בטלביזיה יש סרט על מתאבדים בעולם המוסלמי, מראים איזה אמא
שמסבירה למה היא תשמח כשהאוסאמה הקטן שלה יהפוך לשהיד. אני
חושב על הבחורה שאני אמור לקבוע איתה לבליינד דייט ואם בכלל
שווה לי להתאמץ, או שעדיף לי לצאת לעוד סיבוב פאבים, אולי שם
אפגוש את אשת חלומותיי. בלב אני יודע שמשתי האפשרויות כנראה לא
יצא כלום. עכשיו מראים איזו הפגנה של הג'יהאד בעזה, אני מנסה
להחליט אם טוב או רע לי בחופשה, כשיש לי הרבה זמן לחשוב. כנראה
שאני לא אובייקטיבי , אבל לא החלטתי לאיזה צד,  יצא תיקו, שזה
הכי גרוע. על המרקע מראים הרבה דם ואש, ומבטיחים שכל זה יבוא
מייד אחרי הפרסומות. אני מכין קפה לאבא שלי ולי בזמן שמנסים
למכור לנו פלא-פונים, טיטולים ושאר ירקות. כשהקפה מוכן, התכנית
כבר מקיימת את ההבטחה של הדם, מראים שם מלא שיעים דופקים לעצמם
בראש עם סכינים, ודם משפריץ בכמויות שלא מביישות אפילו את
הוליווד. אני חושב לעצמי, אולי אני אכתוב את הבלגאן שעובר לי
בראש, ומייד מתחרט, מה אני, אתגר קרת ?! הרי אנשים שכותבים
כמוני צריכים קודם כל להתפרסם, להפוך לאיזה זמר, פושע צמרת או
כל סוג אחר של סלבריטי, ואז להוציא ספר, או פשוט לא לכתוב.
התכנית נגמרה ועכשיו יש איזה דיון עם כל מיני "מומחים". כבר
מאוחר מידי להתקשר לבליינד דייט, גם כסף לבירות כבר אין לי, אז
כתבתי בכל זאת, מי יודע, אולי יום אחד אני עוד אהיה מפורסם.