שתיים וחצי בלילה, כמעט כל העולם ישן,
הכוכבים כבר נוצצים ויפים כמו תמיד,
הירח תלוי על פיסת שמיים,
העצים נעים עם מגע הרוח.

אני שומעת כבר בפעם המאה את מה שהקלטת,
אני מאזינה לקולך, שומעת את הכאב שבוקע מגרונך.
אני לא מאמינה, לא מאמינה שהצלחתי לגרום לך לכאב עצום כזה.

הרעד בקולך, הרגע הזה... הרגע שבו פורץ הבכי המר שלך,
אלוהים, אני כזאת טיפשה.

כעסתי כל כך על שהכאיבו לי,
נשבעתי שלא אתן לעצמי להרגיש כך שוב,
בסוף עשיתי את מה שכל כך פחדתי ממנו...
נהפכתי לכאב הזה, לפוגעת.

אני לא יכולה לעצום את עיניי, הן כבדות מהעייפות, מהבכי.
אני רואה אותך שם, בחדר החשוך, בוכה
זה הורס אותי שאני לא יכולה לנגב את דמעותייך,
שאני לא יכולה לנשקך,
אני כל כך מצטערת,
אני כל כך מתגעגעת,
אני...

בכל יום אני מתעוררת רק בכדי להיזכר עד כמה טיפשה הייתי כדי
להפסיד את אהבתך,
זה נכון, זה לא היה שווה את זה,
כלום לא ישתווה אלייך, כלום!!!

אני אוהבת, למרות שזה לא משנה כלום בשבילך.
אני אהבתי, אוהבת ותמיד אוהב אותך,
תמיד!