אני פה והכורים, הם בסין.
פיצוצים חזקים, יומיומיים, מקמטים את פניהם הזערוריות, רוויות
העמקים.
כמו חפרו בהן באתים.
עוד יש סימני חלודה. ועיניים צרות בתוך החושך והזיעה והלחיים
המפוחמות. צוחקות וקמוטות.
(גם אני. בכפית חפרתי, להוציא את עצמי מהכלא הזה. בבשר.)

אני פה. חיה עמוק בפנים, בתוך סבך. רועדת ומרעידה. בלי כוונות
רעות. רק נשימות.
אתמול העיניים שלך כעסו עליי.
הצלחתי להוכיח שאי אפשר למחוק
את מה שאני אשאיר לך. הצלחתי להוכיח שאני
הופכת לאבק את כל המעטים
שמתלכלכים
מנגיעה בי.  
אני יושבת, נינוחה. גב כפוף בעצלתיים.
אוכלת צהריים.
מחטטת בלי קול
במנה השנייה
ובולעת לאט
בכאב
מלקקת
את הכפית.