אני יושב בחדר מטר על מטר, אין אפשרות לשכב, אין טעם לעמוד.
מבחוץ שומע קולות של חיים או שקט מפחיד כמו שמתים. פותח צוהר
לאוויר מבחוץ, לא אכפת לי בכלל אם אור או חשוך, אני אשב פה
לפחות עוד שעה למרות שאם בא לי אצא תוך דקה. אני לא אסיר, אני
פה מרצון בתוך האינטימיות שלי מאחורי דלת וקיר בטון, אני יכול
ללמוד פה, לחשוב עד קצה השפיות. אני לבד, אני מול כולם, מול כל
השדים, מול הלוח שנה ובכלל העולם.
אולי אצליח לצאת החוצה אדם חדש, להעריך את עצמי, לפתוח עוד דף.
אולי כדאי להישאר מבוצר, מוגן בתוך החדר הקטן. מטר אחד לכל צד,
יושב, מביט, חולם בהקיץ, מדמיין, אבל בסך הכל אני סתם
מחרבן.