"עומר!!!" צעקתי לעברו בקול הכוח שעוד נשאר לי...אבל הוא העמיד
פנים כלא שומע..או שהוא מלכתחילה לא שמע אותי....
    (שישי בערב מטאל,קיץ 2001)

                         

אוקיי,אני יודעת שככה לא מתחילים לספר סיפור,אבל אין מה
לעשות,ככה התחיל כל העסק-שדי העסיק אותי בחצי שנה האחרונה (טוב
אני מגזימה...כמו תמיד).הכל התחיל שעומר,החבר הכי טוב שלי
ואני,שמנו לב שאנחנו כל החיים שלנו ביחד-ואחרי כמעט שנה כזו,כל
אחד כבר התחיל לעלות על העצבים של השני-למרות שלא הייתה לנו
"אהבה אפלטונית" כמו שכולם מספרים...שנגמרת מתישהו,אלא סתם
היינו חברים טובים-כל אחד יצא עם מישהו אחר,לו הייתה חברה
(שהתגלתה כנפילה מאכזבת ביותר..),לי היו כמה חברים תוך
כדי...וככה עבר לו הזמן-חודש,חצי שנה,שנה וחצי.
היינו ביחד בצופים,בלימודים,בהפסקות,בימי שישי.......
מתישהו זה התחיל לעצבן (אותי לפחות) מאוד.
בכלל,לא סבלתי אותו בהתחלה-חשבתי שהוא מעצבן יותר מדי,שהוא
פנאטי לגמרי,שהוא לא נותן לנשום,ושהוא מכוער!  מכוער כל כך
שהתחשק  לי להקיא.

                             

אבל ,למרבה האירוניה,וכמו שאתם כבר יודעים,אחרי שישבתי ודיברתי
איתו פעם אחת,ואחרי שראיתי חצי סלטה שלו-ידעתי שהוא יהיה חבר
טוב שלי.אני יודעת,זה נשמע טיפשי ושיטחי,אבל ככה ממש זה
היה-הריחוף שלו באוויר,כל כך מושלם,התנועה
המדויקת,הפוקוס,הנחיתה המושלמת,הכל הרכיב ביחד את הדבר שבגללו
נמשכתי כל כך לרצות לדבר איתו-וזה מה שעשיתי.
אני זוכרת שבדיוק התחיל אימון שלי ונגמר שלו..כל האימון הוא
חיכה לי,ואז ישבנו בחוץ  על טריבונות הבטון ודיברנו.עומר צייר
לי פיקאצ'ו על הבטון האפור וכמעט הרס את העט...שנינו צחקנו.
זו הייתה תחילתה של חברות טובה....אבל לא לנצח.

                               

לעומר הייתה מין בעיה כזו-לפני שהוא הכיר איתי,באמצע כיתה ט
שלו,הוא עוד התחבט אם לפנות לאן שכל החברים שלו הלכו ולאן שהוא
גם היה אמור ללכת-למגרשים,לשחק כדורגל,עם כל הערסים של
הביצפר,ולהפוך להיות אחד מהם בסופו של דבר.
במבט לאחור,אני פשוט עיכבתי את התהליך הזה בשנה וחצי.זה היה
קורה בכל מקרה-עומר נולד להיות פרח והוא יהיה כזה.ושום דבר לא
ימנע ממנו ויעמוד בעדו מלהיות פרח.אפילו לא החברה הכי טובה
שלו.במיוחד לא היא.
נכון,ישבתי לעומר על הראש בקשר ללימודים בהתחלה-שהוא חייב
ללמוד,להשקיע קצת.אם זה בקטע שהציעו לו לעלות לרמת יחידות יותר
גבוהה בביצפר,והוא אמר ש"לא נראה לי,אני לא רוצה לעלות.איך
שאני עכשיו טוב לי,למרות שקצת משעמם ואני בכלל לא מקשיב ומקבל
מאיות".
אחר כך,זה הפך להיות כבר חובה-יום לפני הבגרות בלשון,עומר היה
חייב לספר לי כמה החברה שלו לשעבר מעצבנת אותו-כעסתי עליו שהוא
לא לומד-בכל זאת,בגרות,זה קובע את העתיד שלך!
בסוף אותה שנה העיפו אותו.

                         

הייתה לנו,לי ולעומר,חברה משותפת-הוא זה שהכיר בינינו,ואני
ויעל הפכנו להיות חברות ממש טובות-כל כך טובות,שהיא אפילו באה
לישון אצלי פעם-ובאותו זמן,לגרום לעומר להחליט את החלטה שהרסה
לנו את הקשר.עומר רצה את יעל מאוד,אבל הייתה בעיה קטנה-יעל לא
גרה באיזור שלנו,ועומר תמיד דיבר ואף פעם לא עשה-הוא לא נסע
אליה,והיא התעצבנה,ובכלל,הם רבו הרבה-ועומר תמיד בא אלי
מעוצבן,ואני,בתור חברה טובה עם לב טוב,הלכתי לפייס ביניהם.
הפכתי למין "בית משפט שלום" בשבילם-כל ריב הכי קטן שלהם,והיו
המון כאלה-ישר אחריו כל הבית שלי היה מתמלא בצלצולים.לא הייתה
לי בעיה סך הכל עם העניין הזה,עד היומולדת שלי-שעומר אפילו לא
אמר לי מזל טוב,אלא ישר עידכן אותי בריב האחרון שלהם-שנסב,הפעם
על מה לעשות ביום ההולדת שלי-מותר לציין שבסוף לא קרה כלום-לא
ביום ההולדת שלי ולא עם יעל ועומר,והכל בגלל שהיה חסר להם משהו
ברגע שהם התייצבו אחד מול השני-הדבר הזה היה אני. נוצר מין מצב
כזה שנתקעתי באמצע,בקונפליקט שהעלה אצלי בראש את השאלה-של מי
את חברה?
ואני עניתי "של שניהם".בסוף בחרתי ביעל-כי עומר הראה לי כמה
שהוא יודע בקלות לשכוח את החברים הכי טובים שלו,ואת זה שהוא
חוזר לדשא,עם כל הפרחים.והכל בגלל שהוא כעס כי ביליתי איתה קצת
יותר מדי זמן מהמתוכנן-אבל היא הייתה חברה שלי גם!!

                               

ביום שישי,3 ימים לפני היומולדת שלי,החלטתי שאנחנו "חייבים"
לצאת-וזה כי זו הייתה אחת הפעמים האחרונות שיצאתי לפני
שנסעתי-והיה לי חשוב להיות עם החברים שלי.גיליתי שיש ערב מטאל
אצלנו-אז הלכנו לשם,חברים שלי הופיעו-וחבר שלי לשעבר בראשם.כל
ההופעת-רוק של הלהקה,בין שיר מטאליקה לשני,הייתי עם חברים
שלי,בתוך האולם.עומר היה בחוץ,לבוש בבגדי ה"סטייל מסיבות"
שלו-ונראה הכי לא שייך שיש.
הוא נכנס שנייה לתוך האולם,ראיתי אותו במדרגות-רצתי אליו,עם
המעיל השחור ומכנסי העור והנעליים הכבדות,וצעקתי, "עומר!!!"
חשבתי שהוא שומע אותי "חכה לי!!!",אבל הוא רק סובב את ראשו
המחומצן,ויצא מהאולם.המסיבה הייתה מסיבה שווה ביותר-הייתי
שמחה,אבל כאב לי על עומר-משהו קרה.
והמשהו הזה,סיים את החברות שלנו,שהייתה כל כך הרבה,וכל כך
מעט.
תלוי את מי שואלים.אני יודעת,במבט של זמן מה לאחור,שטעיתי,אבל
כמו שאומרים "למטבע יש שני צדדים"-ואסור לאף אחד לשכוח את
זה,לכל אדם. אל תאבדו אף פעם את החברים הכי טובים שלכם לטובת
איזו בחורה נכזבת-זה כואב,ואי אפשר להשלים אחרי.
אולי תהיו יותר חכמים ממני.