ותמונתך עוד עימי,
ממוסגרת בזהב קלוף, מכורסם מעט בקצוותיו.
פנייך זכות המבע מישירות אהבה רכה,
חסרת פשרות, מזמינה.
את קפואה באושרך הרחב
וידייך פרושות
אל קרני שמש המזדככות סביבך.
לעולם לא אדבוק בך עוד, ואני חי.
אין לי טעם בימיי, אין לי תשוקה בתשובות,
אני מביט בתמונתך הנעוצה בקיר בדידותי,
וחרדה נזעקת מירכתיי עצביי, מציפה הכול,
והחדר ריק,
לבד מתמונתך.
אובדנך טרף את כל אשר לימדוני חושיי,
אני אוחז את ענפי הגדה וסחופת הנהר
רוחצת אותי בשאגה קדמונית,
מאיימת ליטול אותי עימה, ומחשבתי מתערפלת
לבד מתמונתך.
והחפצים אינם קשובים למרותי
שהרי לך הם קדים,
הכול מבקש לנוח במקומו.
הדלתות אינן נפתחות
עיבורי השמיים קודרים,
התנועה אינה נושמת עוד את ליבת האדם הפוסע בה,
הכול שב לבראשיתו,
לבד מתמונתך.