מתוך הספר "יהלומי שנחאי והדרך לתבונה"

נוף המישורים הפוריים עמוסי היבולים התחלף ברכסים נישאים ולאחר
מכן ביערות מחטניים. עוברי-האורח הרבים, שנקרו עד כה בדרכם,
התמעטו בהדרגה, ופינו מקומם לחיות בר רבות שנגלו אליהם מעת
לעת. היה זה השבוע השלישי למסעם, מאז יצאו את רומא.
הם לא פגשו אף נפש חיה מזה כיומיים והדבר נראה תמוה בעיניהם,
כיוון ששדות החיטה היו מעובדים והדרך לא הייתה מוזנחת כלל.
מרחוק, בשמיים, הבחין וויליאר בציפורים כהות עפות לאט, חגות
במעגלים ממעל. 'מעניין... הציפורים האלו נראות כמו עופות טרף,
אוכלי נבלות. מה הן מחפשות כאן?' חשב וויליאר לעצמו.
"אהה, גם אתה שמת לב לעופות החגים במרחק?!" שאל אותו לורוס,
אשר הבחין בוויליאר בוחן אותן במבטו. "עוד מעט ודאי נגלה מה
פשר העניין - דרכנו, ממילא, עוברת בסמוך לשם."
מרכבתם פילסה את דרכה, במשעול הצר בין העצים. הם עברו כברת דרך
ארוכה, חלפו על פני קרחת יער קטנה ופנו בעיקול הדרך, כשלפתע
נשמע מלפנים משק כנפיים רבות, וקבוצת עופות הגיחה לה ונסקה
מעלה. 'כנראה שרעש המרכבה הבהיל אותן,' חשב וויליאר.
הם עברו את העיקול ונעצרו באחת. עכשיו הכול היה ברור - מולם,
על אם הדרך, נחו להן בדממת מוות שלוש גופות של אבירים, כלי
נשקם מפוזרים על הקרקע.
וויליאר שלף את חרבו הבוהקת מנדנה והחל לסרוק במבטו המתוח את
שולי הדרך, שהובילה למעבה יער עצי האלון הגדולים.
הוא ניסה להבחין, בינות לגזעים המסוקסים, האם יש זכר לתוקפים
האלמונים.
"זה היה מארב מוצלח ומתוכנן כהלכה," אמר לורוס וירד מהמרכבה.
אנחה כבדה נשמעה מימינם. וויליאר הפנה את מבטו לכיוון ממנו בקע
הקול והבחין ברגל מבצבצת מאחורי שיח תותי-יער. "הנה, שם!" אמר
והחווה ללורוס בידו.
לורוס חש אל הפצוע, ששכב חבוי בין השיחים ובדק את מצבו, בעוד
וויליאר עומד על המשמר.
"הבא את נאד המים שלך!" קרא לורוס.
וויליאר, שהבין שלא נשקפת להם סכנה מהאיש, החזיר את חרבו לנדנה
וחש להביא את המים.
"עזרו לי," מלמל הפצוע ולגם מעט מהמים שהביא וויליאר.
בעודם נושאים אותו אל המרכבה, החל הפצוע למלמל בשנית. "טומ...
טומביה... הרגו בנו... להסתלק מכאן... מוות..." הוא נאנק ואיבד
את הכרתו.
"עלינו להביאו בדחיפות לעיר הקרובה!" אמר לורוס, "הוא זקוק
לטיפול וגם כך מסוכן להישאר כאן."
הם נשאו, בזהירות, את הפצוע והשכיבו אותו בעדינות במרכבה.
"קדימה, לדרך!" קרא וויליאר, מדהיר את הסוסים לאורך שביל החורש
הצר.
בעוד וויליאר אוחז במושכות, פנה לורוס לטפל בפצוע. הוא הזליף
טיפות אחדות של שיקוי על פצעו של האיש והחזיר את בקבוקון
הזכוכית הזעיר לאמתחתו. "זה יעזור לך להחזיק מעמד, ידידי
היקר," לחש לורוס לפצוע חסר ההכרה.

הם הגיעו לשערי העיר פורסיה, כשהשמש עמדה ברום הרקיע. העיר
הגדולה הייתה מוקפת חומה וביצורים לרוב. וויליאר ולורוס הזדהו
בפני הזקיפים, דיווחו להם על השתלשלות העניינים והעבירו את
הפצוע לטיפולם.
"זה לבטח מעשה ידם של בני טומביה הממזרים, ימח שמם!" הפטירו
השומרים בכעס רב. הם לא שכחו להודות ללורוס ולוויליאר על
עזרתם, אך ביקשו מהם להמתין לבואו של מפקדם.

משהגיע ראש המשמר, הם דיווחו לו על מה שאירע ביער. האיש הודה
לשניים ולאחר ששלח קבוצת אבירים אל מעבה החורש לחפש את
התוקפים, הוביל את השניים כלאחר כבוד אל אחד הבתים, שהיה ממוקם
בפאתי הכרך, משקיף על שדות חיטה נרחבים.
הבית, שנחשב מהמפוארים בבתי העיר, לא היה אלא בית לבנים בן שתי
קומות, שקירותיו מצהיבים. היה זה ארמון ביחס לשאר בתי העיר,
הרעועים והמוזנחים, המטים ליפול.
"בית זה יעמוד לרשותכם בכל תקופת שהותכם בעירנו", אמר להם ראש
המשמר ופנה לדרכו.
כעבור שעה קלה, הגיע נער שהביא להם מגש עם שתי קערות ובהן
תבשילים חמים. השניים הודו לו, וסעדו את לבם.

בלילה, הטרידו מחשבות רבות את וויליאר. מוחו היה עסוק באירועי
היום, שהסעירו את לבו, כמו גם בתלאות הצפויות, ובקשיים העתידים
לבוא. לבסוף, העייפות הכריעה אותו והוא נרדם.

בבוקר יום המחרת, פנו וויליאר ולורוס אל מרכז העיר, כדי לחדש
את מלאי הצידה לקראת יציאתם לדרך. בדרכם, חלפו השניים על פני
בית רחב-ידיים, עשוי לבנים אפורות, ששימש למגורי חיילים. מראהו
המיושן של המבנה, לא היה מצודד במיוחד, אך תבליט אבן שנגלה על
חזיתו משך את תשומת לבם. הם עצרו והתבוננו בתחריטים שגולפו
בלוח הסלע העתיק. במרכז האבן המלבנית נחרט בכשרון רב, גלגל
המזלות ומסביבו השמש, הירח והכוכבים. בצידיהם נחקקו במלאכת
מחשבת, ציורי חיות טרף וציפורים, וברקע גולפו תבליטי פרחים
ועצים שופעי פרי.
הם המשיכו בדרך הצרה, בין שורות הבתים, לכיוון מרכז העיר,
וכעבור זמן קצר הגיעו לחנות לממכר דגנים. הייתה זו החנות
היחידה שנקרתה בדרכם עד כה.
"אתם האדונים שהצלתם את בן עירנו אתמול. הלא כן?" הפתיעה אותם
המוכרת הישישה בהיכנסם לחנותה.
"אכן," התהדר וויליאר ותהה כיצד יוכל לנצל את הכבוד שזכה לו.
הם בחנו בקפידה את גרגרי החיטה, שהיו ספונים בשק ישן.
"תבוא ברכה עליך," אמרה הישישה לוויליאר וחיוך עצוב הזדחל על
פניה המקומטות.
וויליאר הנהן בראשו לאות תודה והושיט ידו לטעום מעט קמח
תפוחי-אדמה, מתוך כד החימר שעמד על השולחן.
"ברכת אלוהים עליכם, וקללת השטן על בני טומביה הארורים. כבר
יותר ממאה שנים שהם נלחמים בנו. ארורים..." הפטירה הזקנה.
"מאה שנים?" הופתע וויליאר. "זה המון זמן. כנראה שיש לכם סיבה
טובה להילחם כל כך הרבה זמן... מאה שנים?"
"זה היה לפני מאה ותשע עשרה שנים, ליתר דיוק", אמרה והתיישבה
על כסא רעוע.
"וה-י-י-ת-ה לנו סיבה טובה... כן, כן. לפני מאה ותשע-עשרה שנים
חדלו הגשמים לפקוד את מחוזותינו. באותה שנה היבולים היו דלים
עד מאוד, והרעב היכה בכל פינה. רק אזור אחד, אברקססוור שמו,
אשר נמצא בדרום העיר וייסלנד, שכנתנו הצפונית, היה פורה
במיוחד, ולא הושפע מהבצורת הקשה." אמרה הזקנה, בעודה מרחיקה
במיומנות את המוץ שנותר בשעורה. "המעיינות המפכים של האזור
הפורה, היו ישועתם של בני המקום. אלא שבשלהי הקיץ, לאחר שהרעיד
הרעב את אמות הסיפים בבתי העיר פורסיה, יצא צבא איכרים עם
קלשונים בידיהם, למשולש הפורה בדרום וייסלנד. לאחר קרב קשה,
הוכרעו בני וייסלנד והאזור המשגשג, שהוחזק בידיהם במשך מאות
בשנים, עבר לידנו - בני פורסיה הגדולה. בינתיים, נתנה הבצורת
את אותותיה גם בעיר טומביה, השוכנת מזרחה מכאן. לאחר שהבאר
המרכזית בכיכר עירם התייבשה, גמלה ההחלטה בלבם של בני העיר
טומביה, ליטול לשליטתם את המשולש הפורה. בני טומביה עיבדו
תוכניות לקרב ועמלו בחשאי על הכנת צבאם. לבסוף, אספו צבא גדול
ומצויד כיאות, ובחצות הליל עלו על המחנה הראשי של בני פורסיה
המסכנים. הקרב שניטש היה אכזרי מאוד ובסופו, הייתה ידם של בני
טומביה על העליונה. אך לא לאורך זמן."
וויליאר חדל לבחון את גרעיני התירס המיובשים והתיישב לצידה של
הזקנה, שוקע בקשב רב בדבריה.
"רוחות הכפור והגשמים הגיעו ויחד עימם החלו לנשב רוחות מלחמה.
בני פורסיה לא ויתרו. המשולש הפורה הפך עתה לעניין של כבוד.
וכך, באמצע אותו חורף גשום, בשעת דמדומי השחר, ירחים ספורים
לאחר הקרב האחרון, חזרו שקשוקי השריון וקולות המתכת של חרבות
הקרב הגדולות, למערכה על האיזור הפורה - אברקססוור. כך זה נמשך
מאז ועד היום," נאנחה הזקנה, "הסיבה המקורית לסכסוך חלפה עברה
לה. כל שנותר הוא הכבוד והאיוולת, שממשיכים להזין את נהרות הדם
כאן. ראיתם זאת בעצמכם..." מלמלה הזקנה והביטה בחלון במבט
מצועף, מלא צער.
"וכלום לא יחזיר לי את בני, אנדורוס, שנפל בקרב. הוא כבר לא
יחבקני עוד. ואני אמשיך לפתוח את חלוני עם אור ראשון, להמתין
לו - שישוב אלי..." היא השתהתה מספר רגעים, מהרהרת, ואז נרעדה.
"הוא לא יחזור ל-ע-ו-ל-ם!" נאנקה הישישה חרושת הקמטים והחלה
לבכות. "הו, בני איוולת מקוללים!" מיררה, "ארורים תהיו בני
טומביה. א-ר-ו-ר-י-ם!"
     
לאחר שיצאו את החנות, פנו חזרה למעונם. בדרכם חלפו על פני
מזרקה, שניצבה בלב השדרה המרכזית של העיר, מוקפת בריכת אבן
המכוסה בירוקת.
וויליאר קרב אט אט לבריכה, שבמרכזה ניצב בגאווה פסל אבן. מבטו
התמקד בפניו החתומות של חייל האבן התמיר ויפה התואר, שאחז בידו
חרב אשר להבה שבור. מתוך חרבו של חייל האילם, ניגרו מי המזרקה
ללא הרף.
השניים עזבו את המקום ושבו למשכנם. הם נחו שעה קלה ואז יצאו
חזרה למרכז העיר, כדי לרכוש את שאר האספקה והציוד שנדרשו להם
לדרך. משביה הקרים של הרוח הצפונית, החישו את צעדיהם.
בדרכם, הבחינו השניים בזוג ילדים צעירים, אח ואחות, עומדים
ברחבה שבמרכז העיר. הילדה החיוורת ישבה לצד המזרקה וניגנה
בדיפליקה. בעזרת כלי הנשיפה המוארך, דמוי החליל, הפיקה הילדה
צלילים רכים ועצובים.
אחיה עטוי הסחבות, הסתובב לידה, מציע לעוברים ושבים חפצים
שונים, אותם הכינו השניים מקני הסוף שצמחו על גדת הנהר הסמוך,
ובהם גם כלי נגינה, כמו זה שממנו הפיקה אחותו את הנעימה
הערבה.
לורוס ניגש אל הילד ורכש ממנו סלסלה קטנה. הקנייה רוממה את
רוחם של צמד הילדים, והילדה גמלה לו בניגון קצר ומשובב לב.
באותה עת, פנה וויליאר אל סוחר צנום שעמד בסמוך לדוכן דל,
שעליו היו פזורים ירקות ועשבי תבלין מועטים. "אדון יקר," שאל
אותו וויליאר, "מה מחירו של חופן אזוב מצוי?"
"חחח, צמחי אזוב?!" גיחך הסוחר הכחוש, "איננו מגדלים אותם
יותר. אין עוד בנמצא. באדמותינו מגדלים רק מה שהכרחי, ובאדמות
הפנויות משתמשים לנטיעת עצים המיועדים לכריתה ולהכנת
כלי-נשק."
"אני מבין," השיב וויליאר, "אם אין בעיר אזוב, אולי תוכל להציע
לי דבר מה אחר ממרכולתך, משהו שיסלק את מיחושיי. אני סובל
לעתים ממכאובים בראשי. אתה וודאי מכיר את ההרגשה..."
"לא אוכל להיות לך לעזר," השיב האיש בפסקנות ופנה לסדר, על
דוכן העץ המרקיב, את תפוחי האדמה הטריים, שהוציא מאחד השקים.
"העיר היחידה בה תוכל למצוא דבר מה ראוי באזור הזה היא צפונה
מכאן - בוייסלנד."
"אה?" השתומם וויליאר, "חשבתי שהעיר ההיא עלובה, שכן המשולש
הפורה כבר אינו בחזקתה שנים רבות."
"לא, לא", תיקן האיש, "לאחר שבני וייסלנד ניסו להחזיר לידם את
השטח הפורה, והובסו מספר פעמים, הם החליטו לזנוח את דרך החרב.
הם השכילו להפנות את משאביהם לפתח את מה שנותר להם. אמנם האזור
הפורה אינו ברשותם עוד, אך מאז הם הכרך המשגשג ביותר. ואילו
אנו, בני פורסיה, כמו גם בני טומביה, נותרנו בשיממוננו, חיים
בדרך החרב."