אני עומדת בתחנת הרכבת
פני לעבר ההר האוניברסיטאי
ואני יודעת שמאחורי ההר
אחת, שתיים, שלוש
נמצא הבית שלך
אחת, שתיים, שלוש
ואתה בתוכו
מתנהל
במקום בו חדלה הספירה

מחמם בקומקום מים תל אביביים
ממתין שירתחו בסבלנות
פותח את ארון הכלים
ומוציא ספל צהוב וגדול
אוחז את הידית באצבעות טובות
ומניח את הספל על השיש לאט.
אוסף כפית כסופה וקטנה מהמגירה
לוקח את הכלי של הקפה ומטמין בו
את הכפית, תוחב פנימה אף ומריח
את הטורקי השחור הזה מלוא ריאות
ואוסף תוך כדי - ערמה של קפה בכפית
אתה מקרב את הכפית המלאה לשפת הספל
מסיט בתנועה עדינה את תוכן הכפית אל הספל
90 מעלות של תנועה בדיוק.
הכפתור בקומקום החשמלי קיפץ,
המים מפכים רתיחה ואתה מוזג אותם לאט
ובתשומת לב לתוך הספל הצהוב
בוחש באצבעות טובות וכפית פשוטה
בוחש הכל.
ואז סוכר מכלי החרס הלבן,
כפית נטמנת בגרגרים ובשפת הספל
תוכנה זולג אל הקפה ושוב ערבוב איטי מול החלון
מול עצי הפיקוס הירוקים במגרש המשחקים
הממוללים בעליהם מילים שלא תבין
ואתה, מניח את הכפית ואוחז בספל
בשתי כפות פתוחות האומרות - להתחמם.

טקס הקפה שלך
מתרחש במרחק קצר מתחנת הרכבת שלי
ואני מביטה לעברך - מאמצת אפי להריח
מושיטה ידי לגעת ושפתיי לטעימה
ואין ריח ואין טעם
ואין מילים
ומגע

רק הצינה האיומה הזו
של הבדידות והפחד
רק אימת ההמתנה



מרץ 2005
געגועים כבדים