כבר כמה זמן שאני מכירה אותה...
ממש חוצפנית הילדה הזאת.
לפני איזה שנה וחצי ככה, היא החליטה להידבק אליי.
לא יודעת למה דווקא אני. אולי בגלל הרושם החיצוני שאני משדרת
לאנשים? לא העמקתי בזה הרבה מחשבה. יותר חשבתי על איך להעיף
אותה מהחיים שלי.
מאז שהיא נכנסה לחיים שלי, (בלי לשאול אם יורשה לי להוסיף...)
הם כבר לא אותם חיים שהיו לי.
חיים שלווים, רגועים, מצחיקים, לפעמים עצובים פה ושם, אהבות,
דיכאונות, לחצים, חיים נורמלים לחלוטין אפשר לומר.
מאז, כלום כבר לא אותו הדבר.
זה שנה בערך שאני רוב הזמן עצובה, שקועה ברחמים עצמיים,
מדוכאת, סגורה,מבולבלת והרשימה עוד ארוכה.
אפילו חשבתי על להתחיל ללכת לפסיכולוג.
זה מוזר איך היא העלימה את כל הדברים הטובים מהחיים שלי.
גם כשזה נראה שאני שמחה וצוחקת, זה לא באמת אמיתי.
הפכתי להיות צבועה, והכל בגלל הילדה השניה הזאת.
תמיד לא אהבתי ממש אנשים צבועים. זה אחד התכונות שאני מזהה
בקלות אצל אנשים. וכבר מזמן הבחנתי שאני דבוקה בזה...
אולי עכשיו ברגע זה שאני כותבת מילים אלו, אני לא ממש צבועה.
כי מצד אחד אני אומרת את מה שיש לי באמת על הלב.
מצד שני, כשאני אסיים לכתוב את המילים האלו, אני יחזור להיות
צבועה כלפי אחרים.
בקיצור, הילדה הזאת ממש מיררה לי את החיים. אני ממש מתעבת
אותה!
אפילו כלפיה אני צבועה. לא יודעת מה להגיד...
הילדה הזאת, שגרמה לחיים שלי להיהפך לכל כך מעוררי רחמים, היא
בעצם אני בכבודי ובעצמי.
הילדה הזאת היא הצד השני שלי... עוד לא החלטתי בבירור איזה צד
היא. או שהיא הצד האמיתי שלי שאולי נגלה לי רק לאחרונה, או שמא
היא הצד שאני מראה כלפי חוץ, הצד הלא מי יודע מה אמיתי שלי.
היא איכשהו בלי ששמתי לב נכנסה לי לחיים. התחילה לעשות שינויים
קיצוניים. גרמה לי להבין דברים שאולי לא הייתי רוצה להבין...
דברים שנהגתי להדחיק בלב יצאו פתאום החוצה בגלים גלים כאלה...
ברגע זה שאני כותבת אני מנסה להחליט איזה צד היא משחקת בחיים
שלי. אם אפשר לקרוא לזה חיים.
אני לא מבינה למה זה היה צריך לקרות, אולי זה הגורל שהחליט
להכניס אותה לחיים שלי ככה סתם פתאום כדי להראות לי כמה דברים
שאולי הייתי צריכה לראות לפני.
כנראה שבסופו של דבר זו רק היא שיודעת מה היא עושה פה, ואני
אפילו מפחדת לשאול אותה.
אני רוצה לסלק אותה מהחיים שלי, אבל אני לא יודעת איזה צד
יסתלק גם איתה,
כנראה שאני אהיה חייבת לקחת את הסיכון הזה מתישהו...
בקרוב...