טוב, זה לא בדיוק סיפור קצר אבל,
אין קטגוריה יותר מתאימה פה לקבוצת המילים הזו...
מחשבות סרק בלתי הגיוניות בעליל...

מציאות רגעית בלתי הגיונית מתערבבת בתחושת דביקות של בוקר אצל
גיבורנו שלמען האמת רחוק מלהיות גיבור.
"אני צריך לקום...", חושב לעצמו.
כל ניסיון לזוז גורם לגופו להתחכך בשמיכה הרכה והנעימה ומקשה
עליו לבצע את החלטתו...
"אני חוזר לישון..."
הוא שונא להעביר את היום בשינה ולכן לאחר הניסיון הרביעי הוא
משחרר את עצמו מכבליה המפנקים של ארץ החלומות...
תוך כדי ניסיון להגיע למקלחת בעיניים עצומות הוא מנסה לשחזר את
החלומות האחרונים שלו...
הוא לא זוכר הרבה חוץ מכמה גמלים תוקפניים שהניחו להם לנפשם
וסירת מפרש שבורה...
"איזה טמטום..." הוא מחייך לעצמו...
עד שהוא מסיים לצחצח את שיניו עדיין עוברות במוחו כל מיני
מחשבות סרק בלתי הגיוניות בעליל.
הוא לא שם לב שהוא מדבר לעצמו בקולם של אחרים אבל גם את זה הוא
לא יזכור בעוד כמה דקות.
"אז מה עושים היום?..."
הוא באמת לא יודע...
מבחוץ נכנס ומגיע לאפו ריח של דשא מכוסח...
"אז ממשיכים לחלום..."
לריח של דשא מכוסח תמיד היו סגולות ממסטלות.
ריח של דשא שימש לעתים לא רחוקות כמנגנון הגנה נגד בדידותו
הכרונית...
דשא, קוצים ושערה הפרוע על פניו זה לפעמים כל מושא ליבו של
בחורנו הצעיר...
אז כן, הוא צעיר, ושנים של בדידות גורמות לו להרגיש כמו בא
בימים...
אבל לרוב גם לו לא כל כך אכפת, למעשה הוא לא זוכר את הפעם
האחרונה שהיה לו אכפת
אבל אולי זה בגלל האמנזיה... הוא יודע שבשלב מסוים הדבר היחיד
שהוא יזכור זה שיש לו אמנזיה...

אוכל, טלוויזיה, מחשב... הוא בעצמו לא יודע לאן הוא הולך...
אז מה באמת אני אעשה היום...?
אני באמת לא יודע...
הוא ממשיך לחלום ולחשוב... (טוב, כמה באמת הוא מסוגל לחשוב עם
הריח של הדשא בחוץ...)
השמיים בינתיים מחליפים את צבעם לכחול כהה
הוא... איפה הוא? אהה... עדיין שוכב על הדשא...
השמיים עכשיו בצבע שחור כתום... (הכתום מובא לכם בחסות העיר
הקרובה...)
ובלי לשים לב הוא שט שוב בסירת מפרש שבורה בלב ים
הוא שוב מניח לגמלים לנפשם
רק כדי לשכוח את זה עוד פעם...