רצו להצטרף לקבוצת הכשרה. לא כל כך בגלל הרצון להגיע
לישראל אלא בגלל הביטחון שהחיים בקבוצה יכולים להעניק. חיים
בלי הרפתקאות, בלי דאגה למחר. אני ועוד חבר רצינו לקצר את הדרך
ולהסתלק כמה שיותר מהר.הייתה לנו גם מטרה. להגיע לאוסטריה
לוינה כי שמענו סיפורים שבשגרירות האמריקאית מגייסים אנשים
לשירות בחיל הכיבוש ביפן. אחרי חמש שנים שרות מקבלים אזרחות
אמריקאית.
  התחלנו לתכנן את המהלכים לקראת העזיבה. היו לנו עוד
המחויבות מעסקת הקמח תמורת עצי הסקה. שילמנו לבנות ברובלים. לא
רצינו לסדר אותן. הם היו בסדר איתנו וגם היה סיכוי שנפגוש אותן
במקום כלשהו בעתיד. לי אישית היו עוד שתי בעיות קטנות. קיבלתי
זימון למשפט בעניין הרכוש שלא התכוונתי להופיע, וקיבלתי צו גיס
לשירות סדיר לצבא ההונגרי החדש. עד כמה שהדבר נשמעה אבסורדי,
מה שעבר עלי בעבודה כפייה לא היה נחשב. הייתי בן עשרים ואחד
וכמו כל אזרח המדינה הייתי חייב להתגייס. כמובן לא עלה בדעתי
להיענות לצו והייתי חייב להסתלק מהר. היה עלינו לטפל גם בחיסול
סוף העונה.. היו הרהיטים שקיבלנו וחתמנו לא למכור ולא להעביר
לצד שלישי, והיה הסוס והעגלה. את הרהיטים תכננו למכור יום לפני
העזיבה. עניין הסוס היה קצת יותר מסובך. האח שלי קיבל אותם
בהשאלה. "תיקח אותם תשתמש בהם ובסוף נעשה חשבון" גם הוא היה
בסדר הוא באמת רצה לעזור לנו. גם אותו לא רצינו לרמות לפחות לא
לגמרי. בינינו בין עצמנו הוא לא היה זקוק לא לסוס ולא לעגלה. .
עוד לפני המלחמה למד משפטים ושמענו על כוונתו להשתלב במערכת
המשפטית. חשבנו שהופעתו על סוס רוסי קטן, כשהוא לבוש בגלימת
שופט או התובע הכללי לא תוסיף לתדמית שלו. סתם להעלים את החיה
ולהתנדף לא יכולנו. אחרי הכול הוא קרוב משפחה- וגם אותו יכולים
לפגוש פעם וזה לא יהיה נאים. לאחר התלבטויות קשות מצאנו פתרון.
המרנו את הסוס והעגלה בחזיר שחוט. ורק לאחר המכירה הלך אחי
לדוד האחיין להציע לו את החזיר במקום הסוס. המעשה שלנו היה
מחושב- סוף סוף למדנו משהו בחיים-.התגובה הייתה צפויה מראש.
האיש שומר מסורת לאחר שהתאושש מההלם- ולזכותו יאמר ששמר על קור
רוחו ועל חזות מאופקת- גירש את אחי במילים מתונות ושקולות.
יתכן גם שהגובה של יצחק מטר שמוני ומשהו ריסן אותו ומנע תגובה
חריפה יותר.
   יום אחד  מוקדם בבוקר רתמנו את הסוס לעגלה והובלנו אותו
לדרכו האחרונה בשירותם של האחים לוסטיג. הגענו לכפר המרוחק
חמישה- עשר קילומטרים מהעיר. המשפחה המאומצת כבר חיכתה לנו. הם
מצידם גם הכינו את החזיר לדרכו האחרונה. העסקה התבצע בשני
שלבים הראשון היה קצר, בדיקת שיני הסוס ובדיקה כללית של העגלה.
הכול היה לשביעות רצונם. ואז הגיע החלק השני. אין בכוונתי לתאר
את רצח החזיר. הדקירה המדויקת עם סכין הקצבים ליד הצוואר.
אגירת הדם בדלי. שיסוע הבטן והוצאת הקרביים .ניקוי המעיים במים
רותחים, ואחר כך   מילוי המעיים בדם ותבלינים ולעשות ממנו
נקניק.-טוב אני לא ממשיך יותר- הקוראים יכולים לחזור לפצח
גרעינים-. על כל פנים החלק הזה של העסקה היה ארוך למדי, כי
חלקים מסוימים של החיה נהוג לצלות ולתגן על המקום ולזלול עד
להתפקע.
   כשעזבנו הייתה השעה ארבע אחרי הצהריים. סחבנו את תחליף
הסוס על הכתפיים עד לתחנת הרכבת במרחק שלושה קילומטרים. משם
נסענו בנוחות יחסית עשרים דקות נוספות. מהניסיון האומלל עם
הקמח למדנו את השיעור ונערכנו כך שלא נצטרך לנדב את החזיר שלנו
למשטרה המקומית. במקום לרדת בתחנה המרכזית ירדנו בתחנה קטנה
בפרבר של העיר. עם עצירת הרכבת זרקנו את המטען דרך החלון הפונה
לשדות, שם חיכה חבר שלנו שגרר את שני השקים לחורשה הקרובה.
אחרי זה הכול הלך למישרין את השבוע לאחר מכן בילינו בהבראה
ובמנוחה. זרקנו מהבית את כל המלאי של קמח התירם ושאר מאכלי
פיגולים. אכלנו אוכל של בני אדם, והפעם הקפדנו על הכמויות
הנכונות.
    נפרדתי מהמשפחה שלי ולא ידעתי מתי אפגוש אותם שוב. -
פגשתי אותם שוב באוסטריה כעבור חודשיים- יצאתי לדרך. הייתי
מוכן להתחיל בחיים חדשים ואני
מצויד בשבעה דולרים וצנצנת שומן חזיר. נסעתי בבודפשט, הפעם
בראש נקי ומשוחרר מדאגות. התסכולים האכזבות של השיבה הביתה היו
מאחורי. הלכתי לאחים מוצ'רי שביתם היה המלון הקבוע שלי
בבודפשט. כשסיפרתי להם שאני עוזב, הדגשתי את ה"קליק" אצלם,
ידעתי שגם הם מאסו בחיים המשוגעים שלהם. לשם הדיוק ההיסטורי הם
הגיעו ארצה לפני.
  ההמשך היה פשוט. חברה מג'ור שעבדה בארגון העלייה סידרה לני
מקומות ברכבת היוצאת לאוסטריה וכעבור יומיים העבר היה מאחורי,
ואני- כאשר כל רכושי בתרמיל גב, מחפש את דרכי בהרי אוסטריה
לקראת העתיד.
  האחים מו'צרי ארגנו לנו מסיבת פרדה. אספנו כמה "גברות"
שתמורת כיכרות לחם אחדות  וסיגריות היו מוכנות לארח לנו חברה.
מיכאל הוציא גם בקבוק וודקה והאווירה הייתה מאוד עליזה. כנראה
פטפטנו יותר מדי על התוכניות,כי הגברות נזכרו פתאום על הסבתות
היהודיות שלהן, וביקשו להצטרף. הן הבטיחו לדואג לכל מחסורינו
וגם לפרנס אותנו בניכר. זרקנו אותן החוצה באמצע הלילה.מעשי לא
אבירי במיוחד. אבל אנחנו לא היינו אבירים והן לא היו גבירות
חסודות.  
     עזבנו במועד שנקבע ויצאנו ברכבת בכיוון מערב לגבול
האוסטרי. ברכבת הוקצב קרון מיוחד לאנשי העלייה, לשם שינוי היו
לכולנו מקומות ישיבה. חלפנו על פני העיר שלי ג'ור. הרכבת עצרה
ובפעם האחרונה הסתכלתי דרך החלון על המראות המוכרים כל כך.
חברי למסע שאל אותי מה אני מרגיש. אמרתי לו שאני מרגיש כאחד
שיצא ממחראה מלא חרה ועוד ייקח לי זמן להתנקות.
   לא הגעתי לווינה, ולא הצטרפתי לחיילותיו של הדוד סם. את
יפן ראיתי רק על המפות. נדדתי עוד שלוש שנים ואיני יודע את
הרגע שהחלטי על הכיוון- ישראל.
 אין לי טראומה מהעבר. אני כשלון מבחינת העסקנים המתפרנסים
מפסטיבל השואה. אני אכזבה מוחלטת לפסיכיאטרים גם אם תאיר
העניינים בסיפור שלי מעורר ספקות באשר לשפיות דעתי. .  .   . .