זהו. עכשיו זה סופי --- אני יודע כי היום ד"ר צויזנר אמר לי
וד"ר צויזנר הוא פרופסור אז אם הוא אומר הוא בטח יודע.

פרופסורים לא אוהבים לזיין את השכל. גם סתם לזיין לא בטוח שהם
אוהבים. אין להם זמן לזה. ואני, מאה אחוז סומך על ד"ר צויזנר.
גם כי הוא אמר אחרי שבדק ובדק, איזה מאה / אלף בדיקות עשה לי
ושלח אותי לעוד מומחים ועוד סקנד אפיניונים - אז הוא בטח יודע.
דבר שני, כבר אמרתי, הוא פרופסור. ופרופסורים עושים לי את זה.
והוא במיוחד - כזה פרופסור קומפלט עם קרחת בוהקת, שיער מדובלל
ומשקפי קרן.

אני אף פעם לא בטוח מי זאת הקרן הזאת. כשהייתי ילד והייתי קורא
'משקפי קרן' תמיד הייתי מדמיין מין משקפיים כאלה נורא מיוחדות,
עשויות מקרן אייל או יוניקורן (שהיום אני כבר יודע שאין) והן
מלוכסנות בקצוות, כמו של מכשפ'לה רעה/ מפחידה ומסתלסלות כלפי
מעלה בפינה שקרובה לאוזן; משקפי קסמים כאלה של רואים ולא נראים
וגם יכולים לעוף. כמו הסנדלים של פרסיאוס. אלה עם הכנפיים
הקטנות.

כשגדלתי והמשכתי לקרוא ולפגוש מדי פעם בתיאור "הלז לכסן מבט
חמור הסבר מבעד משקפי קרן עבים" הבנתי שמשקפי קרן זה לא דבר
כזה מגניב כמו שחשבתי כשהייתי ילד והם בעצם חננה... למרות
ההבנה, הסימפטיה למושג נשארה; כי אני כזה מין - נאמן למושגים
שתופסים אותי ונותנים לי כנפיים.

אז לד"ר צויזנר יש כאלה, חומות בהירות. למרות שעם כל הג'ובות
שהוא עושה, אני בטוח שהוא יכול להרשות לעצמו עשר זוגות ארמני
או גוצ'י. אבל הוא, או שאין לו מודעות אופנתית (בעצם זאת אשתו
שאין לה) או שיש לו אבל הוא לא שם ז[פיפס]ין. כי הוא שלומפר.
ואולי זה בגלל שהוא כל כך עסוק עם המרפאה, המאמרים והכנסים
שפשוט אין לו זמן להתעסק בזוטות... מילה מצחיקה זוטות. נשמע
כמו המעות בהן משלמים לנפקניות תורכיות. לא יודע. בכל אופן אני
מסמפט אותו, מכל סיבה שלא תהיה.

הוא מין דוד טוב כזה, עם עיניים רכות, מנצנצות בזכות לחלוחית
שנמצאת תדיר בזוויותיהן. אני אוהב עיניים שלא בורחות כשהן
פוגשות עיניים אחרות, אלא מעמיקות לתוכן, מתרככות אט אט
ומתרחבות פנימה בישירות - שמשרה בטחון אצל הצד השני (אצלי)
וכשהן מחייכות אפשר לראות איך מסתנן דרכן האור מהלב.
לפני שנים הכרתי אחד בשלישות ברמת גן, שחר שטמפר קראו לו. ואצל
שחר בעיניים, כשהוא כבר חייך זה נראה כמו האור של המקרר. קטן
ופלורסנטי כזה. אני חושב שזה בגלל שהוא היה ילד מאומץ. ככה הוא
סיפר לי פעם בלילה בבסיס, כשיצא לנו לשמור יחד.

הוא נשאר לראשונה לבד בבית ריק, כל הלילה, כי אמא שלו נסעה
לבית חולים להביא לו אחות קטנה. הוא היה אז בן שמונה וחצי. הכל
קרה בגלל מחוגה. המורה ביקשה שיביאו לשיעור הבא בחשבון (מאז
הוא לא סובל כל דבר שבא מהשורש ח.ג.ג ולבגרות במתמטיקה הוא
בכלל לא ניגש). הוא נכנס לחדר העבודה של אביו וחיטט בתוך
המגירה התחתונה של השולחן הגדול.

בתוך המגירה הוא מצא קלסר כחול והשד יודע למה הוא פתח אותו
והתחיל לקרוא (כי הוא עדיין לא קרא כל כך טוב). אז לראשונה הוא
גילה את מה שהוריו הסתירו ממנו. מאותו היום, שום דבר לא חזר
להיות כשהיה. הוא שנא אותה (הם קראו לה אושר. הוא קרא לה
עושק). הוא שנא אותם (הם עד היום לא סיפרו לו) ושנא את האמא
האמיתית שלו, שמעולם לא פגש (ברור ששנא. גם אני שונא אותה)
ובעיקר הוא שנא את עצמו. על זה שהוא שונא את כל העולם.

אז, כל זמן שדיבר, הקשבתי לו בשקט ושתקתי אך הייתי מוטרד מאד.
כשלא יכולתי יותר לשתוק, התפרצתי ושאלתי אותו למה הוא חושב
שהשד ידע. ואז הוא חייך. בפעם הראשונה מאז שהכרתי אותו, ראיתי
אותו מחייך. חיוך קצת עקום כמו קשת מושלמת ששברו לה ת'פינה.
חשבתי שהפה של שחר הוא כמו של תינוק שמחייך בפעם הראשונה.
'רק אותך' אמר לי באותו הלילה 'אני לא שונא' עניתי שאני שמח.
'כי אתה' הוסיף שחר 'עוד יותר מסכן ממני'. לא יודע בדיוק למה
הוא התכוון, אבל שמחתי לראות ת'חיוך שלו. ולמרות שמה שבקע
מעיניו היה קצת חיוור, זה בכל זאת היה אור.

וכשישבתי מולו היום הוא הסתכל עלי במבט בוחן, עם העיניים
הטובות שלו. דרך משקפי הקרן. והן היו נוגות ונדמה לי שראיתי
בזווית העין השמאלית קצת יותר לחלוחית מהרגיל. "צחי" הוא אמר
לי והשתתק. "צחי, אני נורא מצטער" (אני מת על מבוגרים שנותנים
לעצמם להגיד 'נורא' ולא מתקנים בחמיצות ל-'מאד' ונשמעים כמו
גננות של ברווזים. אני גם אוהב כשכותבים ת' כשמתבקש - למשל -
ת'חיוך במקום "את החיוך" שנשמע תקוע בגרון. שפה זה דבר חי
וצריכה להתאים עצמה לנסיבות, אבידניות או אבדניות). מה קרה?

הדוקטור הטוב חכך בדעתו לרגע ואז כחכח בגרונו ושוב השתתק.
'בוא'נה', חשבתי 'יותר קשה לו ממני' ומתתי להרגיע אותו ולספר
לו שאני יודע. כבר שנים. שנים שאני כבר יודע. לא יודע-יודע,
אבל מרגיש את זה ומחכה שנים שאני מחכה וכל יום שעובר וכל
יומולדת אני מופתע מחדש - איך זה שאני עדיין. כאן.