[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אורי חרובי
/
ביקור הפיה הטובה

"אמת שהעולם נשתנה ועליונים ירדו למטה ותחתונים עלו למעלה,
אלא שלא בדין ירדו עליונים ועלו התחתונים. המלחמה הזו עשתה
עניים נאים ועשירים מכוערים".
      ש"י עגנון: "אורח נטה ללון", עמ' 179.




בשעת בין ערביים, כשמסלולה של השמש אל סוף מערב כמעט ונשלם,
כיסה צילו של בניין המשרדים הגבוה את כיכר "לב המושבה", ורק
בעפאים הגבוהים של שני עצי צפצפה עתיקים, שחס עליהם הכורת, עוד
נצצו זהרורים אחדים של קרני אור.

ישראל ברגר ישב על ספסל במרכז הכיכר וכילה סיגריות בזו אחר זו.
בסמוך אליו זילפה מימיה מזרקה מעוצבת בחן, והרטיבה את מרצפות
הגרנוליט השחמחמות. כל עת שנשף את עשנו מבעד לשפתיים צרות
וחשוקות למחצה, היה נושא עיניו למעלה, וממקד אותן בחלונות
המואפלים באפור כהה שבקומה השתים-עשרה. לצדו חנו אופניו
הישנים. עתה, משנגדש ותפח חשבון הבנק שלו, יכול היה ברגר
להרשות לעצמו קניית מכונית נוחה ומהודרת, אולם לא היה לו צורך
במכונית. אופניים אלה, למרות מראם המרופט, היו חזקים ויציבים
וגלגלי השיניים שלהם משומנים כהלכה. הם נשאו אותו לכאן בקלות
ובנוחיות, כשם שנשאו אותו מביתו אל המשרד בכל הימים, וגם
בבוקרו של היום הזה, שהיה שונה בתכלית מכל הבקרים שקדמו לו.



"בשם הנהלת המשרד ובשם כל החברים שהתאספו כאן היום, ברצוני
להודות לך על השנים הרבות שהקדשת לתפקיד, בחריצות ומקצועיות,
ושיתוף פעולה מצוין עם כל הדרגים". מנהל מחלקת החשבונות כבר
ציפה והיה מוכן לרגע הזה: "נו, אז מה אפשר עוד לאחל לך? אה...
אולי קצת מזל בחיים?" הוא גיחך בשביעות רצון על בדיחתו המוצלחת
ואחר נקש קלות על השולחן כדי להסות את קולות הצחקוק שעלו
מסביב, "או-קיי חבר'ה, תמזגו בכוסות. נשתה לחיי ברגר ששיחק
אותה בגדול. לחיים!" עובדי המחלקה שהאזינו לנאום הקצר מחאו
כפיים בנימוס. כמה מהם לחצו את ידו של ברגר או טפחו על שכמו.
על פניו לא ניכרה התרגשות. רק כתפיו שהתכווצו מעט, כמנסות
לצמצם את נפחן, הסגירו מבוכה קלה שבקלות. הוא הנהן בתודה
למברכיו ומיהר להסתלק מהמקום. "ברוך שפטרנו", פלט המנהל אל
מזכירתו שעמדה לצידו, אך בינו לבינו הודה כי באמת ובתמים לא
הייתה לו מעולם סיבה להתלונן, וכי ברגר, למרות שהיה עצל משהו
וחסר יוזמה, את מלאכתו עשה ללא דופי.

במשרד ידעו שהוא עומד לעזוב במוקדם או במאוחר. דבר הזכייה לא
נשמר בסוד מאיש. שנוררים למיניהם, באופן מוזר משהו, כמעט לא
הטרידו אותו. חברים, קרובים ומקורבים לא היו לו. "ראה ישראל",
נקט כלפיו מנהל סניף הבנק לשון של קרבה וידידות, "דע לך שדלת
משרדי האישי פתוחה לפניך. אנא הרגש חופשי להיכנס אליי בכל זמן
שיידרש. אתה תקבל אצלנו את הייעוץ הטוב ביותר. אנו נעזור לך
להפיק מכספך ומהשקעותיך את התשואה המיטבית." לאחר עוד כמה וכמה
גינוני חנופה חסרי תוחלת, הניח לו גם מנהל הסניף לנפשו.
האמנם היה עתה ישראל ברגר "חפשי לנפשו", כפי שנוהגים לומר?
אפשר שבמובנים מסוימים אכן כן, אולם בעצם, מה וכמה יודעים אנו
לספר עליו ועל חייו הגלויים לכאורה? כנראה מעט מאד; ועל אלה
הנסתרים, אשר חוט כיסופיו ותשוקותיו נכרך בהם, עוד הרבה פחות.

מאז ומעולם, כמדומה, או לפחות בחייו הבוגרים, לא טרדו את מוחו
של ישראל ברגר, שום תהיות פילוסופיות, כמו למשל, האם יצר לב
האדם טוב או רע מנעוריו, או מהו צדק יחסי לעומת צדק מוחלט. כך
גם לא היו לו משאלות כלשהן, זולת רצונו לקיים את שגרת חייו,
בלי לחרוג ממנה ימינה או שמאלה יתר על המידה. הוא לא שאף להקים
משפחה, לא התעניין בילדים ואף לא בנשים, עד כמה שידוע; על כל
פנים, לא בכאלה שעלולות לכבול אותו אל מערכת יחסים תובענית
ומחייבת.
הייתה לו משרה בדרג בינוני בסניף אזורי של משרד ממשלתי כלשהו,
והייתה לו משכורת שהספיקה לצרכיו הבינוניים, דהיינו, כל מה
שדרוש לקיום בסיסי ולאחזקתה של דירת שיכון קטנה, וכן לאספקה
שוטפת של סיגריות, בירה ובוטנים. אלה, וקלטות וידיאו של סרטים
אמריקאיים ישנים שגדשו את מדפיו, ארחו לו לחברה במרבית שעותיו
הפנויות. בשידה שליד מיטתו ניצב רדיו אשר היה מכוון דרך קבע אל
איזה תדר נידח שהשמיע ג'ז ועוד חריקות לא מוגדרות משנות
הארבעים או החמישים. כיוון שהיה קפדן בנוגע לסדר וניקיון אך
נרפה מכדי שיטריח עצמו במרדף עקר אחר גרגרי אבק לא נראים,
הפקיד ברגר את ביתו בידיה של מנקה חודשית בשכר.

כללו של דבר, דומה כי בה במידה שהיו חייו הגשמיים של ישראל
ברגר מעוגנים היטב בפכים הקטנים והמוגדרים של היום-יום, כך
הייתה ישותו הרוחנית משוטטת חסרת מנוח במחוזות מטושטשים, נטולי
זמן ומקום, כמו תרה אחר דבר מה בלתי מוגדר ובלתי ניתן להשגה.
כשם ששום דבר לא הלהיב את ישראל ברגר, כך ניתן לומר ששום איש
לא התלהב מחברתו היבשושית. הוא עצמו לא ביקש להתבלט, ואם כבר
ניסה לשונו בחידודים מבדחים, אחת לאיזה זמן, היו הללו, על-פי
רוב, מסתרבלים בפיו ומעוררים צחקוקים של מבוכה. פעם בשנתיים או
שלוש הצטרף לטיול בחוץ לארץ שארגן ועד העובדים, ומדי שבת,
תריסר חודשים בשנה, נהג להטיל חכה במפרצון מסולע, בחוף-ים
סמוך, אליו הגיע רכוב על אופניו. מדי יום שלישי נכנס אל המרכול
השכונתי כדי לקנות דברים של מה בכך למחייתו, להצטייד במלאי חדש
של בירה ולמלא, מכוחו של הרגל, טופס הגרלה של הלוטו, אף כי לא
נטה לסמוך על המזל, כפי שאפשר להניח בוודאות.

בעצם, למרות שכל חייו עברו עליו באותו יישוב ואפילו כמעט באותה
שכונה, אף אחד בסביבתו הקרובה לא ממש זכר מהיכן ומתי צץ לו
האיש הזה, שקומתו הבינונית כפופה מעט, אצבעותיו מוכתמות
בניקוטין וגילו הצעיר יחסית אינו ניכר בפניו הרזות והקמוטות.
לבדו חי, נשמר כמו מאש ממגע אנושי קרוב מדי. "מר עכבר", היה מי
שכינה אותו מאחורי גבו, ומישהי במשרד, שהייתה לה נגישות אל
מאגרי מידע של מנהל האוכלוסין, לחששה פעם אודות נצר למשפחת
מייסדים שירדה מגדולתה, אבל באמת, לא היה כאן עניין מעורר
סקרנות. הוא פשוט היה שם; חלק מהנוף, חלק מהשכונה, חלק מהמשרד;
וכשם שנוכחותו לא הורגשה, כך גם לא הורמה שום גבה בפליאה כאשר
ביום מן הימים נכנס אל חדרו של סמנכ"ל כוח אדם והניח לפניו את
מכתב התפטרותו.

אכן, יש פעמים בהן חומד המזל לצון ונושק לו לאדם על מצחו
באישון ליל. כך אירע לו לישראל ברגר כשלפתע נלכד בכפו שבריר של
רגע מן הנצח; מעין הרשאה קוסמית חד-פעמית לחרוץ גורלות לשבט או
לחסד, כשידו האחת אוחזת שרביט קסמים, ומאכלת של תליין בידו
השנייה.
כמובן שהרהור עמוק מעין זה לא הגה מוחו בשעה שישב שם ב-"לב
המושבה", וכשחקן שח-מט קר רוח חישב ותיכן את מהלכיו הבאים. ערב
כבר ירד ופנסים נאים נדלקו והפיצו אורם הרך על הכיכר. שוב נשא
עיניו למעלה. הוא ידע כי אגף המשרדים שמעבר לחלון האפל הזה
יהיה בקרוב שלו, אך הבעלות על הנכס כשלעצמה לא היוותה עבורו
יותר מאשר עניין טפל לתכלית העיקרית. ברגר השתוקק לסיים כבר עם
העניין הזה ולשוב אל דירת הרווקים ואל קלטות הוידיאו שלו, אך
ידע שנדרש ממנו עוד מעט אורך רוח. בכיס מכנסיו הלכו ודהו
המספרים על הטופס הזוכה ושום ריגוש לא היה בו.



"מי זה שם את אומרת, נתנאל אברמוביץ? דייק הממזר. בסדר, תכניסי
אותו. רבע שעה יש לנו בשבילו. ותביאי לי בבקשה פחית מהבר שמה
בפינה. שומעת אותי מותק? רבע שעה בדיוק."

ישראל ברגר הסב בכורסת המנהלים, על גופו הכחוש מכנסי ג'ינס
פרומים וטי-שירט ירוק דהוי, ולרגליו סנדלים בלויים. פרט לאוגדן
דקיק של ניירות וחפיסת נובלס מעוכה, דבר לא היה מונח על השולחן
הרחב שלצדו. הופעתו המרופטת בלטה כמין שתל זר בתוך התפאורה
המהודרת. "ממזר", כינה את האיש שבא לבקרו, כמי שמורגל מימים
ימימה בדיבור מחוספס וישיר, אולם המילה הזו דישדשה בפיו, והוא
עצמו חש בכך, כאילו הייתה אבן משוננת בין חלוקי נחל. גם הכינוי
"מותק", בו פנה אל המזכירה שחורת השיער, שחגורה רחבה חובקת את
מתנה הצר, התנגנה כצליל זר על לשונו, ולא הייתה בה אף לא
שמינית נימה של פיתוי או התנשאות גברית. עיניו, מצומצמות
אישונים, היו נטויות לעבר החלון הפנורמי אשר פרש למולו נוף של
רבי קומות שאיים בודדים של ירוק-פרדסים מתגמדים תחתיהם.
"תזכירי לי בבקשה איך קוראים לך?" שאל אותה בחוסר עניין בולט,
"מיטל, כן... את מכאן מיטל? הא, באת לגור בפרוייקט 'ורד
המושבה', זוגות צעירים, יופי, שיגעון..." אפילו שיפועי חזה
שנגלו לו מבעד למחשופה הנדיב, בעת שרכנה והניחה לפניו פחית
בירה ומאפרה, לא עוררו בו עניין רב מזה.

נכנס אברמוביץ', כבד גוף ודל שיער, חנוט בחליפה שנראתה כשריד
אחרון ממלתחה שידעה ימים נאים יותר. למרות שאת דרכו עשה
במעלית, היו פניו סמוקים ונשימתו קצרה. לעיניו חבש משקפיים עבי
עדשה וצעדיו  מהוססים היו, כאילו עמדה בדרכו ויטרינה לא נראית,
עמוסה בכלי חרסינה עדינים. ברגר בחן אותו מצדודיתו אך לא קם
לקדם את פניו; למראית עין נותר נינוח כשהיה, רגליו שלוחות
לפניו ברישול.
ידו של אברמוביץ' הושטה לפנים: "שרוליק ברגר, כמה אני שמח
לראות אותך. אז מה, שמעתי שהפיה הטובה מהלוטו עשתה אצלך
ביקור..." קולו גווע לאיטו. היד המושטת לא נענתה והוא שמט אותה
לצדו. ברגר נטל לגימה הישר מן הפחית. אחר הצית סיגריה, ינק
ממנה ממושכות והפריח עננת עשן אל חלל החדר.

מין קו של עלבון סמוי משוך היה בהבעת פניו של אברמוביץ',
כתרנגול הרבעה קשיש הקרוב להודות בתבוסתו נוכח צעירים ורבי און
ממנו הנוטלים את הבכורה בלול. "ובכן, התלבשת על המשרד הכי
יוקרתי במגדל המושבה," ניסה להתאושש מקבלת הפנים הצוננת, "אז
אני מבין שאתה עכשיו בעניין של השקעות? סחתיין על היוזמה!
השמועות רצות מהר. אתה יודע איך זה במושבה הקטנה שלנו..."
מילותיו של אברמוביץ' חלפו בחלל החדר ונבלעו באיוושת המזגן
החרישי שהזרים למשרד קרירות נעימה. שלולית זיעה החלה להיקוות
מעל שפתו העליונה ובקמט שחרץ את מצחו. "אתה בטח זוכר את הצריף
שעמד כאן... ואת הדולב הענק שהיינו מטפסים עליו כשהיינו כאלה
פספוסים..."
"זה הדולב של סבא שלי, אתה שומע?! סבא שלי שתל אותו ולא אף אחד
אחר!" קטע אותו ברגר במטח קצר ורועם, "כן, זה היה פה, בדיוק
פה! איפה שעומד עכשיו - איך קראת למפלצת המחורבנת הזאת...?
'מגדל המושבה'? מגדל בתחת שלי!"

קרוב לוודאי כי מה שהתרחש באותם רגעים יידחק אל שולי תודעתו של
ישראל ברגר ולא יצוף ויעלה עוד מלפניו; אולם, גם אם יארע הדבר,
אולי אחר שעות מספר ואולי כעבור שנים, ודאי יאמר לעצמו כי מי
שנכח בגופו ומי שדיבר מפיו לא היה הוא, ברגר העצור והמופנם, כי
אם מישהו אחר; אולי שד שנכנס בו או רוח רפאים שהייתה רדומה בו
וניעורה; אולם ברגר הלא כפר בקיומם של שדים ורוחות, כשם שלא
האמין בפיות. כך או אחרת, מאותו רגע בו נזרק אל חלל האוויר
זכרו של עץ הדולב הכרות, השתנה דבר מה; 'מר עכבר' המופנם והחרד
הציץ מחורו וברגע אחד הגיח מעורו נמר זועף, חד טפרים ולשון.

אברמוביץ שלף ממחטה מכיס מקטורנו, ניגב את פניו ואחר את משקפיו
שהתכסו אדים. "מפלצת מחורבנת? או קיי ברגר, אתה צודק. אבל תודה
שזו מפלצת ששווה זהב". אברמוביץ' צחקק בעצבנות. "פעם היה פה
אחרת. היו אנשים אחרים. אבל העולם השתנה ברגר. הלא שנינו גדלנו
באותו הכפר ואני בטוח שאתה מבין בקרקעות לא פחות טוב ממני.
היישוב שלנו התפתח יפה מאד, כמו שאתה רואה".
"מה שאני רואה, זו עוד ערימה של שיכונים ומגדלים. עוד עיר
שמסריחה מאספלט ובטון וגנבי נדל"ן; ומי שהתפתח יפה מאד אלה
האברמוביצ'ים." ברגר לגם שוב לפני שהמשיך: "בטח שפעם היה פה
אחרת. עץ דולב היה פה וצריף היה, וחלקת אשכוליות שסבא שלי, דור
שלישי ב'מושבה-הקטנה-שלנו', גידל במשך ארבעים שנה, עד ש..."
ברגר שאף אוויר אל ריאותיו לפני שהגה בקול את סופו של המשפט
שעת כה רבה נלחש בחביון לבו, "עד שמרדכי אברמוביץ' מהועד, סבא
שלך המכובד, הלך לאלימלך מלשכת המפלגה כדי לארגן קומבינה, כי
המשפחה שלנו ביחד עם הפרדס שלנו היו תקועים כמו קוץ בתחת לכמה
אנשים ש'רצו להתפתח'."

אברמוביץ' נסוג לאחור, רגליו ניגפות זו בזו. הוא תר אחר כסא
לשבת עליו, אך לא היה כסא נוסף בחדר ועל כן נותר עומד במקומו,
מעביר שיווי משקל מרגל לרגל. מודע למעמדו הנחות ולמבע התבוסה
שמשדר מראהו, אמר בטון מפייס, ככל שרק יכול: "חשבתי שהזמנת
אותי לכאן בשביל הביזנס, שרוליק... בוא לא נתקוטט על פרשיות
מפוקפקות מהעבר." אחר צידד מבט לעבר בר המשקאות. "אם אין לך
התנגדות, אשמח לפחית בירה, למרות שאני לא כל כך שותה בזמן
האחרון... אשתה ברצון ונדבר כמו שני אנשים מבוגרים, או... אולי
מוטב שאסתלק עכשיו...?"
ישראל ברגר התעלם מן האיש הניצב שפל רוח לפניו. היטב ידע שהוא
מהלך על חבל דק של מהמרים, אולם חוש נסתר אמר לו שאברמוביץ' לא
יסתלק; שכמותו הוא מבין שאת הלפיתה הזוגית הזו, כחיבוק של
מתאגרפים, ניתן רק יחד להתיר. הוא לחץ על זמזם אינטרקום חבוי
בשולחנו. "כמה זמן נשאר לנו?" שאל את מיטל כשזו נכנסה. "שמונה
דקות? אוקיי." היא הגישה לו עוד פחית בירה בשתיקה חפוזה.
אברמוביץ' לחלח שפתיו בלשונו, פיקת גרונו עולה ויורדת כמטוטלת
ועיניו עוקבות, ספק אחר ישבנה המעוגל של הפקידה, ספק אחר המשקה
החומק ממנו.

ברגר גלש מן הכורסא ופנה לעבר החלון, מתבונן במושבה שהייתה
לעיר, אך דבריו כוונו היטב אל אורחו הניצב מאחורי גבו:
"ובינתיים, עד שהסבא שלך גומר לסדר את העניינים שם בוועד, הבן
שלו, שהוא במקרה האבא שלך, יודה'לה הטמבל, שלא מסוגל לרתום
מחרשה לטרקטור בכוחות עצמו, אבל כסף נשפך לו מהכיסים כמו מים,
הולך לתקוע את מרים ברגר, הנקבה הכי יפה בשרון, אשה נשואה
ובמקרה גם אימא שלי." הוא הסתובב בתנועה חדה. פניו השתנו ללא
היכר. את הבעת האדישות החליף מבט מעוות; התלמים האפורים שחרצו
את פניו כמו העמיקו. קולו היה גבוה וסדוק מעט אך יציב: "כל
המושבה צוחקת. כן, זאתי, אימא שלי, ידעה מצוין מי פרייר שהולך
בשדות, ומי הולך לבנות מגדלים. היא בחרה בכסף. מילא רק היה
תוקע. אבל הוא לקח אותה לעצמו. פשוט לקח; כמו שסבא שלך לקח את
האדמות." היה זה אולי משא הדברים הארוך שנשא בחייו והוא היה
מוכן אליו היטב. "אתה יודע אברמוביץ' איך זה; כסף בונה, כסף
הורס. המשפחה שלך הרסה את המשפחה שלי. ועכשיו הכסף בידיים שלי.
אם אני רוצה, אני יכול להרוס אותך, אבל בעצם אין לי חשק להרוס
אף אחד".

אברמוביץ' ניטע במקומו כהלום רעם. סומק פניו התחלף בחיוורון.
הוא נטל נשימה עמוקה ואמר בקול רועד מעט אך שקט: "אתה חושב
שאני בן אדם חסר רגשות, אבל זה לא נכון, תאמין לי ישראל. אני
מכיר את הסיפור הזה. לא כבוד גדול בשבילי, בכלל לא. אבל הדברים
האלה קרו לפני הרבה זמן." אחרי שהות קצרה כחכח בגרונו והוסיף
כמי שמבקש הקלה בדין: "ואימא שלי בכלל נפטרה לפני שכל זה
התחיל".
ברגר לא חס. אותה שעה דמה לרופא הנחוש בדעתו להשקות את החולה
שלפניו בתרופה המרה עד תומה: "זה לא נעים, אבל אתה תשמע את
הפרטים עד הסוף. אז ככה: את החלקים של אבא שלי אספו מאיזה כביש
בטקסס. אמא שלי עברה לעולם שכולו אלכוהול. המאהב הנדיב אפילו
לא הקים לה מצבה מכובדת. סבא שלי גמר במוסד עם שיתוק מוחין.
זהו זה, כולם ברחו." הוא הצית סיגריה נוספת והוסיף: "חוץ ממני.
אני נשארתי כאן בשביל לסדר כמה עניינים".

באחת שב ישראל ברגר אל מבעו קר הרוח, צנח חזרה אל כורסתו ושהה
עוד רגע עד שנשימתו שבה לקצבה הרגיל: "כן, כסף קונה הכל. גם
מידע. יש מספיק פקידים שיפתחו לפניך איזה תיקים שתרצה אם רק
תחליק אליהם איזו בוכטה קטנה." הוא שלף באצבע ואמה, כאוחז חרק
מת, דף מן האוגדן המונח לפניו, והקריא מתוכו בקול חד-גוני:
"מחלקה אונקולוגית, הדסה עין כרם, החולה: נתנאל אברמוביץ,
אבחון: לוקמיה לימפוציטית חריפה, היסטוריה משפחתית, בלה בלה
בלה... כימותרפיה, סטרואידים... ספירת תאי דם אחרונה
מתאריך..."
"ישראל ברגר, אתה מחזיק בידיך מסמכים חסויים מהתיק הרפואי
שלי..."
"בטח שחסויים אברמוביץ, אני יודע, ומצבך הולך ומידרדר. הכל אני
יודע".
הוא שלף מן התיק מסמך נוסף והקריא מתוכו: "'אברמוביץ' נדל"ן
והשקעות', דו"ח בורסאי מעודכן ל... נו, שטויות, הרי הכל כתוב
במדורים הכלכליים. הנה זה: הלכו הקרקעות, הלכו המגדלים, חובות
לבנקים, חובות לספקים. משפחת אברמוביץ' על הקרשים."

רעד חלף בגופו של אברמוביץ'. הוא קרס לעבר החלון, נשען עליו
בכל כובד גופו.
"תיזהר שלא תעוף החוצה אברמוביץ', לך תדע אלו חומרים מחורבנים
ערבבו פה הקבלנים של אבא שלך."
"אוקיי ברגר, אני מבין שהחלטת להשפיל אותי בגלל מה שהמשפחה שלי
עשתה למשפחה שלך. כנראה שזה מגיע לי. עכשיו אני בן-אדם גמור.
זה משמח אותך? תגיד, זה משמח אותך?" קולו של אברמוביץ טיפס
לטונים צורמים; את שארית כוחותיו הנפשיים ליקט בכדי להתעשת, אך
הסערה בו לא שככה: "מה עוד אתה רוצה ממני עכשיו? מה אתה
רוצה?"
"אבות אכלו בוסר... חא חא חא." השמיע ברגר גיחוך קצר ומר. הוא
לחץ על הזמזם. מיטל נכנסה. "כמה זמן נשאר לנו...? דקה בדיוק...
אוקיי."
"אתה לא צריך לרמוז לי ברגר" אמר אברמוביץ'. הוא היה עתה חוור
ושקט. "כבר אני מסתלק מכאן".

"עוד רגע בבקשה", עצר בעדו ישראל ברגר. הוא קם ושלף מהכיס
האחורי של מכנסיו המחאה מקומטת; אחר רכן אל השולחן ושרבט עליה
את חתימתו בתנועה מהירה. "חצי מיליון שקלים לפקודת נתנאל
אברמוביץ'", אמר בקול נטול גוון ופסע שתי פסיעות לפנים. מעולם
לא הסמיך פניו כה קרוב לפניו של איש אחר. נימי הדם ברשתית
עיניו של אברמוביץ' נפרשו למולו מבעד לזגוגיות משקפיו כמניפת
נהר אדום ואובד בים של חולות לבנים. באותו רגע לא היה בו רגש
מתוק של נקם, לא לעג מר ואף לא מיאוס חמוץ של חמלה; רק לאות;
כזו התוקפת רץ למרחקים ארוכים משהגיע אל קו המטרה. "זה אמור
להספיק לך, אני חושב."
אברמוביץ ניצב המום על מקומו, ידיו תלויות לצדי גופו ברפיון,
אך ברגר לא הותיר פנאי להיסוסים. הזמן תם; מחשבותיו כבר החלו
לנדוד משם והלאה: "מצידי אתה יכול לעשות עם זה מה שאתה רוצה,
לקרוע לחתיכות או השד יודע, אבל... אני ממליץ לך, נתי..."
לחלקיק של שנייה התגנב קורטוב של רכות אל קולו. הוא חש בכך
ומיהר לכחכח בגרונו: "שמעת על המרכז הרפואי בבוסטון? הם הכי
טובים בעולם בכל מה שקשור להשתלות מוח עצם. זה בדוק." בנחישות
תחב את ההמחאה אל כיס מקטורנו של האורח. "אני לא מאמין במזל,
אבל לפי הסטטיסטיקה יש לך סיכוי של אחד לארבע לצאת משם כמו
חדש. לך על זה אברמוביץ'."

ברגר אותת למיטל. היא אחזה בעדינות רבה בזרועו של האורח
והוליכה אותו אל פתח המשרד. ממש על הסף עצר אברמוביץ' והחזיר
מבטו אל מרכז החדר. "ישראל, אני יודע שלא תרצה לשמוע ממני דברי
תודה, אבל..."
ברגר קטע את דבריו בתנועת יד. בעיניו נדלק זיק; בדל חיוך
אירוני עלה על שפתיו ודומה היה כי הוא עומד לומר אחד מאותם
דברי חידוד שהוציאו לו שם של טרחן סדרתי: "תרגיש חופשי להגיד
מה שאתה רוצה. מי אני שאעצור בעדך? רק מה אברמוביץ', לא אני
הכתובת לתודות שלך. אתה, איך קראת לה... 'הפיה הטובה'? אז זהו
זה. אם במקרה תפגוש אותה בדרך תגיד לה 'תודה' כמה שאתה רוצה,
אבל אותי אל תערב בעניין הזה בבקשה..."
אחר הוסיף: "סע לשלום ושתזכה לחיים ארוכים..." אך סוף דבריו
היה למלמול גווע ונבלע בקירות המשרד המהודר, בקומה השתים-עשרה
של מגדל "לב המושבה", ובין כה וכה כבר היה אברמוביץ' מחוץ
לטווח שמיעה. הוא נפנה לאחור, עיניו סוקרות באדישות את נוף
העיר הפרוש לפניו ומוחו מרוקן ממחשבות.


אפריל 2005







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הסיוט הכי נורא
שלי זה שהוא
יתגשם

















סתם אחד


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/4/05 10:44
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אורי חרובי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה