"אוף, חכה. אם תלך עכשיו אולי לעולם לא נדע."

גל היה החבר הכי טוב שלי. הייתי הכל בשבילו והוא היה הכל
בשבילי. לא זזנו מטר אחד בלי השני. למדנו להכיר את המעלות אחד
של השני ולמדנו לאהוב ולכבד את החסרונות. היה ביננו קשר מיוחד.
היה.
גל סיים את התיכון, בעוד לי נשארה עוד שנה. הוא התגייס לצבא,
אבל הסכים לעשות שנת שירות במקום, כי הוא היה פציפיסט. אז הוא
עבר לקיבוצים לגור בקומונה. בחצי שנה הראשונה הייתי מקבלת ממנו
כמה מכתבים ביום, וכתבתי לו המון בחזרה. הוא החליף שם חברות
כמו גרביים - למרות שהוא החליף גרביים מעט מאוד - ונהנה מהחיים
הפתוחים האלה. הוא שלח לי גם תמונה שלו. ארך לו השיער והפנים
שלו - החיוורות בדרך כלל - נראו קצת סמוקות מעבודה ומשמש
ומאוויר צח. מאוד נהניתי לדעת שהוא נהנה.
תקופת הבגרויות שלי החלה וכתבתי לו פחות. פחות, זאת אומרת מכתב
אחד ביום במקום שלושה, אבל בכל זאת, פחות.
גל היה היחיד שמעולם לא חשבתי עליו במובנים מיניים. אהבתי את
האדם שהוא, ואפילו שהיה עליו, אף פעם לא נכנסנו לקשר שכזה,
אפילו לא התנשקנו על השפתיים ברפרוף, כי זה היה על סף גילוי
עריות.

אני זוכרת את הערב האחרון שלנו יחד, במסיבת הסיום של שכבת
י"ב.
זה היה במועדון בתל אביב. שתינו המון ורקדנו וצחקנו וכל כך
נהנתי להיות איתו באותו ערב עד ששכחתי שלמחרת הוא עוזב. בערך
בארבע בבוקר, כשמיצינו את ההתפרעויות, ישבנו בחוץ על המדרכה,
על בירה, ודיסקסנו בנושאים קיומיים. אהבתי להקשיב לו מדבר, הוא
דיבר הרבה. אבל הוא לא היה מאלה שדיברו הרבה ולא אמרו כלום. כל
מה שהוא אמר היה חכם, שנון ובעל משמעות. אף פעם לא פקפקתי בו.
כל כך אהבתי אותו, אני עדיין אוהבת אותו. פשוט באותו ערב אהבתי
אותו במיוחד.

בסוף השנה, כשאני סיימתי, עדיין עמדנו על ממוצע מכתבים מכובד,
אם כי הכתיבה שלו נעשתה עייפה, כאילו הוא עושה לי טובה שהוא
כותב בחזרה. לא הירשו לו לצאת מהקומונה אז לא יכולנו לראות אחד
את השני בערך שנה וחצי. אני יכולתי לבוא לבקר. אבל איך תל
אביבית עירונית ועסוקה כמוני תבוא לקיבוצון מזערי בצפון,
שאפילו את שמו לא זכרתי?
כשהבגרות האחרונה נגמרה הוא התקשר אלי, שאל איך היה. הקול שלו
היה מותש, מסכן שכזה. הוא אמר שהוא לא יכול לדבר הרבה, כי יש
לו מלא עבודה והוא גם חייב לישון. פחדתי לשאול אותו אם משהו
אינו כשורה.

באותו הלילה נפגשתי עם דניאל ואלון לעשן קצת. הטקס הרגיל: אלון
מוציא את הקססה מהביצים, דניאל מרוקנת כמה סיגריות, אני בוהה
בהם בחוסר מעש, סתם כי הייתי עצלנית.
עישנו בערך שלושה-ארבעה ג'וינטים כל אחד, בתחילה נקרענו מצחוק
ואכלנו סרטים על כל דבר מסביבנו. בשלב מסויים דניאל ואלון
התחילו להתעסק, כהרגלם בקודש הטקס, ואני נשכבתי על הדשא והבטתי
אל השמים.
היו המון כוכבים באותו לילה, ובדרך כלל בישראל אין כוכבים. גם
לירח היתה הילה מיוחדת, כתומה. הילה נוטפת סקס.
חשבתי על אורן, החבר שלי לשעבר, חשבתי למה נפרדנו בכלל, וכמה
רציתי אותו. בכלל, היתה לי אז חולשה לנוסטלגיה, בעצם אם אני
כותבת את זה, עדיין יש לי. באותו הרגע רציתי יותר מכל שאורן
יהיה פה ויפשט את החיים שלו כמו שהיה עושה פעם, שיחבק אותי חזק
ושיגיד לי שהכל יהיה בסדר ושאני סתם דואגת.
ואז נרדמתי, שוקעת לחלום מתוק.
כעבור שעה דניאל העירה אותי, הסטלה כנראה ירדה לה, כי היא
נראתה מפוכחת בטירוף. אלון כבר לא היה שם. כששאלתי מה קרה היא
אמרה לי שממש לא בא לה לדבר על זה הערב וניגבה את העיניים
בשרוול.
התחיל להיות קר.

את הבוקר שלמחרת ביליתי בשינה בעיקר, גם כי לא ישנתי כל הלילה
וגם כי הייתי מותשת. כשקמתי חיכה לי מכתב מגל. אמא שלי כנראה
הכניסה אותו הביתה.
המכתב היה קצר ותכליתו היתה שכנראה מעבירים את גל מהקומונה
הקיבוצית שלו לשרת בשטחים, גם כי היה לו פרופיל מתאים, וגם כי
היו חסרים להם אנשים. כנראה הגיוס באותו שנה לא ממש הצליח.
כתבתי לו בחזרה באותו היום.

עבר שבוע ולא קיבלתי ממנו שום מכתב. למרות שהתחלתי לדאוג אמרתי
לעצמי כל הזמן שזה בגלל שמקצוע שלו עכשיו קרבי ואין לו זמן כי
הוא בטח עסוק בשמירות וכאלה.

המכה הראשונה של התקופה היתה כשאורן נסע בעודי מתייצבת אצל
הקב"ן.  
אורן טס ללונדון, לשהות ארוכה עם קרובי משפחה שנזקקו לכישורי
המחשבים שלי בעסק המשפחתי שלהם. לי הוא אמר שהמשכורת טובה ושיש
כוסיות. הנהנתי בשקט, חיבקתי אותו, ובכיתי כשהלך.

בינתיים גל כתב לי מכתב, קצת פחות עייף מהקודם, אבל עדיין קצר,
מתומצת. כאילו הוא שוב ניסה ללמד אותי לבגרות בהיסטוריה, ובסוף
יצא שלימדתי אותו.

יסמין באה אלי ערב אחד.
בתחילה שתינו קצת רום בקולה, ואז ישבנו ובהינו באצבעות הרגליים
שלנו, עד שהיא פלטה משהו שאני כנראה לא הייתי צריכה לדעת.
"שמעת על אלון ודניאל?"
לא עניתי, רק בהיתי בה, כמו שעשיתי הרבה לאחרונה. הגראס דפק לי
את המוח.
"דניאל נפרדה ממנו. הוא בלע כדורים והכל וניצל ברגע האחרון.
היא ממש הרגישה אשמה ובכתה לילות שלמים, ככה לפחות אחותה סיפרה
לי. היא לא רוצה לחזור אליו, והוא מאושפז באבארבנל."
כל אותה תקופה תהיתי לאן אלון נעלם, וכשיסמין סיפרה לי נתקפתי
בהלם.
ביקשתי ממנה בעדינות ללכת והתלבשתי, ויצאתי לכיוון אלון.

הוא היה קשור למיטה וכל כך מסומם. הוא נראה כל כך רע. הוא רזה,
והוורידים שלו היו אדומים כמו של נרקומן בטריפ ג'אנק. הלחיים
שלו היו שקועות וחיוורות, אפילו השיער שלו, שהיה גאוותו
יחידתו, נראה מוזנח.
הוא לא יכל לדבר. ישבתי לידו כמה רגעים וליטפתי אותו על הראש,
והחזקתי לו את היד.
הלכתי משם. הקאתי על המדרכה בחוץ.
באותו לילה נפגשתי עם דניאל לעשן עד מוות.

עבר שבוע, עברו שבועיים. הסתגרתי בחדר שלי ולא רציתי לעשות
דבר. ישבתי שם, בקושי אוכלת, יוצאת מקסימום לשירותים, לא נפגשת
עם אף אחד.
בסוף השבוע השני אמא שלי נכנסה עם מכתב, שנראה ע"פ המעטפה שלו,
שנשלח מבסיס צבאי.
ידעתי שרוב החברים שלי התגייסו, אבל ידעתי שגל, גל הוא זה ששלח
את המכתב.
פתחתי אותו. התאריך היה קצת דהוי, אבל עדיין נראה, תאריך של
שבוע לפני שהמכתב הגיע.
התוכן שלו היה פשוט, באותו יום שהמכתב נשלח, גל יצא עם הפלוגה
שלו לשכונות המופצצות בירושלים.
סיימתי לקרוא, קיפלתי את הדף יפה, הכנסתי אותו בחזרה למעטפה.
ואז הרגשתי את הקיבה שלי מתהפכת שלוש פעמים, פייד אאוט.

התעוררתי בבית החולים. הייתי מחוברת לאינפוזיה. מעלי עמדה
דניאל. מצידי השני ישב אורן.
פייד אאוט.

הפעם התעוררתי בבית שלי.
התיישבתי על המיטה והבטתי בתריסים המוגפים, בקירות הכחולים,
בציור הקיר שגל עשה לי לפני שנסע.
התלבשתי, יצאתי מהחדר, ופתחתי בשרשרת משימות.
א - למצוא את אורן ולחזור אליו.
ב - להכריח את דניאל לטפל באלון.
ג - ללכת לבקר את אלון, ולנסות להתעלם מפעלולי הקיבה שלי.
ד - לראות את גל.

את משימה א ביצעתי בהצלחה יתרה. אורן שמע שהייתי חולה (מסתבר
שהייתי מעולפת שלושה ימים) וטס ישר לפה. תפסתי אותו בבית.
נישקתי אותו. הוא הבין. חזרנו.
בבוקר התעוררנו, והתקשרתי ישר לדניאל. לקח לי כמה דקות לשכנע
אותה, אבל יחד הלכנו לבית החולים ומשם צלצלנו לאמא שלו, והיא
באה לשחרר אותו. דניאל לקחה אותו אליה הבית דווקא, באוטו החדש
שלה. אני ואורן נשארנו עוד לילה ביחד.

בבוקר למחרת, לפני שאורן התעורר, התארגנתי ונסעתי לבסיס של גל
בירושלים.
באופן רגיל לא נותנים לאנשים בלי תעודת חוגר להיכנס לשם, אבל
גיליתי שאני מכירה את השומר בכניסה, הוא למד בשכבה שלי, והוא
נתן לי להיכנס פנימה, והראה לי את החדר הנכון.
נכנסתי בלי לדפוק ותפסתי חצי פלוגה בתחתונים.
הם קצת צעקו, אבל מילא. אחרי שהבהרתי להם שאין לי שום עניין
בהם או בבוקסרים שלהם, הם שאלו מה אני כן מחפשת.
"את גל." עניתי בחיוך תמים.
הפנים שלהם נפלו ונגררו על הרצפה כמעט. אחד מהם שם את ידו על
כתפי והוביל אותי בעדינות החוצה.
"מה קרה?" שאלתי. מבוהלת.
"גל יצא לפני עשרה ימים לשירות בשכונות מופצצות." הוא פתח.
"בימים הראשונים לא היו יותר מדי התפרעויות, וכולם חששו, הם
פחדו שזה השקט שלפני הסערה. הם צדקו."
באותו רגע הוא השתתק והביט בי. אני, שכבר הבנתי מה קרה, ביקשתי
בשפתיים רועדות לדעת את ההמשך.
"גל התעורר בוקר אחד, הוא שמע יריות והפצצות וצעקות. המפקד שלו
לא היה בסביבה - אחר כך גילינו שהוא ברח - וגל לקח פיקוד ואת
חמשת חברי הפלוגה שלו ואת הרובה, ויצא החוצה לטפל בערבים
המתפרעים. ברגע שהוא יצא מהחדר הוא חטף כדור ברגל  ונפל. כמה
שניות אחר כך בא ערבי ושיסף לו לגמרי את הגרון."
קמתי.
הבטתי בו.
"איך קוראים לך?" שאלתי.
"רונן." הוא ענה.
"תודה." לחצתי את ידו בחוזקה והלכתי משם.

ההלוויה הצבאית זזה בעצלתיים, ובסופה ירד גשם. ואני חשבתי איזה
יופי זה שאפילו הגשם מצדיע לגל. ישבתי ליד המצבה שלו הרבה זמן.
היתה עליה תמונה שלו, תמונה מהשירות הצבאי. איזה יפה הוא היה,
עם החיוך הגדול שלו מרוח לו על כל הפנים.
הצמדתי את הלחי שלי לאבן הקרה. ידעתי שהוא יהיה בלב שלי תמיד,
חשבתי בפנים איך שאני לא זזה מטר בלעדיו עכשיו, איפה שהוא לא
יהיה, אבל יכולתי לומר רק דבר אחד:
"אוף, חכה. אם תלך עכשיו אולי לעולם לא נדע."