"נכון שתחכה ולא תעזוב אותי?" אין תשובה. תמר לא מוותרת -
---
"תוך שעה וחצי, מקסימום שעתיים, אני כאן חזרה"
היא מדווחת בענייניות "ואתה תחכה לי, נכון?" שתיקה
"אתה תחכה לי כאן ולא תלך לשומקום, שומע?"
ממשיכה בקול נמוך "אני רק קופצת לקנות כמה דברים;
ברנדי ויין פורט נגמר לי בבית וגם מקלות קינמון, ציפורן, הל
ושוקולד מריר 70%. ואז אני טסה הביתה להכין לך את האגסים ביין
ושוקולד שלי, שאתה הכי אוהב בעולם. טוב, אבא? אני מכינה וישר
מביאה לך, טוב?"
תמר מעיפה מבט בעיניו הזגוגיות של אביה ומוסיפה בלחש
"אתה, רק חכה לי. אל תלך".  
---
אביה שכב דומם, מחובר לאינפוזיה ולמוניטור שהשמיע מידי כמה
שניות צפצוף טורדני אך מנחם. תמר הושיטה את שתי כפות ידיה
וחפנה בעדינות את שלו, החמה, כפי שאוחזים באפרוח. לאחר מכן
קירבה את שפתיה ונישקה אותה. כף ידו הימנית של אביה, שהיתה
תמיד גדולה וחזקה, הצטמקה ונראית עכשיו כמו יד של ילד.  
״אתה רק תשאף מרחוק את אדי הברנדי והשוקולד וישר תתעורר"
לחשה בשכנוע עצמי עמוק.
---
לפתע התעשתה 'אין זמן' חשבה ומיד התנערה, חטפה את התיק שהיה
התלוי על עמוד האינפוזיה ויצאה בחופזה מחדרו חולפת במהירות על
פני עמדת האחיות, דוחפת את הדלת הכבדה של המחלקה ושועטת
במסדרונות בית החולים. 'מהר-מהר' דרבנה עצמה מונוטונית, פותחת
את דלת האוטו, מזנקת פנימה ומעיפה את התיק למושב הסמוך.
'מהר-מהר למכולת. ציפורן-ברנדי-פורט-שוקולד. מהר-מהר. אבא מחכה
לי' חזרה על המשפט בראשה כמו מנטרה. ברמזור נורדאו ובן יהודה
היא קפצה 'שיט, אגסים!' נזכרת שאין לה בבית.
---
לשמחתה, אחרי דקה ראתה ירקן בצד ימין של הכביש וחנתה
בדאבל-פארקינג. ׳איזה גזלן' חשבה לעצמה בעודה מכניסה לשקית
ניילון ששה אגסים צהובים ב-16.90 ₪ לקילו. "שקול לי" פקדה על
מוכר עם תספורת אלוויס וכרס משתפלת וחשבה 'מהר! מהר!' הלז העיף
בה מבט עצבני "אבא מחכה לי" שמעה עצמה ממלמלת תוך שהיא זורקת
לו שטר של עשרים ותולשת מידו את השקית. - "מותק, העודף" כבר
הדהד מאחוריה כשהתניעה וזינקה לכביש.
'keep the change, my dear' חשבה לעצמה באנגלית, שצצה כך משום
מקום וגרמה לה לפרוץ בצחוק קצר ומשתנק.
---
פעם ראשונה מזה זמן רב שתמר צחקה. ניסתה להיזכר מתי לאחרונה
נתנה לעצמה להשתחרר כך ולא הצליחה. ימים רבים מידי עברו עליה
בכבלי מועקה וחרדה לבריאותו של אביה. הוא היה לגמרי חסר אונים
והכל תלוי רק בה. אך היא לא אהבה להתעמק בכך. הצחוק המשוחרר
ריכך את הלסת הקפוצה והחליק קמט דאגה ששכן דרך קבע בין גבותיה.
פניה לבשו את הבעת התום הילדותית והניצוץ החדש בעיניה הזרים
תחושת רפיון נעימה באברים. עדיין מחויכת, תמר הרהרה והפכה
במשפט שחלף בראשה, באנגלית, והחלה לחלום, בהקיץ.
---
בדמיונה הופיעה סצנה, כמו לקוחה ממערבון ישן. היא דמיינה את
הגזלן הכרסתן, כאחד מאגסיו הצהובים, בביריות אדומות, גרביוני
רשת ואודם מיובש מרוח על שיניו ואת עצמה כקאובוי שבע-קרבות
המניח על שידה לצד המיטה טיפ נדיב ליצאנית השופעת, לאחר לילה
סוער בעיירה שכוחת-אל במערב הפרוע. 'אני הולכת ומתחרפנת' היא
חשבה לעצמה וחזרה למנטרה 'מהר-מהר, אגסים-ביין ושוקולד, אבא
מחכה לי ו - מה זה הפקק המטורף הזה שאני תקועה בו כבר שעה?!'
---
בגלל ששקעה במחשבות פרועות על המערב, שהסיחו מעט את דעתה
מהדאגה לאביה, תמר לא שמה לב שכמעט עשר דקות חלמה על ההגה. כעת
גילתה שהיא עומדת בפקק שלא זז לכיוון גשר הירקון מול אולם
אוסישקין הישן של הפועל. "אתה יודע למה לא זזים?" שאלה את נהג
המונית מלפניה "כי יש שם איזה משוגע יושב על הכביש" הוא התריס
'ג'יזס, אבא מחכה לי וזה מצא זמן לשבת על כביש' חשבה לעצמה
בעצבים ולחצה שוב ושוב על כפתור הסגירה של החלון. הפקק זז בקצב
של מטר לשעה והרגל שלה רעדה על הקלאץ'. 'נו כבר זוזו. זו-זו!
זווו-זווו!' שמעה עצמה נוהמת כצופר ערפל לספינה טרופה.
---
דקות ארוכות שנדמו לה כנצח חלפו עד שהגיעה לגורם המעצבן של
הפקק. אכן, גבר כבן חמישים ישב לו בישיבה מזרחית באמצע הכביש
וכל רכב ארבע על ארבע דחוס בסקרנות ישראלית מצויה היה חייב
להתעכב חצי שעה בעיקוף המפגע האנושי. חלק הביטו בו ברחמים
מהולים בבוז, חלק פתחו חלון וזרקו הערה נבזית וחלק סתם התעלמו
באדישות. הכל נעשה בהילוך-איטי להכעיס. 'איזה ישראלים' חשבה
תמר ומיד חזרה למנטרה 'מהר-מהר-אגסים-ביין-ושוקולד-אבא-מחכה'.

---
כשהגיעה לקו-קשר-עין עם האיש על הכביש, הופתעה שהוא נראה דווקא
די נורמלי. מבטו שהצטלב לשבריר שנייה עם שלה נראה בהחלט שפוי,
רק שהיה זה המבט הכי עצוב שתמר ראתה אי פעם. האיש נדמה לה כילד
קטן שנזנח על ידי אימו באמצע מגרש משחקים. פתאום היא לא יכלה
להבין איך כל כך הרבה מכוניות ואנשים מסוגלים להתעלם מאיש-יושב
לבד-באמצע-הכביש.
---
היא בלמה וחתכה לעבר השוליים, כמה מטרים אחרי מקום מושבו של
האיש. פרחה מוזרקת סיליקון ובוטוקס בב.מ.ו נוצצת צפרה מאחור
בטירוף "מכוערת! איך את נוסעת!" צרחה תוך עקיפה פראית. 'בטח
הבוטוקס מכווץ לה את המוח' חשבה תמר תוך חיטוט בשקית הניילון
'והסיליקון לוחץ על הריאות. מסכנה' היא שלפה שני אגסים ויצאה
מהאוטו 'דיי קשה לנשום ככה' חייכה בינה לבינה והתחילה צועדת
לכיוון האיש-על-הכביש 'ובטח שלחשוב' היא סיכמה את סוגיית הפרחה
כשהגיעה ונעמדה לידו.
---
האיש ישב באותו מצב, בלי לזוז, מחבק את ברכיו, בעוד מכוניות
ממשיכות לעקוף אותו באיטיות. "צא כבר מהכביש, יא זבל!" צווח
במיציבושי איזה פרצוף-סושי עם שני סנטרים. תמר השתופפה וכרעה
ברך לצד האיש. היא שתקה והתבוננה בעיניו. הן היו אותן עיניים
עצובות שאי פעם ראתה, מלפני כמה דקות. עכשיו הבחינה שהן
אפורות. בשתיקה, היא הושיטה אגס אחד לאיש.  
---
באותו רגע היו רק הוא והיא בעולם. הכל סביב נדם. נעלם. רק היא
- כורעת ברך לצד האיש היושב ברגלים משוכלות על הכביש. "אגס.
תיקח בבקשה. קניתי לאבא שלי... הוא... לא... אבל אתה... כן,
אני רוצה שאתה תאכל, נו" אמרה בשקט לאיש. הוא הרים את עיניו
ונעץ אותן בשלה. שותק. "בבקשה, זה לעכשיו וזה - " היא הושיטה
אליו את ידה האחרת שאחזה באגס הנוסף "אולי תרצה לאכול אחר כך.
תיקח" תמר המשיכה להושיט אליו את שתי ידיה, אגס בכל אחת.  -
"לא רוצה יותר כלום בשביל אחר כך. בשבילי - אין יותר אחר כך"
דיבר לפתע האיש. מעודדת מעצם תגובתו, תמר לא נכנעה והמשיכה -
"תמיד יש סיכוי קטן לאחר כך" לחשה "קח. אם תהיה רעב, האגס
יעזור. הוא מתוק"
האיש לא הסיר מבטו ממנה "שום דבר כבר לא יעזור... לי" ענה לה
ברכות מפתיעה,
כמעט אבהית והושיט אליה את כף ידו. תמר נרתעה לאחור כשראתה שזו
שסועה
ושותתת דם. "ה-היד שלך... יורד לך דם" מלמלה בלי קול והאיש,
בלי למצמץ
אפילו ענה לה "דם? לא. דם סמיך מיין" תמר נרעדה מגמגמת "מ-מה
אמרת?"
ולמרות הבלבול מיד תיקנה "סמיך ממים" והשתתקה, נבוכה.
---
האיש הניד בראשו ואמר צלולות: "אל תדאגי. הכל יהיה בסדר. - את
תראי". לאחר מכן עצם האיש את עיניו וקרב ידו אליה - תמר הניחה
בתוכה אגס אחד צהוב.